זה היה רעיון גרוע מאוד להגיע על בטן ריקה להצגה המוקדמת לעיתונות של התערוכה החדשה של האגודה ההיסטורית של ניו יורק (New-York Historical Society), "'אני אזמין מה שהיא הזמינה': המעדנייה היהודית".
התערוכה – שבמקור הוצגה במרכז סקירבול בלוס אנג'לס ונפתחה בניו יורק ב-11 בנובמבר – עוקבת אחר ההיסטוריה מעוררת התיאבון של המעדנייה היהודית, החל מגלי ההגירה הראשונים של יהודים אשכנזים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אמריקאים חדשים אלה יצרו "אוכל פיוז'ן שנולד מתוך הגירה", על פי התערוכה. הם התאימו מנות מזרח ומרכז אירופיות כמו פסטרמה וקנישס לצורכי התזונה היהודיים והגישו אותן תחת קורת גג אחת.
משם, התערוכה בוחנת כיצד התפתחו המעדניות, וכאשר יהודים עזבו את הערים לטובת הפרברים באמצע המאה ה-20, כיצד הן התפשטו מחוף לחוף. נראה כי אחת המטרות של התערוכה, המתבססת על חומרים ארכיוניים, לוחות מידע, תצוגות אינטראקטיביות ועוד, הייתה לגרום למבקרים להשתוקק לכריך פסטרמה. (למרבה הצער, באירוע הפתיחה הוגשו עוגות בבקה ורוגלעך, אך שום כריך פסטרמה לא נראה באופק).
זהו גם מסע בנתיב הזיכרון של כל ילידי העיר ניו יורק, כפי שציינה לואיז מירר, נשיאה ומנכ"לית האגודה ההיסטורית של ניו יורק, בנאום שנשאה לרגל פתיחת התערוכה.
יותר מכול, התערוכה "אני אזמין מה שהיא הזמינה" (השם מרמז לסצנת המעדנייה המפורסמת מהסרט ״כשהארי פגש את סאלי״), מציגה את מעדניות הדליקטסן היהודיות כתופעה אמריקאית ייחודית. הכותבת לארה רבינוביץ', אוצרת התערוכה ובעלת תואר דוקטור בהיסטוריה ולימודי יהדות, אמרה כי לפני שהתחילה לעסוק בתכנון התערוכה היה צורך בכמה "הבהרות חשובות". "אם נעשה את התערוכה הזו, היא לא תהיה מבוססת על נוסטלגיה וקיטש", היא אמרה לי. "היא צריכה להיות מעוגנת במחקר, בחקר ארכיוני, ועליה לראות במעדנייה היהודית חלק מהנוף האמריקאי – לא בתור אובייקט נישה יהודית של הנאה יהודית נדירה".
"מפני שעבורי, ואני באמת ובתמים מאמינה בכך, המעדנייה היהודית היא חלק מהתרבות האמריקאית", היא הוסיפה. "זה משהו שכל האמריקאים נוטלים בו חלק, בדרך זו או אחרת, בין אם דרך תרבות הפופ, ללכת לאכול במעדנייה יהודית או לעבוד במעדנייה יהודית".
האמריקאיות הזו מודגשת לאורך התערוכה, הכוללת אזור המוקדש לקמפיין הפרסומת האיקוני של Levy’s "לא צריך להיות יהודי כדי לאהוב לחם שיפון יהודי אמיתי של Levy’s’" והסברים על מעדניות שהוסיפו מבחר סגנונות אוכל כדי למשוך קהל לקוחות מגוון יותר. יש גם התמקדות במעדניות בתרבות הפופ, הכוללת תלבושות מסצנות מעדניות שהופיעו בסדרת הלהיט של אמזון פריים "גברת מייזל המופלאה".
מעניין שהתערוכה אינה מנסה להגדיר מהי מעדנייה. "המצאנו את זה כקהילה, מקום שבו אנשים נפגשים כדי לאכול אוכל יהודי מסוג זה או אחר, אבל הוא תמיד משתנה", אמרה רבינוביץ'. "כלומר, כולנו יודעים, במידה זו או אחרת, מה זו מעדנייה יהודית. אבל זה קצת כמו פורנוגרפיה – אין לה הגדרה, אבל מזהים אותה כשרואים אותה".
לדוגמה, בגרסה זו של התערוכה יש אזור המוקדש למסעדות חלביות – לא משהו שרוב אנשים מזהים עם המעדנייה היהודית הקלאסית. (עבור שומרי הכשרות, מעדניות ומסעדות חלביות חייבות להיות מופרדות כדי לא לערבב בשר עם חלב).
נושאים אחרים ספציפיים לעיר ניו יורק כוללים אזור המוקדש ל"בייגל בברודווי" הבוחן את הקשר בין מזללות מפורסמות כמו קרנגי דלי וסטייג' דליקטסן – ששתיהן נסגרו, למרבה הצער – ובין קהילת התיאטרון המורחבת. יש גם אזור העוסק במעדניות באזורים רחוקים יותר כמוBen’s Best Kosher Delicatessen, שהיה מקום מפגש פופולרי לניצולי שואה בריגו פארק, קווינס.
בין המוצגים המעניינים בתערוכה ניתן למנות בקבוק משקה מוגז בטעם סלרי Cel-Ray של Dr. Brown’s משנות השלושים, מטחנת בשר מתחילת המאה ה-20 להכנת קישקע, סלמי וכדומה, וקופסאות גפרורים ממעדניות מימים עברו.
בולטת במיוחד הוכחה היסטורית שתושבי ניו יורק אכן הקשיבו לסיסמה המפורסמת של מעדניית כץ "שלחו סלמי לילד בצבא": בתערוכה מוצג מכתב מאיטליה של טוראי בנג'מין סיגן שכתב לארוסתו במנהטן. "אכלתי כמה מנות יהודיות טעימות כמו בבית", הוא כותב ומתאר כיצד אימו שלחה לו סלמי לחזית.
על פי האגודה ההיסטורית של ניו יורק, עד שנות השלושים של המאה ה-20 מוערך כי בעיר פעלו כ-3,000 מעדניות – כיום נותרו רק כתריסר. אחת המעדניות הקלאסיות שנותרו היא מעדניית כץ – שבה התרחשה הסצנה המפורסמת מהסרט "כשהארי פגש את סאלי". ג'ייק דל, דור שלישי של בעלי המעדנייה, אמר לי ש"אוכל, מסורת-קו נטוי-נוסטלגיה ואווירה" הם הסיבות לאטרקטיביות המתמשכת של המעדנייה שלו היום.
בניו יורק יש כיום הרבה אופציות להתענג על מנות מעדנייה, החל מקלאסיקות מהדור הישן ועד מוסדות חדשים יותר כמו פרנקל'ס בשכונת גרינפויט. הערתי לרבינוביץ' שיש משהו מעט לא הולם בלעמוד מתחת לשלט המעדנייה האיקוני של 2nd Avenue Deli בתוך מוזיאון. כאן, האותיות בעברית נראות כמוצג מלאכותי. כיום השלט אמנם אינו קיים במיקומו המקורי בשדרה השנייה, אך אנו עדיין יכולים ללכת לאכול שם ארוחת צהריים.
"לא צריך ללכת כל כך רחוק", היא אמרה. "אפשר לחצות את הכביש לדוכן הנקניקיות של נייתנ'ס. וזוהי גם מעדנייה יהודית. היא בעצם חלק מהנוף האמריקאי. היא חלק מהנוף של ניו יורק. יש כאלה שאומרים "המעדניות הולכת ונעלמות, אי אפשר לאכול כריך פסטרמה באף מקום". אנחנו מאמינים שהמעדנייה נמצאת בכל מקום. זה פשוט האופן שבו חושבים עליה".
עד כמה שאהבתי את התחושה הזו, אני לא בן אדם שאוהב לאכול בשר ברחוב. היה זה בוקר חמים לא אופייני לעונה, וחשתי דחף עז לקחת חופש עד סוף היום. שמתי פעמיי למעדניית כץ לכריך פסטרמה וביליתי את אחר הצהריים בשיטוט בלואר איסט סייד.
אבל הייתי צריכה לכתוב כתבה. לכן שכרתי אופניים, רכבתי למידטאון, וקניתי לעצמי בייגל שיכולתי להחזיק ביד אחת בזמן כתיבת כתבה זו.
התערוכה "אני אזמין מה שהיא הזמינה: המעדנייה היהודית" מוצגת ב- New-York Historical Society, 170 Central Park West החל מיום שישי, 11 בנובמבר 2022 ועד יום ראשון 2 באפריל 2023.
