(ניו יורק ג'ואיש ויק) – הרבּה רבּקה קרן אייזנשטדט גרה בדירת שני חדרים בשדרה השנייה באַפֶּר איסט סייד של ניו יורק, אבל היא מרגישה בבית באותה המידה בפנטהאוז שנמצא רק כמה רחובות משם, בפארק אבניו.
ברוב הימים אפשר למצוא את אייזנשטדט ואת כלב השי-פּוּ שלה, סקַאוּט, מסתובבים בשעות אחר הצהריים בין בתיהם של 40 תלמידיה הצעירים באפר איסט סייד – ה"תלמיהודים", כך היא קוראת להם, שמתכוננים לבר או בת המצווה שלהם. אבל בסופי שבוע, אפשר לאתר אותה ברשת החברתית, שם היא מוכרת כ-@myhotrabbi (הרבה הלוהטת שלי) ומפרסמת לעיתים תכופות תמונות סלפי מן המסיבות הרהבתניות של לקוחותיה. ובקרוב, כך היא מקווה, תמצאו אותה בטלוויזיה, הודות לחברת התקשורת של ריס ווית'רספון, המפיקה סידרה תיעודית על חייה כרבּה רווקה המחפשת אהבה.
מקום אחד שבו בדרך-כלל אי-אפשר למצוא את אייזנשטדט הוא בית הכנסת. וזה בכוונה. אייזנשטדט – הידועה בעיקר בשמה "רבּיי בֶּקי" – בונה מותג של עצמה המבוסס על התחושה של יהודים רבים שהם מנותקים מן המוקד המסורתי של היהדות האמריקנית, או שהוא התנתק מהם.
במקום לעמוד ליד הדוכן, אייזנשטדט היא רבה פרטית להשכיר של כמה עשרות משפחות בעיר ניו יורק, בעיקר ברובע אפּר איסט סייד האמיד. לקוחותיה הם מסוג האנשים שרגילים שהכול נעשה כפי שהם קובעים, בזמן שהם קובעים – וזה נכון גם לגבי לימודי יהדות, חגיגות ואירועים דתיים.
"ניו-יורקרים מצליחים, יותר מכולם, מרגישים שהעיר שייכת להם", אמרה אייזנשטדט. "הם לא רוצים להרגיש כאילו הם איזה מספר ברשימת המתנה".
אם בתי הכנסת הם התחבורה הציבורית, אייזנשטדט היא מונית פרטית: השירות שלה ניתן בהזמנה מראש, מותאם אישית ולפי דרישה. היא עורכת את סידורי התפילה לפי מידתם של לקוחותיה, מעצבת את תפילות בר או בת המצווה שלהם ומתכננת טיולים משפחתיים לישראל. היא ניהלה טקסים רוחניים ליד הכותל המערבי בירושלים – וגם מסיבה מנקרת עיניים במרכז בַּרקליס בברוקלין, שם הופיע הראפר פּיטבּוּל.
"בקי היא פשוט אגדה", אמרה אריקה קֹופּוּלסקי, שהזמינה את אייזנשטדט לעזור לשני ילדיה להתכונן לטקסי בר ובת המצווה שלהם. הם נפגשו לראשונה ב-2018, כאשר משפחת קופולסקי שכרה את שירותה של אייזנשטדט כדי להשלים את ההדרכה שקיבל בנם בטמפל עימנו-אל לפני בר המצווה שלו.
טמפל עימנו-אל "הוא כנראה אחד מבתי הכנסת היפים ביותר בעולם. הוא משגע. פרחים יפהפיים, מוזיקה יפהפיה, הכול יפהפה. אבל זה אולם ענק. הוא מכניס להלם. לא משנה כמה חברים יש לך, לא נוצרת שם שום חמימות – זה פשוט לא זה", אמרה קופולסקי. אמנם הכול בבר מצווה של בנה התנהל למישרין, אך קופולסקי בכל זאת הרגישה שאייזנשטדט, המורה מן החוץ, הייתה האדם היחיד שבאמת העניקה לבנה את ההנחיה הדרושה ואשר למדה להכיר אותו במרוצת התהליך.
בשנה שעברה, כשבתה עמדה להיות בת מצווה, המשפחה כבר לא השתייכה לבית כנסת כלשהו – כמו ניו-יורקרים רבים אחרים, הם עברו לפלורידה במהלך מגפת הקורונה. קופולסקי פנתה לאייזנשטדט, שהדריכה את בתה בזום וטסה לפלורידה כדי לנהל את הטקס.
"כולם אמרו לי, 'את לא יכולה למצוא מישהו מקומי?'" תיארה קופולסקי. "אבל בקי הייתה בית הכנסת שלנו. בקי הייתה הסיבה שהבת שלי רצתה בת מצווה והיא הייתה הקשר שלה לניו יורק, הקשר שלה לקהילה שלה והקשר שלה ליהדות".
זהו תפקיד שאייזנשטדט מאמצת בחום. "בתי כנסת, בחלק מהמקרים, נהיו תפלים", אמרה אייזנשטדט על הביקוש לשירותיה. "זה שאתה מחליף את חלונות הזכוכית הצבעונית בבית הכנסת למראה מודרני יותר, אם אתה לא מחדש לגמרי ועומד בקצב ומחזיק אצבע על הדופק של מה שקורה עם הציבור שלך, אז ברור שתאבד קשר".
היא מלמדת תלמידי בר מצווה כבר יותר ממחצית מחייה, לאחר שהתחילה כנערה במרילנד והמשיכה לאורך שנותיה בקולג' באוניברסיטת ניו יורק וכהכנסה צדדית כשעבדה בתיאטרון, בחינוך ובחברת מועדוני הכושר SoulCycle. כיום, כשהיא בת 36 ולאחר שהוסמכה לאחרונה כרבּה במתיבתא עדת וולקוביסק, בית מדרש שאינו משתייך לאף זרם, המיועד ליהודים העובדים במקצועות אחרים, אומרת אייזנשטדט שהיא מבינה מה רוצות משפחות יהודיות רבות מהעיר ניו יורק כאשר ילדיהן מתכוננים לציון הדרך היהודי רב החשיבות.
בסך הכול, היו לה עד היום למעלה מ-700 לקוחות. אייזנשטדט אמנם מציינת כי הביקוש לשירותיה נותן לה את האפשרות לגבות תעריפים "דומים לעורך דין מתחיל", אך היא אומרת שההדרכה שלה היא הרבה יותר מעיסקה מסחרית.
"כוח-העל שלי הוא להפוך לחברה של הלקוחות שלי – או אחות גדולה, או אחות קטנה", היא אומרת. "אני לא רק נמצאת שם לשעה. זו לא רק עיסקה מסחרית. זה לא רק הימים הנוראים. זה אפילו לא רק שבת. אני משלבת את עצמי בחיים של המשפחה ומנסה להראות איך היהדות משולבת בחיים שלהם".
היחסים של אייזנשטדט עצמה עם היהדות מסבכים לה את החיים במידת מה. לדבריה, כמעט בלתי אפשרי בשבילה למצוא מישהו לצאת איתו, שהוא שומר מצוות. אייזנשטדט עצמה שומרת כשרות ומזדהה כ"היפּסטֶרדוֹקסית", אורתודוקסית מודרנית משוחררת – ומסורה ליהדות בדרכה שלה, ויחד עם זה מרגישה בנוח לגבי הקריירה שלה כרבּה שאינה משתייכת לזרם כלשהו.
הקושי הזה יעמוד במרכזה של סידרה על חייה הנמצאת בשלבי הכנה. חברת ההפקה צילמה פיילוט וכעת היא מנסה למצוא רשת שתיתן אכסניה לסידרה, שתתעד את אייזנשטדט מחפשת אהבת ו"מצליחה כרווקה צעירה בעולם של גברים", כפי שהיא מציגה זאת. בזמן שהיא מנחה בני עשרה צעירים עם משפחתותיהם לאורך מסע רוחני, היא גם יוצאת לדייטים, עושה תסרוקות מפונפנות ומתגנדרת לקראת אירועים של לקוחותיה.
אבל מעבר לזוהר המנצנץ, עבודתה של אייזנשטדט משקפת מגמה משמעותית ביהדות האמריקנית: העברת מרכז הכובד ממוסדות קהילתיים לחוויה פרטנית. עוד לפני הקורונה, על-פי סקר של מכון פְּיו משנת 2020, רוב יהודי אמריקה מעולם, או כמעט מעולם, לא דרכו בבית כנסת – אבל יותר ממחצית מאותם משיבים אמרו שהם מבטאים את יהדותם בדרכים אחרות, כולל דרך אירועי מעגל החיים.
מגפת הקורונה, שהפכה טקסי בר/בת מצווה ביתיים לדבר שבשגרה וסגרה את שערי בתי הכנסת, רק החישה, כך נראה, את המגמה. בתיאור הנצפה ביותר בזמן האחרון של בר או בת מצווה בתרבות הפופולרית, בסדרות "סקס והעיר הגדולה" המחודשת "פשוט ככה", נראה טקס שהתקיים כולו מחוץ לתחומי בית הכנסת. ("מחריד", אמרה אייזנשטדט על הפרק, שלדעתה ממסמס את היהודיות העוצמתית הפוטנציאלית של הטקס. "כל מה שהראו שם גרם לי להתכווץ".)
יש מי שמטילים ספק במגמה וטוענים שיהודים שחוגגים במסגרת פרטית מחמיצים נתח מכריע מן המשמעות של להיות יהודי.
"להפוך לבני מצווה זהו רגע יוצא דופן של הישג אישי לכל ילד וילדה ולכל משפחה. זהו גם רגע יוצא דופן של חגיגיות לקהילה היהודית הרחבה יותר, שהקהילה היהודית רוצה ליטול בו חלק", אמר הרב הבכיר של עימנו-אל, ג'ושוע דיוידסון. "אם רוצים שהחגיגה לא תהיה רק רגע אחד בזמן אלא תחילתו של קשר הולך ומתחזק לחיים היהודיים, הרי שבית הכנסת הוא מקום משמעותי לציין זאת בו".
אחרים דווקא זורמים עם השינוי. במרכז הקהילתי היהודי מרלין מַייֶרסון במנהטן, הרבה לורי פוֹרמן-ג'קובּי פיתחה את התוכנית "המסע היהודי מחוץ לבימה", שנמצאת כעת בשנתה העשירית. זוהי תוכנית שאורכת שנתיים – ועלותה 10,000 דולרים – ובה חמישה עד שבעה תלמידים לומדים יחד בקבוצה את פרשת השבוע שלהם באנגלית, מכינים דבר תורה ועושים פרויקט המבוסס על מה שלמדו.
"רצינו ליצור סוג חלופי של חוויות חינוכיות יהודיות למשפחות שרצו שיהיה להם חינוך מבוסס קהילה אבל לא בהכרח בסביבת בית כנסת", אמרה פורמן-ג'קובי. "הרבה מן המשפחות היהודיות במנהטן לא מעוניינות בחברות בבית כנסת, אבל עדיין רוצות לציין את המאורע".
אייזנשטדט רוצה להבהיר שהיא אוהבת את חיי בית הכנסת. "אני אוהבת כל בית כנסת שאי פעם נכנסתי אליו. אני מרגישה שזה כמו בית בשבילי", אמרה. היא משתייכת לבית הכנסת קרליבך, קהילה אורתודוקסית באפֶּר ווֶסט סייד.
אולם, לדבריה, התפקיד שיצרה נחוץ, במיוחד לילדים שלא בהכרח מתאימים למודל בתי הספר ליהדות – היברו סקול – מסיבה כזו או אחרת. "מודל הלימוד של ההיברו סקול הוא באמת מוכוון רק ללמידה ממוצעת ולנוכחות ממוצעת, והוא לא באמת מתאים למישהו שיש לו שוני מסוג כלשהו", אמרה. בערך מחצית מלקוחותיה הם ילדים להורים גרושים שלאו דווקא יכולים להגיע באופן עקבי לאותו מקום בכל שבוע. רבים מתלמידיה הם בעלי לקות למידה, הוסיפה, ובתי הספר ליהדות לא תמיד ערוכים להתמודד עם זה.
"אני כן רואה את עצמי כיזמית", אמרה אייזנשטדט. "אני לא רואה את עצמי כאיום. אני רואה את עצמי כאופציה למתן שירות שרק עוזר להעשיר את החוויות היהודיות ואולי עושה משהו שמודל בית הכנסת הרגיל לא בדיוק הצליח לגבש, או הפסיק לעשות, או שאני פשוט עושה את זה טוב יותר".
היא אמנם מוצאת סיפוק רב בעבודתה, אבל בלי גורם מינהלי, חזן או כל עמית אחר להסתייע בו, החיים כעצמאית יכולים להיות מתישים ובודדים. ובלי קהילה משלה, יכול גם להיות קשה לשחזר בעבור תלמידיה את תחושת הקהילתיות שמוצאים בבתי כנסת בחגים, בעיתות שמחה ובעיתות צער.
אייזנשטדט מנסה להילחם בזה בכך שהיא מזמינה את חבריהם ואחיהם של תלמידיה להצטרף לשיעורים שלהם.
לא מזמן, באחד הערבים, הזמינה אייזנשטדט שלוש מתלמידותיה להצטרף אליה באירוע גיוס כספים של ידידי חיל הים הישראלי באמריקה. התלמידות התרגשו מאוד להסתובב עם הרבּה שלהם בערב חגיגי של יום חמישי במתחם אירועים במרכז מנהטן. ה"תלמיהודיות" של אייזנשטדט אולי היו צעירות בכמה עשורים משאר המשתתפים, אבל, מצויידות בתיקי הפראדה שלהן, הן התאימו לאירוע באופן מושלם.
"אולי זה אומר שאני אדם שמאפשר את תחושת ה'מגיע לי' הזו, אבל זה העולם שבו אני עובדת", אמרה אייזנשטדט על חוג לקוחותיה היוקרתי. "אני זו שמביאה אנשים אל החוויה היהודית … מלמדת אנשים איך להתפלל ומכוונת את התפילה, את לימוד הכתובים, מקשרת את זה לימינו-אנו ומלווה אנשים דרך חגים ורגעים של מעגל החיים".