(JTA) – הכוהנת רייצ'ל קאן מקבלת את פני המשתתפות בתפילת השבת ובחוויית המדיטציה שהיא מובילה בכל חודש בלוס אנג'לס, תוך כדי זמזום נעימה מונוטונית ונגינה על שְרוּטי-בּוֹקס – הרמוניום בגירסה הודית.
"מה נורא המקום הזה", היא מזמרת. "מה נורא הגוף הזה. מה נורא המקום הזה. מה נורא המסע הזה בזמן ובמרחב".
קאן, שבנוסף להיותה כוהנת היא גם משוררת, אמנית ורקדנית, מזמינה את המשתתפות בטקסי התפילה שלה, הנקראים "לממש את גן העדן: מסע נפש של שבת", להרגיש בנוח – ורבות עושות כך, בתנוחות יוגה או בשכיבה, בתיפוף או בריקוד, אף על פי שכעת האירוע מתרחש באמצעות זום. הטקס כולל מחווה לאדמות הילידים, ובכלל זה הכרה בכך שהשכונה של קאן בלוס אנג'לס בנויה על אדמה שהייתה פעם משכנם של בני שבטי הקיז', הטוֹנגבָה והצ'וּמאש, והרבה אזכורים של השכינה, הפן הנשי של אלוהים שצבר פופולריות בארה״ב בעקבות התגברות ההתעניינות בקבלה. מתוך השתדלות להיות מכילות ככל הניתן, התפילות המסורתיות מועברות מלשון זכר ללשון נקבה בעברית ומודבקות באנגלית לתיבת הצ'אט של זום.
רעיון הכוהנת העבריה נראה אולי רדיקלי, אך כבר אינו מחזה נדיר. קאן היא אחת מכמעט 100 בוגרות של מכון כוהנת לכוהנות עבריות המבקש להחזיר את צורות ההנהגה הרוחנית הנשית היהודיות הקדומות לתפארתן תוך מתיחת גבולות התיאולוגיה והפרקטיקה הדתית.
בהשראת נשים יהודיות מימי קדם, דוגמת מרים הנביאה שהובילה את הנשים בשירה ובתופים בסיפור יציאת מצרים, פועל המכון בגישה ארצית ורוחנית משולבת, תוך התמקדות במדיטציה, תנועה, תיפוף ומוזיקה. המייסדות מחויבות להשבת טקסים שאבדו עם השנים, הבאת קולות נשים למרכז הבמה, ועיצוב הנהגה רוחנית הקשובה לסוגיות הבוערות ביותר של היום, מהרס הסביבה ועד ליצירת מרחבים בטוחים ליהודים לא-לבנים וליהודים בעלי מגדר לא שגרתי.
הרבה ג'יל הַמֶר, שייסדה את המכון ב-2006 יחד עם טַאיה שיר, החלה את דרכה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, שם חיפשה אחר גישה פמיניסטית לתרבות ולטקסטים היהודיים. אבל אפילו הגישה השוויונית של בית המדרש לרבנים הייתה, לדבריה, לא יותר מניסיון "להוסיף נשים ולערבב".
"היה לי קשה מאוד עם המבול הבלתי פוסק של טקסטים רבניים שלא כללו את נקודת המבט הנשית … [כאילו אומרים] את יכולה לשחק או להתאמן, אבל אל תגעי, בבקשה ממך, במערכת שיצרה את כל זה", אמרה המר. "ההרגשה הייתה כאילו אני מתבקשת לשחק באמצעות שתי קוביות מזוייפות. אבל בבית המדרש גם באמת רכשתי את המיומנויות להבין שיש עוד כל כך הרבה בהיסטוריה היהודית, שחייבת להיות דרך כניסה שתתמקד באופן מלא בקולות של הצד הנשי".
כאשר המר ושיר הקימו את המכון, הן בחרו במונח כוהנת משום שזה נראה להן כתואר אותנטי לסוג העבודה הרוחנית שהן עושות. במובנו המקורי, מתייחס המונח כוהן לבני משפחת הכהונה, צאצאיו של אהרון אחי משה רבנו, שהופקדו על ביצוע עבודת הקודש. הן בחרו בצורת הנקבה של המונח.
כוהנות יהודיות משמשות כעת במגוון תפקידים רוחניים: נושאות משרות דתיות רשמיות בבתי כנסת, מלוות רוחניות בבתי כלא ויועצות בהוספיסים, מטפלות בצמחי מרפא, מיילדות, ומספרות סיפורים. יש מהן שמפתחות נהלים למקוואות קוויריים או מספקות הקשרים טקסיים לעגן בהם אקטיביזם בתחום הפוליטיקה המגדרית או שינוי האקלים. אחרות הן משוררות ואמניות במה, דוּלות ומטפלות בתחום הנפש.
"אין רק דרך נכונה אחת לכוהנת", אמרה שיר. "כל אחת מביאה נקודת מבט בהתאם לתכונות שניחנה בהם, לדברים שמלהיבים אותה ולטווח העשייה שלה".
התלמידות באות מרקעים מגוונים, החל מהאורתודוקסיה החרדית ועד לאלה שנעשו מודעות לזהות היהודית שלהן רק בשלב מאוחר בחיים. אמנם הן מבקשות להפוך לכוהנות בשל מגוון סיבות, אך כולן נמשכות לרעיון חקירת האלוהים, האמונה והמנהגים היהודיים דרך עדשה פמיניסטית.
"רובן באות בגלל הצד האלוהי הנשי וסוגים שונים של הנהגה רוחנית", אמרה שרה צ'נדלר, מחנכת מברוקלין, אמנית ואקטיביסטית בוגרת המחזור הרביעי של המכון. "הגעתי בשביל הדברים הארציים המגולמים בגוף ובדרך מצאתי את הצד האלוהי הנשי ואת ההעצמה הנשית".
צ'נדלר מנחה חגיגות של מחזור החיים היהודי ומנהלת את קולקטיב שמיר, עמותה המייעצת למנהיגים רוחניים בעניין חידוש הקשר היהודי לאדמה. "כמעט בשום שלב לא ביקשתי לי באמת תואר או הסמכה", אמרה צ'נדלר. "הדבר המשמעותי היה עד כמה אנחנו שונות זו מזו".
בֶּקָה סטאר, המתגוררת בעמק ההַדסון בניו יורק – או "אדמות בני הווֹפּינגר הילידיים", כפי שמכנה זאת אתר האינטרנט שלה – היא אמנית מולטימדיה היוצרת עבודות צבע, רישום, איור, מיצב ואריגה מתוך יהדות "בסגנון כוהנת".
מיקי רֵייבר, כיום חברה בצוות ההנהגה הדתית בטמפל עמנואל בבעיר בּרבַּנק, קליפורניה, מובילה טקסים זה זמן רב והזדהתה ככוהנת במשך שנים, עוד לפני שחברה לקבוצה של נשים בעלות תפיסה דומה דרך המכון.
"זה מאוד משמעותי עבורי לא להיות לבד, ללמוד יחד ולתמוך זו בזו", אמרה רייבר.
הארייט ווימז, פסיכולוגית מוסמכת ואקטיביסטית המציגה את עצמה בחוגים יהודיים בשם 'הארייט מבקשת', הקימה מתחם מנוחה בהשראת "כוהנת" בקהילתה בבולטימור, מרילנד, ועובדת על יצירת מרחבים ליהודים לא-לבנים.
"[מכון כוהנת] מעודד נשים להפוך למנהיגות במרחב היהודי והוא סייע לי לשאוף להפוך למנהיגה יהודית מקצועית", אמרה מבקשת, שהיא גם יהודיה מתוך בחירה. "כוהנת שמה במרכז את קולותיהן של אלה המזדהות כנשים, קולות שיש לרומם בתוך הקהילה היהודית. ככוהנת שאינה לבנה, אני חשה נתמכת במיוחד בזהותי כיהודיה וכשחורה. המרחב של כוהנת עוטף את כל ההיבטים של מי שאני".
תוכנית הלימודים בת שלוש השנים המספקת הכשרה והסמכה מתמקדת ב-13 "נתיבות" הבוחנות ארכיטיפים נשיים שונים: דמות המיילדת, האשה החכמה, הנביאה ואחרות, הנלמדות לצד טקסטים יהודיים מסורתיים יותר. התוכנית גם מתמקדת בהרחבת טקסי מעגל החיים היהודי בני זמננו, ומעצימה את התלמידות ליצור טקסים וחוויות רוחניות משלהן, שבהם תוכלנה להשתמש כדי לעזור לאחרות לציין את הרגעים המקודשים שלהן. מסלול הלימודים מגיע לשיאו בטקס הסמכה.
"דת צריכה לענות על כל צרכי מעגל החיים שלנו ורגעיו החשובים", אמרה רייצ'ל רוז ריד, סופרת, אמנית ספוקן וורד ומספרת סיפורים מבריטניה, ואחת הכוהנות הראשונות שהוסמכו מחוץ לצפון אמריקה. "אני רוצה להעצים בני אדם כך שאם לא יצליחו למצוא מה שנחוץ להם בספר, תהיה להם אפשרות ליצור כל טקס שנחוץ להם וישרת את מטרתם, בידיעה שמאחורי המעשה הזה עומדת מסורת יהודית ארוכה. אני רוצה שיידעו שהם לא לבד, ושבכל פעם שהם עושים את זה, הם מעלים את זכרם של אבות ואמהות קדומים שכמעט נשכחו מלב".
קצירה לֶסֶר, שהוסמכה בשנת 2009 כחלק מן המחזור הראשון של המכון, משקפת את העבודה המגוונת המקופלת במסגרת פעילותה של כוהנת. היא הובילה טקסי תפילה, כתבה שירה ותפילות, עיצבה טקסים חדשניים בהשראת המסורת היהודית ויצרה קמעות וחפצים רוחניים אחרים, ביניהם אלטרנטיבה לקלפי טארוט המבוססת על תורות הכוהנת. בתור "כוהנת תאגידית" היא שואבת מניסיונה המקצועי בפרסום ובתקשורת כדי לחולל שינוי בסביבות תאגידיות. פרופיל הלינקדאין שלה מזהה אותה גם כ"ברונית סירופ", בהיותה שותפה מייסדת של חברת סירופ מייפל.
המיזם האחרון שלה, גולם/ת, יונק מאגדת הגולם מימי הביניים, על גוש אדמה שהפך באמצעים מאגיים ליצור חי שנועד להגן על הקהילה היהודית של פראג. לסר מעודדת את עוקביה ברשתות החברתיות ליצור גולם (או גולמת, גירסה נקבית) ומספקת באתר האינטרנט שלה הוראות כיצד "להפעיל" או "להשבית" את כוחות ההגנה שלהם.
"השפעתן של הכוהנות על הקהילה היהודית הייתה גדולה הרבה יותר מן הנוכחות המספרית שלנו", אמרה לסר. "ראיתי אותנו הופכות מקבוצה שכונתה כופרות וגרוע יותר לקהילה שאנשים פונים אליה כשהם רוצים מוזיקה חדשה ולבחון את התפילה והמנהגים היהודיים לקראת המאה ה-21".
הסמכת הכוהנות העבריות המשמשות כנשות דת יהודיות אכן גרמה אי-נוחות בכמה חוגים. אפילו בזרמים ליברליים היו מנהיגים יהודיים שהביעו דאגה מן השימוש של מכון כוהנת בפאגאניות ובטקסים מבוססי אדמה לצד התורות היהודיות המסורתיות. אמנם בימי קדם שימשו כוהנים בתפקידים דתיים יומיומיים במקדש, אך בימינו תפקידיהם מוגבלים ככלל לזכויות-יתר מסויימות בבית הכנסת. ומכיוון שאין שום תקדים לנשים המשמשות בתפקידי כהונה, המושג "כוהנת" מקושר לעיתים עם פאגאניות או מאגיה.
"כל המונחים האלה הם פוליטיים", אמרה המר. "מאגיה, כך קוראים לטקסים שעושים אנשים ונשים שאינם חלק מן ההירארכיה. רבנים שמתנועעים בבית הכנסת זו תפילה, נשים שעושות בבית טקסים עם קטורת בלי הרשאה זו מאגיה".
כוהנות רבות אומרות שהספקנות שאפיינה את השנים הראשונות התפוגגה כאשר קהילות החלו לאמץ את הסגנון של כוהנת ואפילו הפכו אותו לנורמה. קשירה הלב פַייף, מנכ"לית המכון ו"אורגת קהילה", אומרת שקהילות יהודיות ליברליות הן אלה שבמיוחד מבקשות יותר ויותר את סוג "הכישוף היהודי" המבוסס-אדמה שבוגרות המכון מציעות. ובשעה שיש מי שעדיין רואים בקהילה הזו פרינג', הכוהנות אינן שוללות את מנהגי היהדות המסורתית.
"יש לנו שבת ואנחנו לומדות [פרשת השבוע] כמו יהודים אחרים, אמרה המר. "אנחנו לא זורקות את הכול לגמרי. זה חלק מן העבודה המקודשת שלנו ומגוף הידע שאנחנו משתמשות בו".
במקור היה מדובר בתוכנית בנוכחות אישית בטמפל משכן תפילה בוֶניס, קליפורניה, אך "לממש את גן העדן: מסע נפש של שבת", כמו תוכניות אחרות של קאן – כולל התוועדויות ראש חודש שלה, חוויית מולטימדיה חודשית הכוללת ביצועי שירה, תיפוף, זימרה ודי-ג'יי – נהיה נגיש ליותר משתתפות מאי פעם באמצעות זום. כך גם תפילות השבת השבועיות – שבתחילה היו מוגבלות רק לכנסים ולאירועים המיוחדים של המכון, אך כעת מתקיימות מדי שבת באופן מקוון עם משתתפות מכל רחבי העולם.
"אנחנו משתנים משום שהעולם משתנה", אמרה פייף. "זוהי תקופה מרגשת לחיות בה בחיים, יהודיה, וכוהנת. אני מאמינה שהדרכים שלנו להוביל ולבנות קהילה הן היסוד למה שיבוא בהמשך".
סוזן לוי, עורכת חדשות ברדיו המשתתפת באופן קבוע בתפילת השבת של קאן, אמרה שהחוויה מעבירה אותה "לממד אחר" ומציינת בעיקר את הגופניות של התפילה והחיבור שלה למיסטיקה היהודית.
"זה קצת מאתגר את הגבולות היהודיים שלי, אבל אני אוהבת שמאתגרים אותי", הוסיפה לוי. "מה הטעם בדת אם היא לא מיסטית?"
