(New York Jewish Week באמצעות JTA) — שכונת וויליאמסבורג בברוקלין עלתה לכותרות בשנים האחרונות בעקבות תהליך הג'נטריפיקציה המואץ שהיא עוברת ומוכרת כעת כמעוז ההיפסטרים הצעירים והמגניבים של ניו יורק. אבל השכונה, במרחק הליכה קצר מלואר איסט סייד, מצדו האחר של גשר ויליאמסבורג, ידועה גם כביתה של קהילה חסידית מהגדולות ביותר בניו יורק רבתי.
בספרם החדש A Fortress in Brooklyn: Race, Real Estate, and the Making of Hasidic Williamsburg (בהוצאת אוניברסיטת ייל), נתנאל דויטש ומייקל קספר מתחקים אחר תולדות וויליאמסבורג היהודית, ושופכים אור על ההתנגשות שבין הקהילה היהודית האדוקה לבין כוחות המסחר והפיתוח העירוני.
הם מראים כיצד חברי חסידות סאטמר ותנועות חסידיות אחרות בשכונה מהווים למעשה גרסה אלטרנטיבית של "היהודי מניו יורק" — הליברל המתבולל שכבר היה בדרכו החוצה אל הפרברים. יתר על כן, בזמן שיהודים אחרים הפכו ברובם הגדול לבעלי מקצועות החופשיים, החסידים נותרו מאחור, כך שהיה להם הרבה יותר מן המשותף יותר עם התושבים הפורטוריקנים והאפריקנים-אמריקנים, בהיותם בעלי הכנסה נמוכה הנסמכים על סיוע מהמדינה.
"השטעטל של מזרח אירופה לא עבר כמות שהוא לברוקלין; לא, המובלעת החסידית בוויליאמסבורג היא יצירה אמריקאית מובהקת, ומסעה משנות הארבעים ועד היום הוא סיפור ניו יורקי קלאסי", כתבו השניים.
לרגל צאת ספרם החדש, שוחחנו עם דויטש, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה שבסנטה קרוז, ועם קספר, סופר ודוקטור להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס בקליפורניה, במהלך אירוע שקיימה ב-23 במאי האגודה ההיסטורית היהודית-אמריקאית.
איך החלטתם לכתוב את הספר הזה?
קספר: נתנאל ואני התגוררנו לפני כעשר שנים ויותר בוויליאמסבורג ובסביבותיה, ובילינו לא מעט זמן בקהילה החסידית, כל אחד בנפרד. יצרנו שם קשרים. אהבתי להסתובב שם, לקנות עיתונים ביידיש ולדבר קצת יידיש. נתנאל ואני נפגשנו בזמן הקריסה [הכלכלית של 2008], שלוותה בגל עצום של עיקולי בתים בוויליאמסבורג ובאזור. בכמה מאותם אזורים דווח על שיעור העיקולים הגבוה ביותר בעיר. השכונה כולה עברה מהפך אדיר, וכולנו חווינו אותו בזמן אמת. אני חושב שכל אחד מאתנו גילה עניין בצדדים שונים של החיים בשכונה, כולל היבטים דתיים, דינמיקה חברתית וג'נטריפיקציה. ושנינו התעניינו במיוחד בהתרחבות של הקהילות החרדיות אל שכונות נוספות מסביב, כמו בדפורד-סטייבסנט.
דויטש: גרתי בוויליאמסבורג מאז שנות התשעים, אבל בחלק ההיפסטרי של השכונה, במרחק כמה רחובות מהאזור החסידי. התיידדתי עם חבר בקהילה החסידית, וביחד היינו לומדים בשטיבל, בית כנסת קטן שהפך למעשה למעוז של אותם חסידים שהתנגדו נחרצות לג'נטריפיקציה. הוא נהג לקחת אותי לכל מיני מקומות בשכונה ולהכיר לי אנשים.
בנוסף, כשאשתי הייתה בהריון עם בתנו השנייה, הייתה לה מיילדת שהתגוררה באזור החסידי של השכונה ויילדה 3000 תינוקות של נשים חסידיות, כולל אישה אחת שהביאה לעולם 17 ילדים. אז גם זאת הייתה נקודת מפגש נוספת שעוררה בי סקרנות לגבי היבט שונה לגמרי בחיי הקהילה.
הקשרים של הקהילה החסידית בוויליאמסבורג עם מנהיגי הקהילה הלא-יהודים או עם פוליטיקאים מקומיים היו בדרך כלל טובים יותר מהקשרים שלה עם נבחרי הציבור היהודים שאינם משתייכים לזרם החסידי. אתם יכולים לפרט על זה קצת יותר ולהסביר לי למה?
דויטש: בוויליאמסבורג התגוררה בעבר קהילה יהודית, אחת הגדולות בניו יורק רבתי, ועוד בשנות העשרים והשלושים היא נודעה כקהילה היהודית האורתודוקסית ביותר בעיר. זו אחת הסיבות לכך שהחרדים נמשכו לשכונה מלכתחילה. ובכל זאת, שרר שם מתח. הקבוצות החסידיות חששו שחבריהן יושפעו מהיהודים המקומיים, הם חששו מהם יותר מאשר מהגויים, כי היהודים האחרים ייצגו אורח חיים יהודי שונה. שמענו על ילדים שנהגו לכנות יהודים אחרים, כולל יהודים אורתודוקסים, "שקוצים", שזה כינוי גנאי לגויים. ומדובר ביהודים לכל דבר!
במקביל, [אנשי חסידות] סאטמר נודעו כאנטי ציונים מוצהרים, בעידן שבו הציונות זכתה לפופולריות רבה מאוד בקרב יהודי ארצות הברית. ולכן, גם במובן זה הם הלכו והתרחקו משאר יהודי ארה"ב. אז יש מגוון סיבות להתרחקות שלהם, והם רואים בזה דרך להגן על עצמם ועל הקהילה שלהם מהשפעות שליליות. למרבה האירוניה, או שלא, דווקא יהודים אחרים ולא הגויים היו מבחינתם מקור להשפעה השלילית ביותר.
אתם כותבים על כך שתחושת האיום החיצוני על שלום הקהילה השתנתה עם הזמן, ובסופו של דבר התמקדה באמנים, בהיפסטרים ובג'נטריפיקציה, גם בשל העלייה במחירי הדיור וגם בשל הסכנה הרוחנית. מה מהווה איום חיצוני על וויליאמסבורג של ימינו?
קספר: במשך עשרות שנים התגוררו החרדים בעיקר לצד שכנים לטיניים ואפריקנים-אמריקנים. וכשהחלו להגיע לאזור האמנים, ולאחר מכן גם בוגרי אוניברסיטה ואנשי מקצועות חופשיים, החרדים ראו באנשים המקועקעים האלה, שצוחקים ברחוב בקולי קולות ומטיילים עם הכלבים, איום פוטנציאלי לשלום ילדיהם, בדומה לסכנה שהייתה גלומה שנים קודם לכן ביהודים הלא-חרדים… במקרים רבים, זו הייתה שאלה של צניעות, והם כתבו לא מעט על האופן שבו נשים הסתובבו בשכונה, כי הם ראו בכך איום על אורח החיים הצנוע שניסו לקיים.
דויטש: הג'נטריפיקציה של וויליאמסבורג התרחשה במקביל לשינויים אחרים שהשפיעו על הקהילה החסידית בשכונה, כמו גם על כל החרדים [באופן כללי]. הכוונה לדברים כמו האינטרנט והחשיפה לכל מיני השפעות זרות, כולל מוצרי יוקרה ושאר דברים שלא היו זמינים בעבר לקהילה החסידית — תוצר של ההתברגנות הכללית של הקהילה. כי היה פלח מסוים בקהילה שהלך והתעשר. אם תעקוב אחרי התקשורת החסידית, תשים לב לכל מיני דברים כמו חופשות בשוויץ, או בילוי בחג הפסח במיאמי, או כל מיני מאכלים שצולמו בסגנון מגזיני אופנתי.
זה היה בעיקר מייקל שחקר את התופעות האלה משנות החמישים ואילך. לחסידות סאטמר במיוחד הייתה אידיאולוגיה של התנגדות ללוקסוס, למותרות. הסגפנות היא ערך עבורם, והמנהיג שלהם, האדמו"ר מסאטמר [הרב יואל טייטלבוים], ניסה להנציח את הערך הזה. ובכל זאת, אתה רואה עם הזמן את היחלשותה של ההתנגדות, לפחות בכמה מחנות בתוך העולם החסידי בוויליאמסבורג, ואז אתה רואה שקמה התנגדות להתנגדות.
בשנים האחרונות מתנהל דיון בקהילה היהודית בשאלה האם יהודים נחשבים לבנים, בהתחשב בהיסטוריה שלהם כמיעוט נרדף. שאלת אנשים אם הם רואים בעצמם לבנים?
דויטש: מבחינתם של חסידי וויליאמסבורג, החוויה האישית שעברו, במיוחד משנות החמישים ועד הג'נטריפיקציה, מזכירה את שכניהם האפריקנים-אמריקנים והפורטוריקנים הרבה יותר מאשר את יהודי אשכנז, מזרח אירופה או גרמניה, או לצורך העניין אפילו את היהודים הספרדים שהתגוררו באותה תקופה בפרברים.
הם עדיין חיים בדיור ציבורי, בעידן שבו הלבנים עוזבים בהמוניהם את הדיור ציבורי בניו יורק ובמקומות אחרים. אז הם נכנסים במקומם לבניינים רבי קומות בדיור הציבורי, וכמעט כל שכניהם האחרים בבתי הדירות האלה הם אפריקנים-אמריקנים ולטינים. בתקופת מיזמי "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון בשנות השישים, החסידים בידלו את עצמם [מיהודים אחרים] בעצם השימוש שעשו במיזמי הממשלה למלחמה בעוני. בשלב מסוים, בימי כהונתו של רייגן, סוכנויות הממשל אף העניקו להם הגדרה רשמית של "מיעוט מוחלש", ולכן הם זכו להטבות. במקביל, הם חוו גם ירידה חדה בשירותים העירוניים, כפי שקורה לא פעם בשכונות כמו וויליאמסבורג.
אם כן, מהבחינה הזאת, האם הם לבנים או לא? הם חוו הרבה מהדברים שחוות בעיקר קבוצות אחרות של לא-לבנים, בין אם הם רואים בעצמם לבנים ובין אם לאו.
לא מזמן הצגתי מפורשות את השאלה הזאת בפני בחור חסידי שאני מכיר. והוא פחות או יותר אמר שזו לא השאלה הנכונה, כי מבחינתו חשובה הרבה יותר ההבחנה בין יהודי לגוי, וכן בין יהודי חסידי ללא-חסידי. ולכן, התשובה היא כנראה "גם וגם". האם הוא רואה את עצמו כאדם לבן, בדיוק כמו לבנים אחרים? הייתי אומר שלא, אך בשנים האחרונות, אחת המגמות המעניינות ביותר מבחינתי בתזוזה החדה של חסידים רבים אל צדה הימני של המפה הפוליטית, היא השאלה עד כמה תוביל המגמה הזו להזדהות גדלה והולכת עם הזהות הלבנה, יותר מאשר בעבר. אני אשאיר את זה כשאלה פתוחה. אבל אני תוהה לא פעם האם זה מתרחש כבר עכשיו, כתוצאה מהתמיכה הגוברת בטראמפ וכיוצא בזה.
כתבתם בספרכם שהקהילה החסידית מגוונת מאוד ברמות ההכנסה, וכן בתלות שלה בשירותי הרווחה ובדיור הציבורי. מצד אחד יש יזמים עשירים כקורח, ומנגד יש אנשים שמחפשים בנרות דיור בר השגה ולעתים קרובות נכשלים. אז איך אתם מסבירים את זה על רקע התמיכה האדירה של הקהילה כולה בטראמפ?
קספר: לדעתי, תמיד היה אי שוויון בחלוקת העושר בתוך הקהילה החסידית. וזה בהחלט החריף עוד יותר בעקבות הקריסה הכלכלית של 2008 ועליית מעמד חדש של יזמי נדל"ן חסידיים עשירים במיוחד. אז תמיד היו חסידים עשירים וחסידים רבים ממעמד הפועלים, שמקבלים סבסוד של שכר הדירה או גרים בדיור ציבורי. אין לי מושג עד כמה זה יוצר דיסוננס קוגניטיבי בקרב חסידים שמקבלים סבסוד מצד אחד, ומצד שני גם מצביעים לרפובליקנים שמתנגדים אידיאולוגית למדינת רווחה. אני חושב שהחסידים הם מצביעים פרגמטיים, במיוחד בבחירות לרשויות המקומיות, ולכן הם יצביעו לרפובליקנים או לדמוקרטים, בהתאם למצב. וגם אם הייתה תנופה גדולה לכיוונו של טראמפ, היו גם חברים בולטים בקהילה החסידית שתמכו בקלינטון [בשנת 2016].
דויטש: אני תוהה האם כעת, ברגע המסוים הזה ולפחות אצל חלקם, אנחנו רואים שינוי והתרחקות מאותו פרגמטיזם שאפיין בדרך כלל את ההצבעה החסידית בברוקלין. זה היה פרגמטיזם עמוק, במיוחד בסוגיות הליבה, כמו חינוך, דיור וכן הלאה. במובן מסוים, אפשר היה לראות את זה בתמיכה בטראמפ, כשהוא עשה מחוות כאלו ואחרות והבטיח תמיכה בבתי ספר פרטיים וכדומה, אך בעיניי יש כאן גם מרכיב אידיאולוגי חזק יותר, לצד זיקה בעלת אופי כמעט אישי. דבר אחד ששמעתי מכמה אנשים הוא הרעיון שטראמפ הוא המועמד הראשון, ברמה הנשיאותית, "שרואה בנו קהילה". אני לא רואה איך זה שולל לחלוטין את הפרגמטיות. ובמרוץ הנוכחי לראשות העיר ניו יורק, לדוגמה, אפשר לראות שהחששות הפרגמטיים האלה צפים ועולים כל הזמן.
