(JTA) – לאורך כל חיי הבוגרים אימצתי או השלכתי תיאולוגיות ופילוסופיות רבות אחרי שהעמדתי אותן במבחן האולטימטיבי: האם היו עוברות את אושוויץ? לפעמים כן, לפעמים לא, וכמעט תמיד עם הערת אזהרה כלשהי. כעת אושוויץ מציב מבחן חדש, הרבה יותר קרוב ללבי.
החודש, השאלה מי הסגיר את אנה פרנק ומשפחתה התפוצצה בחלל התקשורתי. ספר חדש, שהוצג בהבלטה בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "60 דקות", טוען כי משפחת פרנק הוסגרה על-ידי ארנולד ון דן בֶּרך, חבר היודנראט, המועצה היהודית, של הולנד. ון דן ברך היה נצר למשפחה היהודית-ההולנדית שרשמה פטנט על מרגרינה ושעזרה לייסד את תאגיד יונילוור.
הוא גם היה בן דודי.
אנה פרנק ואביה, אוטו פרנק, היו פליטים יהודים מגרמניה שהסתתרו במחבוא באמסטרדם במהלך השואה. לאחר שנתיים התגלו ונשלחו למחנות ריכוז. אנה פרנק ואחותה מתו, כפי הנראה מטיפוס, בברגן בלזן, לשם נשלח גם סבי. גם הוא חלה בטיפוס אך שרד. מבני משפחת פרנק שרד רק אוטו.
אבי הוא בנו של הנרי (סבא) ואווה (סבתא) ון ליוון. סבא היה הבעלים של מפעל אריזות בהולנד, וסבתא הייתה בתם של נתן ורוזטה ון סוואננברג (ששם נעוריה היה ון דן ברך). רוזטה הייתה בת-דוד ראשונה של ארנולד ון דן ברך. ההאשמות נגד ארנולד ולעומתו סיפורו של סבי הם מסכת מאלפת של ניגודים.
בעינינו, צאצאיו, סבא הוא גיבור. לאחר שנכשל בניסיון להשיג אשרה כדי להצטרף אל אשתו וילדיו בספינה האחרונה שיצאה מהולנד לפני הפלישה הנאצית, הוא פרץ למבשלת הבירה של היינקן והתחבא שם בעת שהנאצים מחקו את רוטרדם. הוא הצליח לארגן לעצמו זהות בדויה והתחזה לכומר פרוטסטנטי כדי להעביר פתקים מחברי מחתרת ההתנגדות ההולנדית הכלואים ואליהם. הוא נאסר ונשלח לווסטרבורק (מחנה מעבר שנבנה, למרבה האירוניה, כמקום מקלט לפליטים יהודים מגרמניה לפני הפלישה), ואחר כך לברגן בלזן, שם הצליח לשרוד בנס. הוא נפטר כשהייתי בן שמונה.
סבי, שלא כמו רוב העולם, האמין כבר בשלב מוקדם שהיטלר רציני בכוונותיו. לפני המלחמה, הוא פירסם ביטאון קטן שהיה מיועד ליהודים. בשנות ה-30 עזר לשכנע עשרות יהודים גרמנים לעזוב את גרמניה כל עוד הדבר אפשרי. הוא הקים בהולנד את החברה ליישוב היהודים (בעזרת תרומות נדיבות ממחותניו) והלך לוועידת אוויאן הידועה לשמצה, שבה הצליח לשכנע קומץ צירים לעבוד איתו כדי ליישב מחדש פליטים יהודים. הוא סיכן את חייו שלו כאשר שומר בברגן בלזן גילה ספר תנ"ך שהיה שייך לילד מן הצריף שלו. סבא שיקר ואמר שהספר שייך לו. משום מה, הקצין פתח את התנ"ך, הקריא את הפסוק הראשון בעברית מושלמת, החזיר לו אותו והלך משם.
דודנו של סבא ארנולד שרד בדרך אחרת. כנדבן בולט, הוא היה בין החברים המקוריים ביודנראט, שאותו כינסו כוחות הכיבוש הנאציים וממשלת הבובות שלהם. סיבת קיומו הייתה להודיע וליישם את כל החוקים והצווים שהוטלו על הקהילה היהודית.
כמו מועצות דומות שהוקמו בכל רחבי אירופה, היודנראט ההולנדי (Joodse Raad) סבר שייטב יותר לציבור היהודי אם הם ייענו לצווים ולא יתנגדו להם. הם הצליחו לקבל רשות "להעסיק" אלפי בני אדם, והדבר הגן עליהם בתחילה מגירוש, אך הם גם סייעו לממש את פקודות הגירוש ובמקרים מסויימים אפילו קבעו אילו יהודים יגורשו ואילו יורשו להישאר. האסטרטגיה שנקטו התבררה כטעות טרגית עצומת ממדים. כ-75% מיהודי הולנד, ביניהם גם כמה פליטים מגרמניה, נרצחו לבסוף בכל מקרה.
הראיה נגד ון דן ברך, מתברר, היא מכתב אנונימי שנשלח ב-1945 לאוטו פרנק, אביה של אנה, ובו נאמר כי ון דן ברך סיפר על מקום מחבואה של המשפחה לסוכנות המרכזית להגירת יהודים באמסטרדם, שנוהלה בידי הנאצים. ון דן ברך הצליח להימלט מגירוש כשהסתתר במחבוא עד אחרי המלחמה.
בקרב יהודי הולנד עדיין נושא היודנראט עדיין מעורר רגשות עזים. כולם חכמים לאחר מעשה כמובן, אך כאשר אייכמן עצמו מצוטט כמשבח את היעילות המרשימה שבה חוסלו יהודי הולנד, ברור לנו שיש כאן בעיה רצינית. הרבה אחרים יצאו להגנתה של המועצה היהודית ולהגנתו של ון דן ברך, באומרם שאי אפשר לשפוט את הבחירות שיהודים ולא-יהודים בחרו בתנאי אונס קשים.
הקונפליקט הפנימי הזה היה בעבר דבר מופשט עבורי, אבל עכשיו הוא מאד אישי.
לגבי דודני ארנולד, הדיון ברשתות החברתיות ובין חוקרי שואה היה נוקב. יש האומרים שהסיקור בספר מונע מרצון להטיל יותר מהאשמה בשואה על היהודים ופחות על הנאצים ועל עוזריהם הלא-יהודים. חוקרים יהודים הולנדים קראו לדו"ח "שטויות" ו"השמצה". אחרים אומרים שהדו"ח אמין למדי. בית אנה פרנק, המוזיאון השוכן בבניין שהיה פעם בבעלותו של אוטו פרנק ובו הסתתרה המשפחה, נקט דרך אמצעית: הוא שיבח את החוקרים על שמצאו ראיות חדשות וקרא לחקירה נוספת.
אחרי שהקדשתי שעות רבות למחקר משלי, והודות לדף הגנאולוגיה היהודית בפייסבוק שסיפק שפע של תיעוד, הגעתי למסקנה והיא: אין מסקנה.
אני בטוח הרבה פחות מן החוקרים שאכן יש אקדח מעשן. אין לי ראיות שוַן דן ברך הצליח לסחור במידע כדי להרחיק מעליו את גזירת הגירוש; למעשה, רבים במשפחתו המורחבת נרצחו בידי הנאצים, וכמותם גם רוב חברי המועצה. הוא אולי הצליח פשוט לשחד כמה אנשי מפתח ולהיכנס למסתור בלי להסגיר אף אחד.
עם זאת, ליודנראט אכן היה מידע על כתובות שבהן התחבאו יהודים, משום שהיה ידוע שהם מעבירים אליהם מכתבים. סביר שהיה לוַן דן ברך ידע על כמה או יותר מהם. כמו כן, לפחות שני חברים במועצה לא נשלחו לאושוויץ, אלא דווקא למקומות כמו טרזינשטט וברגן בלזן, שלא היו מחנות השמדה (נחמה פורתא). החוקרים מעריכים שלא זו בלבד שוַן דן ברך לא גורש, אלא שגם חי "בגלוי" באמסטרדם – אם כי לא מצאתי דבר שיאשש זאת. וישנו גם, כמובן, אותו מכתב אנונימי.
תמיד ניסיתי להעמיד מולי כמופת את סבי, מגייס הכספים, הדיפלומט והלוחם שגילם את אמרתו של הלל הזקן: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
אולם כעת אני למד שבני משפחה אחרים שלי בחרו בנתיב שונה – נתיב של הסתגלות, לא של התרסה. בין אם הסגיר את משפחת פרנק ובין אם לא, ון דן ברך השתייך למועצה שעזרה לנאצים לשלוט ביהודים. האם הצטרף כדי להציל יהודים רבים ככל שיוכל, או כדי להציל את עצמו? הנאצים בוודאי ידעו שהם מציבים בפני מנהיגי היהודים בחירה בלתי אפשרית.
אמנם איני נמצא במקום שממנו אני יכול לשפוט אותם על התנהגותם, אך אני נותר עם התהיה: מה הייתי אני עושה? האם הייתי סבא, או דודני ארנולד? האמת היא, שכל עוד אדם לא עבר בעצמו את כור המצרף של השואה, אין הוא יכול לדעת.
אני זוכר דבר מה שסבי אמר פעם: היחידים במחנות שיכולנו לבטוח בהם היו הפושעים והגנבים הפשוטים. ברור לי שעובדתית זה לא נכון, משום שכולם במחנות גם בטחו בסבא. וכך גם אני.
