אדיס אבבה, אתיופיה (JTA) — כשעזבו את המדינה ועלו לישראל לפני שלושה עשורים, בני משפחתה של אסקבו משישא השאירו מאחור פריט יקר ערך.
בניגוד לרבים מיהודי אתיופיה שהוטסו לישראל ב-1991, הם לא נפרדו מאף קרוב משפחה. אבל הם הותירו מאחור ספר תהילים בן מאות שנים שנכתב בגעז, השפה השמית ששימשה את אנשי הדת היהודיים באתיופיה.
בני המשפחה נאלצו לעזוב את בתיהם הכפריים בסתר ובהתראה קצרה, ולעבור לבירה אדיס אבבה עם כמה שפחות מטען. משום כך, הם הפקידו את הספר אצל שכנים לא יהודים, וביקשו מהם לשמור עליו עד שיוכלו לקבלו בחזרה. ממקום מושבם החדש בישראל, הם עקבו אחר הימצאו של הספר במשך שלושים שנה ויותר, ומעולם לא איבדו תקווה להחזיר אותו לידיהם — גם לאחר שארץ מולדתם נקלעה למלחמת אזרחים והספר התגלגל לידיו של כומר נוצרי שדרש עבורו סכום כסף גדול ככופר.
אבל ההתמדה השתלמה.
בחודש מארס האחרון, בזכות שורה של נסיבות יוצאות דופן, התאפשר סופסוף לבני המשפחה להתאחד עם הטקסט היקר, שריד נדיר אך מוחשי למסורת העשירה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. המשפחה מקווה כעת להעביר את הספר לשיקום ולהשתמש בפריט יקר הערך כדי לחזק את הזהות של בני העדה האתיופית.
"כשפרסמתי צילום של הספר בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, אנשים יצאו מגדרם, כאילו פתאום חזר אליהם קרוב משפחה שאבד", הסביר איינאו פרדה סנבטו, נכדה בן ה-43 של משישא, עיתונאי ופעיל חברתי שמקדם מטרות הקשורות לישראלים יוצאי אתיופיה.
סנבטו ושניים מבני דודיו עשו את דרכם לצפון אתיופיה מוקדם יותר השנה, למרות מלחמת האזרחים המשתוללת שם, על סמך טיפ שקיבלו מחברים של סבתם, שעדיין מתגוררים באתיופיה: הכומר הנוצרי שהחזיק בספר במשך שנים נעצר וזקוק לכסף כדי להשתחרר מהכלא.
במשא ומתן קודם, דרש הכומר בתמורה לספר מעל 10,000 דולר. אבל כעת, מכיוון שנזקק בדחיפות לכסף, הסכים להיפרד ממנו תמורת 1200 דולר בלבד.
כאמור, סנבטו עלה על מטוס לאתיופיה עם בני דודיו המבוגרים ממנו: גטנט אשטו סלאם, אב לשישה, המתגורר בלוד ועובד בנמל התעופה בן גוריון, שם נחת עם משפחתו ב-1991, ודוד מלסה מקוריה, המתגורר באשקלון ועובד בחברה לחיטוי מערכות שתייה. יחד, ניהלו השלושה משא ומתן על העסקה וכשהסתיים בהצלחה, עטפו את הספר העדין בדגל ישראל שהביאו איתם.
הספר כולל עשרות דפי קלף מרובעים בגודל 30 על 30 סנטימטר שנתלשו מכריכתם, ואחרים שנראים תלויים על בלימה. ובכל זאת, קל מאוד לזהות את חשיבותו האדירה: בין שלל סוגי הדיו והצבעים, כמה חלקים מהטקסט כתובים באדום — סימן לכך שאת החלקים האלה הוסיף למקור קס, מילה אמהרית שפירושה רב.
גם דוברי אמהרית אינם יודעים בדרך כלל לקרוא או לדבר בגעז, שפה השמורה רק לקומץ מתמעט והולך של מנהיגים רוחניים בני יהדות אתיופיה, רובם מתגוררים כיום בישראל.
החודש, נסגר המעגל כאשר הספר שימש לתפילה, כנראה לראשונה זה 34 שנה לפחות, בביתו של מנטסנוט ממו, קס שמתגורר בקריית גת. באחד מעמודי הספר הוא מצא שרבוט של שם, ארקשן סקווין, סבא של סבא רבא של סנבטו.
"נמלאתי גאווה והתרגשות כשהם קראו בספר, ועוד יותר מזה כשמצאו בו את שמו של אחד מאבותיי", סיפר סנבטו.
לדבריו, הוא לא מודאג מכך שהפר את חוקי אתיופיה, האוסרים על הוצאת חפצים בעלי ערך היסטורי מגבולות המדינה, אף שסירב לנקוב בשמו של הכומר שמסר לידיו את הספר, מחשש לסבך את מי שעדיין מתגוררים במדינה.
"הספר הזה היה בבעלות המשפחה שלי הרבה לפני שנכתבו החוקים של אתיופיה", אמר סנבטו.
בני דודיו המבוגרים ממנו זוכרים את הספר עוד מימי חייהם באתיופיה, כשגרו בכפר וינרב שליד אגם טאנה, כ-400 קילומטר מצפון-מזרח לאדיס אבבה.
"הייתי צעיר מכדי לזכור את זה", הבהיר סנבטו. "אבל כשהחזקנו אותו בידינו, כולנו הרגשנו שזה חלק מהמשפחה שלנו, [שהספר חזר] למקומו בחיק [המשפחה]".
לספר נודעת חשיבות רבה לא רק למשפחתה המורחבת של אסקבו משישא. בישראל ישנו רק קומץ של טקסטים דומים של אורית, גרסה אתיופית נדירה לתנ"ך, עוד מהימים שלפני הופעת הטקסט הקאנוני. זו תזכורת יוצאת דופן, עדות לכך שיהדות אתיופיה קיימת מימים ימימה: יש הסבורים שהיא נולדה לפני 2600 שנה ויותר.
יהודי אתיופיה הביאו עמם כמה ספרי אורית יקרי ערך עם עלייתם לישראל, החל משנות ה-80 וכל מסמך שכזה מציע הצצה חלקית וייחודית להיסטוריה הארוכה, לאדיקות הדתית ולמסורת הרבנית של בני הקהילה. הנחלת האורית מדור לדור התבצעה ברובה כמסורת שבעל פה, והשתנתה מאוד מאזור לאזור ואפילו בין קהילה לקהילה באתיופיה.
מתוך ההבנה שיש מעט מאוד מידע על האורית וכי קיימת סכנה שגם הידע הזה עלול להיעלם בעקבות עלייתם לארץ של כל יהודי אתיופיה כמעט, פתחה אוניברסיטת תל אביב בשנת 2020 את התוכנית האקדמית הראשונה בעולם שמתמקדת בכתבי הקודש של יהודי אתיופיה.
"אוצרות התרבות הללו עומדים בפני הכחדה", הסבירה אז דלית רום שילוני, החוקרת שמובילה את התוכנית.
העותק של משפחת משישא מעיד על הליטורגיה הבלתי כתובה שהתפתחה סביב האורית לאורך מאות שנים. זו כללה מזמורים, פירושים רבניים וסיפורים באמהרית ובתיגרינית.
לבקשת המשפחה, בחנו חוקרים בספרייה הלאומית בירושלים את ספרה של משפחת משישא והגיעו למסקנה שהוא נכתב לפני כמאתיים שנה. אבל בני המשפחה מאמינים שהוא עתיק הרבה יותר. על פי המסורת המשפחתית, הספר נמסר לאחד מאבותיה שחי באתיופיה לפני 300 שנה.
לסנבטו אין כוונה לתרום את הספר למטרות אקדמיות.
"לא הבאנו אותו עד לכאן כדי שיישב באיזה מוזיאון. צריך להעביר אותו לרסטורציה, ואז להשתמש בו. בזהירות, בערנות, במשורה — אבל להשתמש בו", הוא אמר.
העניין המחודש במסורות של יהדות אתיופיה לאחר עשרות שנים של ניסיון להיטמע בתרבות הישראלית, מציע הזדמנויות חדשות לשימוש בספר. לאחר שמדינת ישראל התעלמה ממנו במשך עשרות שנים, זוכה כעת הסיגד, חגם הראשי של יהודי אתיופיה, להכרה הולכת וגוברת מאז שנכלל בלוח השנה הרשמי של החגים הלאומיים, וגם על רקע ההתעניינות הגוברת של צעירים ישראלים ממוצא אתיופי במורשת המתמסמסת של בני העדה.
חלק מהעניין הגובר הזה נולד מתוך חשבון נפש כלל עולמי סביב נושא הגזענות. ישראלים רבים מיוצאי אתיופיה הביעו סולידריות עם תנועת Black Lives Matter, ותוך כדי כך האירו זרקור על הגזענות שהם עצמם חווים בישראל.
לדברי סנבטו, ספרה של משפחתו הוא עדות לכך שישראלים יוצאי אתיופיה כבר לא צריכים לחפש תנועות שנולדו בארצות הברית או במקומות אחרים כדי למצוא משמעות בקהילה שלהם.
"זו עדות מוחשית ליותר מאלפיים שנות תרבות יהודית אתיופית", הסביר סנבטו. "יש לזה כוח, וצריך להשתמש בו כדי להזכיר לבני הנוער מהקהילה שלנו שהם יהודים ממוצא אתיופי שחיים במולדת היהודית. זה הסיפור האמיתי של הספר הזה".
