(JTA) – במובנים רבים, חווי וחיים ברוק הם האבטיפוס של שליחי חב"ד. בני הזוג גרים במונטנה, משפחתם היא אחת מקומץ משפחות יהודיות שומרות מצוות שחיות במדינה. לפני המגיפה, הם נהגו לארח קהל של כ-50 יהודים מרקעים שונים בביתם שבעיר בוזמן בערבי שישי, לארוחת שבת ביתית בת שלוש מנות, שכללה שירה עליזה בקולי קולות לצד שיחות עמוקות על רוחניות. וכמו משפחות חב"ד רבות, גם ביתם של בני הזוג ברוק מלא בילדים – יש להם חמישה, בגילאים 3 עד 16.
אבל הסיפור שמאחורי הקמת המשפחה, אינו כל כך טיפוסי.
כמו יהודים אורתודוקסים רבים אחרים, כשהתחתנו בני הזוג ברוק בשנת 2006, הם התכוונו למלא אחר מצוות "פרו ורבו" וקיוו להקים משפחה גדולה. אבל שנתיים אחר כך, שמעו מרופאם את הבשורה המרה: הם לא יוכלו להביא לעולם ילדים ביולוגיים משלהם.
את החדשות קיבלו חווי וחיים במרפאת פוריות בניו יורק, לשם באו ממונטנה כדי לקבל טיפולים. "הבשורה הפכה את חיינו לחלוטין", נזכרת חווי, בת 36. "אתה בטוח שאתה יודע מה אתה רוצה, ואיך חייך עומדים להיראות… וכל הדברים האלה פשוט נלקחו מאתנו".
נחושים להקים משפחה, החלו בני הזוג ברוק לבדוק את אפשרויות האימוץ, תהליך שהיה זר עבורם. "לא הכרנו אף אחד בעולם הדתי שאימץ ילדים. זה דבר מאד, מאד חריג. זה משהו שלא מדברים עליו", אמרה חווי.
בני הזוג החלו לסלול דרך חדשה. שנה אחרי שקיבלו את האבחנה, אימצו בני הזוג את בתם הראשונה – ילדה בת חודשיים מרוסיה, וקראו לה חיה. בעשור השנים הבאות הם אימצו ארבעה ילדים נוספים.
כל ילד שאומץ הגדיל את אוכלוסיית היהודים האורתודוקסים במונטנה, אליה עברו בשנת 2006, שנה לאחר שנישאו. במדינת מונטנה יש קומץ בתי כנסת ומעט מאד מהתשתית התומכת בחיים יהודיים דתיים. בני הזוג ברוק מזמינים כמויות גדולות של בשר כשר כמה פעמים בשנה, ומאחסנים אותו בשבעה מקפיאים שנמצאים בביתם. ילדיהם הולכים לבתי ספר חילוניים פרטיים, שכן במדינה אין בתי ספר יהודיים.
בני הזוג נהגו לנסוע שבע שעות הלוך ושוב כדי לטבול במקווה במדינת יוטה, עד שבנו בעצמם מקווה טהרה בבוזמן, שמשמש היום גם יהודים ממדינות שכנות.
בעקבות בני הזוג ברוק, התיישבו בערים אחרות במונטנה שני זוגות אורתודוקסים נוספים, ובהם אחותה של חווי ובעלה. בסך הכל, הם מעריכים שברחבי המדינה הדלילה יש כ -5,000 בתי אב שבהם לפחות יהודי אחד. בני משפחת ברוק נמצאים בקשר עם כ -2,000 מהם.
אך השפעתה של משפחת ברוק חורגת מעבר לגבולות המדינה. ככל שצמחה המשפחה, הם הפכו למבשרי האימוץ במעגלים האורתודוקסיים שבהם חיו. חווי וחיים שיתפו את חוויותיהם וניסיונם ברשתות החברתיות ובראיונות לרשתות יהודיות דתיות ומיצבו את עצמם כשגריריהם של היהודים האורתודוקסים המתעניינים באימוץ. כעת הם מקבלים מדי חודש שיחות רבות של יהודים אורתודוקסים שנמצאים במצב דומה לשלהם.
"כשאני מדברת על כך באופן ציבורי, המטרה שלי היא לעזור לאנשים לחוש פחות בודדים", אמרה חווי. אני חושבת שבעבר אף אחד לא ידע שקיימת אפשרות כזו, זה לא היה על השולחן, ותודה לאל, באמצעות המסע שאנחנו עשינו, ובעצם העובדה שדיברנו באופן פומבי על הנושא, סייענו למשפחות רבות אחרות בתהליך האימוץ, וזה מסב לנו שמחה וגאווה רבה".
הקהילה היהודית דתית רואה ערך רב במשפחות גדולות, כאמצעי להמשכיות הקיום היהודי, וזוגות המתמודדים עם אתגרים בהקמת משפחה עלולים לחוש זנוחים ומנוכרים.
"בתקופה שקהילות יהודיות הופכות מסורתיות יותר, אמת המידה שלפיה אתה נמדד ברחוב היא כמה ילדים ביולוגיים יש לך", אמר שמולי ינקלוביץ', רב אורתודוקסי מאריזונה, שייסד את ארגון ׳יתום׳ התומך באימוץ ובמשפחות אומנה בקהילה היהודית. "זה מובנה בתרבות לברך אנשים שיהיו להם הרבה ילדים… זה יוצר המון לחץ".
באמצעות הארגון, ינקלוביץ' מפעיל תכניות חינוכיות ומספק מענקים קטנים למשפחות כדי לעודד אותן להיות משפחות אומנה ולאמץ ילדים. ינקלוביץ' ואשתו שימשו כמשפחת אומנה לשמונה ילדים, ובאמצעות הארגון שלו הם סייעו ל-29 משפחות יהודיות להפוך למשפחות אומנה ואחר כך לאמץ ילדים.
בני הזוג ברוק מתנגדים לתפיסה שבעיות פוריות הן מקור לבושה, או מחסום המונע הקמת משפחה גדולה.
"מה שחווי ואני עושים בדרכנו שלנו הוא לא רק אימוץ ילדים. אנחנו גם משתפים את העולם במסע המדהים הזה, כדי שזוגות אחרים ידעו שאין במה להתבייש", אמר חיים, בן 38. "להיות הורה מאמץ אינו סיבה לבושה. זוהי למעשה תעודת כבוד. זה כבוד להיות מסוגל לקחת ילדים נפלאים שמקבלים אותנו כהוריהם, ואנחנו מקבלים אותם כילדינו האהובים".
פחות משנה אחרי שאמצו את חיה, נסע הזוג לניו ג'רזי לפגוש את בתם השנייה, זיסי, שהייתה תינוקת כשהם נפגשו בפעם הראשונה בסוכנות להשכרת רכב בנמל התעופה בניוארק. אחריה באו מני, ילד שאימצו כשהיה תינוק; שושנה, אותה אימצו כשהייתה בת 12, וחנה לאה, שאומצה כתינוקת בשנת 2017.
לכל ילד מתלווה הסיפור הייחודי שלו, וסדרה של אתגרים ייחודיים – בין אם מדובר במחלה פיזית, או בטראומת ילדות. זיסי, היום בת תשע, אובחנה עם סוג נדיר של הפרעה גנטית שגורמת לה להתקפי פרכוסים ולעיכובים התפתחותיים.
שושנה, בת 16, נאבקה עם הפרעות אכילה ונטייה לפגיעה עצמית שנובעות מטראומת ילדות – חוויות אותם פירטה לאחרונה בבלוג של אימהּ. היא גם ניסתה בעבר לשים קץ לחייה. "גדלתי באמונה שאלוהים קילל אותי, ושאני איני אהובה. עד שהתברכתי במשפחתי", כתבה שושנה בבלוג, בו תיארה את תכניות הטיפול בהן השתתפה בתקופה בה חיה עם משפחת ברוק.
המשמעות של אימוץ ילדים היא גם התמודדות עם בעיות חדשות הקשורות בזהות. מני, היום בן שבע, הוא שחור, וחיים זוכר חששות שהיו לו בתחילת הדרך.
"חששתי מהמציאות של ילד, שהוא במקרה שחור ממונטנה, שגדל כיהודי אורתודוקסי, ואיך יעבוד השילוב הזה בקהילה האורתודוקסית הרחבה יותר", הוא סיפר.
מני כמעט אינו פוגש יהודים שאינם לבנים. 92.4% מהתושבים בעיר בוזמן הם לבנים, ופחות מאחוז אחד הם שחורים. אך המשפחה עושה מאמצים לחשוף אותו לספרים המתארים דמויות מגוונות ומוזיקה של אמנים כמו נסים בלאק, ראפר אפריקני-אמריקני יהודי אורתודוקסי שאת שיריו מני למד בעל פה.
"הוא מרגיש 'אני יכול להתחבר אליו'. אתה מספק להם את זה", אמרה חווי. ״אתה מוצא דברים שהם מתחברים אליהם. אתה מוצא דברים שגורמים להם לתחושת השתייכות".
על אף שהזוג ברוק היו צריכים לסטות מהדרך המקובלת בקהילתם להקמת משפחה, היום הם אומרים כי אינם יכולים לחשוב על דרך אחרת. חווי החלה להאמין שאין לה ילדים ביולוגיים מפני שאימוץ "הוא הנתיב שבו הייתי אמורה לבחור".
"והעובדה שגדלתי במשפחה דתית, שומרת מצוות מרקע של חב"ד, אילו היו לי ילדים ביולוגיים, אימוץ לא היה עולה כלל על דעתי – לא מפני שאני נגד, או מפני שאני לא חושבת שזה דבר יפהפה". היא אמרה, "אלא מפני שזה לגמרי לא היה במודעות שלי״.
