הצלם שתיעד את הקהילה היהודית באיראן ונאלץ להימלט מחשש לחייו

(JTA) – תפילה יהודית במסגד. עישון נרגילה במטבח כשר. שיעור בעברית תחת דיוקנאות של אייתוללות.

אלה הם רק כמה מהצילומים שצילם צלם סוכנות הידיעות Associated Press  (AP) לשעבר, חסן סרבחשיאן, בין השנים 2006-2008 בקהילה היהודית באיראן, שלוקטו לצורך פרסום ספר. הצילומים מעניקים הצצה נדירה לתוך בתי היהודים, לבתי הכנסת ולמרחבים אחרים, שהקהילה היהודית בדרך כלל שומרת הרחק מעיניהם של זרים.

ממשלת איראן, שמאז מהפכת 1979 קוראת באופן קבוע להשמדה אלימה של ישראל, מאפשרת ליהודים לקיים את הפולחן הדתי שלהם בחופשיות ולשמור על קשר רגשי חזק לארצם. בפרלמנט האיראני יש נציג יהודי קבוע.

אולם כשסרבחשיאן הגיש את הספר לפרסום באמצעות משרד התרבות האיראני, הוא נתקל בגישה האנטי-ציונית הנפוצה במדינה.

המשרד טען כי סרבחשיאן הוא סוכן ישראלי המפיץ ערכים אנטי-איסלמיים. הם אילצו אותו להתפטר מעבודתו בסוכנות הידיעות AP, עד שלבסוף החל לחשוש לחייו ולחיי אשתו, פארוונה ואהידמנש, עיתונאית ופעילת זכויות אדם שהיתה מעורבת בפרויקט. השניים החליטו לעזוב את איראן ועברו לחיות בווירג'יניה.

כמעט 15 שנים לאחר שצילם את התמונה האחרונה לספרו, שמתפרסם כעת בהוצאת Penn State University Press, סרבחשיאן מספר שפרויקט תיעוד הקהילה היהודית של איראן הוביל אותו אמנם ללא מעט רגעים קשים, אבל גם לכמה מהחוויות הטובות בחייו.

"נסענו באוטובוס ליותר מ-15 ערים [עם יהודים איראניים]. צחקנו איתם, אכלנו איתם. למעשה, חיינו איתם", הוא אמר.

בשנת 2020, חיו באיראן 9,000 יהודים. זה רחוק מאד ממספר היהודים שחיו באיראן בימי השיא שלפני המהפכה, כ-100,000, אבל המדינה עדיין משמשת בית לקהילה היהודית השנייה בגודלה במזרח התיכון אחרי מדינת ישראל. מקצת התמונות של סרבחשיאן נראות כמעט כאילו צולמו בפרבר אמריקאי: ילדים משחקים כדורגל, אנשים עורכים פיקניק בפארק, בני משפחה מתרוצצים וטופחים זה על זה בגבעולי בצל ירוק (כנהוג במשפחות יהודיות ממוצא פרסי בעת שירת 'דיינו' בליל הסדר).

אבל צילומים אחרים בספר ממחישים את מעמדם השברירי של היהודים במדינה, שגורמת להם להביע ללא הרף נאמנות לתיאוקרטיה המוסלמית. בתמונה אחת נראה מנהיג יהודי במסגד, משתתף בחגיגת 'יום קודס' (יום ירושלים הבינלאומי האיראני), יום של עצרות פרו פלסטיניות הכוללות לעתים שרפת דגל ישראל ונאומים אנטי-ישראליים.

ישנן גם תמונות שמספקות הקשר מודרני לכמה רגעי מפתח בהיסטוריה של יהודי איראן, בין היתר, התקופה שבה איראן סיפקה מקלט ליהודי פולין שנמלטו מהשואה, המשבר בשנת 1999 כאשר 13 יהודים איראניים הואשמו לשווא בריגול למען ישראל, וההיסטוריה של בית החולים ומרכז הצדקה ע"ש ד"ר ספיר, שטיפל במפגינים לפני המהפכה הרחק מעיני המשטרה החשאית. בית החולים פעיל עד היום הזה.

הטקסט בספר נכתב יחד עם ואהידמנש לצד דברים שהוסיף פרופסור ליאור שטרנפלד מהמחלקה ללימודים יהודיים באוניברסיטת Penn State.

"אני מקווה שנוכל לעשות יותר מספר אחד על הקהילה הזו", אמר סרבחשיאן.

סברחשיאן, שעובד היום ב-Voice of America, דיבר בראיון בגילוי לב על הפרויקט שלו, על הדרך שעבר עד שיצא לאור, ועל תקוותיו לחזור ביום מן הימים לאיראן.

JTA: איך נולד הרעיון לספר?

סרבחשיאן: לאחר שנבחר [מחמוד] אחמדינג'אד לתפקיד הנשיא בשנת 2005, הגישה שלי לסיקור עיתונאי הוגבלה. לכן החלטתי לשנות את תחום העיסוק שלי מחדשות לכתבות מגזין, ולסקר את כל המיעוטים, לא רק את היהודים אלא גם את האשורים, הארמנים והנוצרים.

אבל כשאחמדינג'אד הכחיש את השואה, זו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר שלי להתמקד בנושא הזה. העתיד לא היה כל כך ברור. לא ידעתי אם אפשר יהיה לפרסם באיראן או לא. אבל המטרה הראשונית הייתה ללא ספק לפרסם את הספר באיראן. אני ואשתי, פארוונה, החלטנו לתת את הספר למשרד התרבות האיראני, משהו שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה לפרסם משהו באיראן. אז זה מה שעשינו, ולאחר שנה התחלנו לספוג האשמות על כך שאנחנו עובדים בחסות ישראל ויוצרים תעמולה נגד ערכי האסלאם. נאסר עלי לעבוד ב-AP. הם שללו את תעודת העיתונאי שלי.

לכן הספר מעולם לא יצא לאור באיראן, ואנחנו נאלצנו לעזוב את איראן והגענו לארה"ב. כמה ארגוני תרבות גילו עניין בפרסום הספר, אבל זה לא קרה עד שפגשתי את ליאור [שטרנפלד]. הוא היה המנוע העיקרי שלקח את הפרויקט ל- Penn State.

אתה יכול לספר יותר על האתגרים שהתמודדתם איתם כשעבדתם על הפרויקט הזה?

כמוסלמי, היה מאד קשה לרכוש את אמון הקהילה היהודית. זה כל כך מוזר להיכנס לעומק החברה המאוד סגורה שלהם. אני לגמרי מבין ומכבד את זה, ואני מאוד מעריך את העובדה שהם קיבלו את מה שסיקרנו מפני שהם נתנו בנו אמון.

החלק השני של האתגר היה החלק הרשמי. הממשלה מנהלת את התקשורת ואת הטלוויזיה. אין תקשורת פרטית. וכל מה שקשור לקהילה היהודית נקשר בקלות לישראל. ישראל היא קו אדום מוחלט; אתה לא יכול לעשות שום דבר שקשור בישראל. כל מה שקשור לעם היהודי באיראן הוא פוליטי לחלוטין. הם מכחישים כל קשר עם ישראל, אבל כל מה שהיהודים עושים נקשר מייד לישראל בגלל התעמולה של המשטר.

כאדם שעבד עבור תקשורת זרה באיראן, היה לי סיכוי טוב לזכות בגישה לקהילה הזו. לכל מקום שהלכנו, היינו צריכים להצטייד במכתב ממשרד התרבות ולקבל הדרכה אסלאמית. הם שלחו אותי לאגודה היהודית, שיכולה לאשר או לשלול גישה. למרבה המזל, הם קיבלו אותי. אבל כפי שאמרתי לך, כצלם מקומי באיראן, קשה לשבור את החומה הזו. זו חברה ממש סגורה, ואני לגמרי מבין את החששות שלהם. אבל אני ממש שמח שעשינו את זה.

הרבה מהתמונות שצילמת צולמו במקומות פרטיים כמו בתי כנסת ובתים של אנשים. איך זכית באמון שלהם, ואיך היית מתאר את החוויה הזו?

בשביל איראני לא יהודי, לחדור את החומות של חיי היהודים באיראן זו משימה בלתי אפשרית. אין דרך להגיע לשם. אבל אני עבדתי כצלם בסוכנות הידיעות AP , וכבר צילמתי תמונות של הקהילה הזו בעבר, והצילומים שלי נראו על ידי יהודים בארה"ב, אירופה, ישראל ועוד. לכן, לאחר שהקהילה קיבלה משוב מחברים ובני משפחה שראו את הצילומים שלי, היא נתנה בי אמון. זה היה חלק אחד.

החלק השני היה שיצרנו קשרי ידידות איתם. לא אני, אלא בעיקר אשתי. יצאנו יחד לבתים שלם. הם הזמינו אותנו למסיבות הפרטיות שלהם, כמו ארוחות משפחתיות או חתונות. מה שאתם רואים בספר הזה מבוסס על אמון הדדי. זה לא היה קל, אבל זה לא שבאנו פעם אחת ונעלמנו. זה היה פרויקט שנמשך שנתיים. נסענו איתם באוטובוס ליותר מ-15 ערים. צחקנו איתם, אכלנו איתם. למעשה, חיינו איתם. זה לא נעשה במתכונת של צלם וברח. זו הייתה אחת מהחוויות הטובות בחיי.

מהו הצילום האהוב עליך, ולמה?

אני לא אוכל לחזור לאיראן אלא אם ישתנה המשטר. לכן כל התמונות אהובות עלי. כל אחת מהן.

אבל הצילום המורכב ביותר שצילמתי היה חדר התפילה המוסלמי. בגלל שבאיראן חלות כל כך הרבה מגבלות על יהודים, קשה להם מאד כשהם בנסיעות – אין הרבה מסעדות כשרות, או בתי כנסת – ולכן הם שכרו חדר תפילה מוסלמי. על הקירות היו שלטים מוסלמים ותמונה של אימאם. בתמונה שצילמתי, היהודים מתכוננים לתפילה. כשצילמתי את התמונה, אמרתי לעצמי, "זו באמת תמונה מיוחדת."

צילמתי גם תמונה של שניים או שלושה אנשים מהאיגוד היהודי שמשתתפים בתפילת יום שישי עם מוסלמים ומקשיבים לדרשה של אימאם מוסלמי שיעי. זה קצת מוזר. לפעמים אתה לא מאמין למה שאתה רואה. אבל זו המציאות בחברה האיראנית.

תוך כדי העבודה על הפרויקט, מה למדת על הקהילה היהודית האיראנית?

אני לא הייתי מודע לכמות המגבלות שהוטלו על הקהילה היהודית באיראן. לא קל לחיות חיים נורמליים כשאתה משתייך לקבוצת מיעוט בתוך חברת רוב. אני גר בארה"ב ובאירופה כבר יותר מעשור. אני שמח שחוויתי את החוויה הזו, אבל אני לא שמח שנאלצתי לעזוב את איראן, כי רציתי להמשיך את הפרויקט הזה גם בקהילות אחרות, לא רק בקהילה היהודית.

אם תהיה לי ההזדמנות לחזור לאיראן, אני יודע בוודאות מה אני צריך לעשות. אני מתכוון לחדור עמוק, עמוק ועוד יותר עמוק. כשאתה חי בתוך חברה, אתה לא יודע איזה דברים יקרי ערך מקיפים אותך. כשאתה מאבד את הגישה לדברים האלה אתה מבין את ערכם של דברים שפעם אפילו לא הבחנת בהם. לדוגמה, האזור שעבדתי בו היה מרכז טהראן, ולהרבה יהודים היו שם עסקים. אני כל כך מתחרט שלא צילמתי את כל התמונות האלה. אני מתחרט על כך שלא דיברתי איתם. אז אם תהיה לי הזדמנות לחזור לשם, אולי אוכל לעשות יותר. אם אני לא אוכל, אולי הצעירים יגלו איזה דברים יקרי ערך מקיפים אותם עכשיו והם ילכו לסקר אותם.

צילמת תמונות בבית החולים ומרכז הצדקה ע"ש ד"ר ספיר בטהראן, שממומן ומנוהל על ידי הקהילה היהודית. אתה יכול לדבר על המשמעות של המרכז הזה?

בית החולים הזה הוא ייחודי. הוא הוקם לפני עשרות שנים, והם לא שואלים לאיזו דת אתה משתייך; אנשים פשוט נכנס לשם ומקבלים טיפול. צילמתי תמונה מורכבת מאד של רופא יהודי בבית החולים שמחזיק בידיו תינוק מוסלמי שנולד שעות ספורות קודם לכם. זה מאד משמעותי כשאתה עוזר לאנשים במדינה שלך גם כשאתה לא יודע מה יקרה בעתיד.

יהודים צעירים שדיברתי איתם אמרו לפעמים שהם רוצים לעזוב את המדינה. אני לגמרי מבין למה: כי הם לא יכולים לקבל הזדמנויות למשרות בכירות במנהל הממשלתי. אבל אם אחזור לשאלה שלך, בית החולים מדהים. הם סומכים על אנשים, ואנשים סומכים עליהם. יהודים עובדים יחד עם מוסלמים, לא רק בבית החולים אלא גם במקומות אחרים, כמו הבזאר בטהראן. אבל כמובן שהם אף פעם לא מבקרים בבתים של אחרים, אם כי אולי הם מבקרים, ואני פשוט לא יודע על זה.

מה אתה מקווה שהקוראים יקבלו מהספר הזה?

אני מקווה שהם יראו בספר דוגמה לחברה האיראנית, לא רק ליהודים באיראן. אני רואה את עצמי בספר. אני רואה את כל האיראנים בספר הזה. האנשים האלה מתמודדים עם מגבלות, אבל הם עדיין אומרים, "אנחנו איראנים." הספר הזה הוא כמובן על הקהילה היהודית האיראנית, אבל בעיני יש בו קצת יותר מזה. הספר מדבר על ההיסטוריה האיראנית ועל המורכבות של החברה האיראנית. בכל אחת מהתמונות אני רואה כל איראני שנאלץ לחיות מחוץ לאיראן, למרות שהאנשים האלה נמצאים בתוך איראן. חייתי בגלות למעלה מעשר שנים, כמיעוט בחברה שונה לחלוטין באירופה ובארה"ב. נסעתי גם לישראל. ראיתי קווי דמיון רבים בין איראן לישראל, וגם הבדלים רבים.

אני מקווה שנוכל לעשות יותר מספר אחד על הקהילה הזו. לצערי לא ראיתי ספר מהסוג הזה על היהודים האיראנים. אני לא יודע למה זה לא קרה בעבר – אולי בגלל כל המגבלות. אנשים לא יכולים לנסוע בקלות כדי לסקר את הקהילות האלה. זרים מגיעים רק לחמישה ימים, שבוע, מקסימום שבועיים, ואז הם עוזבים את המדינה. זו הסיבה שאנחנו צריכים לתעד, בשביל ההיסטוריה. זו היסטוריה. מדובר באנשים שסובלים.

אילו קווי דמיון מצאת בין איראן לישראל?

יש קיצוניים בשני הצדדים, אנשים שלא מכבדים עמים אחרים, לא מקשיבים, ומאמינים רק במה שהם מאמינים. אבל בשתי החברות יש גם אנשים פתוחים. יש כאן שני דברים שונים: אחד, האנשים, והדבר השני, הממשלות. אנחנו צריכים למתוח קו חד בין השניים. הממשלות האלה כל כך עוינות אחת לשנייה, ושתיהן מטילות מגבלות על אנשים. ישראל היא כמובן דמוקרטיה, אבל אני רואה את המגבלות.

הפקתי סרט דוקומנטרי בן 20 דקות על הנסיעה שלי לישראל [בפרסית, ללא כתוביות]. דיברתי עם ילדה יהודייה שמעולם לא חיה באיראן, אבל הוריה הגיעו מאיראן לישראל, והיא מתמודדת עם אפליה בישראל. איש אחר, בשנות ה-60 לחייו, שאמר שברגע שהוא פותח את פיו ומדבר עברית, לא מקבלים אותו בגלל המבטא המזרחי. קשה לי להבין את האפליה הזו מפני שהחברה הזו מבוססת על דת. למרבה הצער, ב-43 השנים האחרונות אנו רואים את הניתוק בין החברות. זה לא היה כך בעבר. יש הרבה מתקנים באיראן שנבנו על ידי ישראלים. במקביל, יש היום הרבה ישראלים איראנים שחיים ועובדים בישראל. שני העמים האלה כל כך מחוברים, אבל ב-43 השנים האחרונות נוצר נתק ביניהן.