יצירות אמנות מפורסמות הופכות לעיתים קרובות לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלנו – ה"מונה ליזה" מודפסת על ספל, "ליל כוכבים" על סווטשירט, ציור של באסקיאט בקמפיין של ביונסה וג'יי זי לחברת התכשיטים טיפאני – עד שקל לשכוח עד כמה היצירות המקוריות שבריריות. ציורים אלו שתפסו מקום בתודעה הקולקטיבית שלנו, החלו כולם כקנבס יחיד שיכול להיהרס בקלות. אולם רוב המוזיאונים אינם שמים דגש על החיים שיש ליצירות אמנות אלו כחפצים פיזיים – לעיתים קרובות מפני שההיסטוריה שלהם מלאה בסיפורי קולוניאליזם וגניבה.
תערוכה חדשה המוצגת במוזיאון היהודי בניו יורק, "חיים לאחר המוות: משחזרים את הסיפורים האבודים של יצירות אמנות שנבזזו", מציבה במרכז את ההיסטוריה של הציורים, היבט שרבים נוטים להתעלם ממנו.
״לעיתים קרובות קשה להבין את ה׳ביוגרפיה׳ של יצירת אמנות רק על ידי התבוננות, וקשה עוד יותר לחשוף את החיים ואת החוויות של האנשים העומדים מאחוריה", נאמר בטקסט המופיע על הקיר הראשון בתערוכה שמקדם את פניהם של המבקרים, לצד יצירתו של פרנץ מארק "הסוסים הכחולים הגדולים".
הגלריה מתארת כיצד יצירות האמנות המוצגות – ביניהן ציורים של שאגאל ופיסארו (שניהם יהודים), מאטיס, פיקאסו, בונאר, קלה ועוד – מצאו דרכן למוזיאון. לכל היצירות המוצגות יש תכונה אחת משותפת: הן הושפעו ישירות או נוצרו בהשראת הביזה וההרס שזרעו הנאצים.
"הבזיזה האדירה והשיטתית של יצירות אמנות במהלך מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר השבתן והחזרתן של יצירות רבות, היא אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר של אמנות המאה ה-20. יצירות שעמדו בפני טרגדיה עצומה של מלחמה שרדו כנגד כל הסיכויים", כך ממשיך הטקסט. "יצירות רבות קיימות היום הודות לסיכון אישי עצום ותושייה".
אחד מסיפורי הגבורה המדהימים ביותר שהתערוכה מתארת הוא של רוז ואלאן, אוצרת בגלריה ז׳ה דה פום, שבה הוצגו יצירותיהם של אמנים אימפרסיוניסטים. בתקופת משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים, כוח המשימה של הרייכסלייטר רוזנברג, או ERR, השתלט על בניין המוזיאון. ה-ERR, "אחד מכוחות המשימה הגדולים ביותר של הנאצים לבזיזת אמנות שפעל בכל רחבי אירופה הכבושה", השתמש במקום כדי לאחסן יצירות מופת שנבזזו.
ואלאן, שעבדה בז׳ה דה פום לפני המלחמה, נשארה בזמן הכיבוש ושיתפה פעולה עם תנועת המחתרת הצרפתית כדי לתעד מה הנאצים עשו עם הציורים הגנובים. "תוך סיכון אישי גבוה", כולל התגנבות למשרד הנאצי בלילה כדי לצלם מסמכים חשובים, "היא תיעדה משלוחים יוצאים ונכנסים ויצרה מפות מפורטות של רשת התחבורה המקיפה ומתקנים לאחסון של הנאצים", נכתב בדברי ההסבר לתערוכה. יצירות של אמנים יהודיים או מודרניסטים תויגו לעיתים קרובות כ"פגומים" ויועדו להשמדה. ואלאן לא הצליחה להציל יצירות רבות, וכינתה את החדר שבו אוחסנו "חדר הקדושים המעונים".
בתערוכה, נחשף סיפורה של ואלאן בצילום משנת 1942 של חדר זה. חלק מהיצירות שאוחסנו בחדר – בין היתר, של אנדרה דרן וקלוד מונה, הושמדו ככל הנראה. אולם שלושה מהציורים ששרדו תלויים על הקיר הסמוך: "מתרחץ וסלעים" של פול סזאן, ״קבוצת אנשים״ של פבלו פיקאסו, ו״קומפוזיציה״ של פדור לוונשטיין. הם שרדו כשהם תלויים יחד ב"חדר הקדושים המעונים" מחכים למר גורלם כמו רבים מיהודי אירופה.
כמה מהציורים האימפרסיוניסטים המוצגים במוזיאון היהודי, כמו "הנערה בצהוב וכחול עם גיטרה" עיטרו בתקופת השואה את האוספים האישיים של נאצים רמי דרג – הרמן גרינג, במקרה הזה.
יצירות אחרות – כמו "פורים" של מארק שאגאל, שצוירה כמחקר לקראת ציור קיר בסנט פטרסבורג שהוזמן ומעולם לא צויר – הוחרמה ותויגה כ"פגומה" בשל התוכן והיוצר היהודי שלה. אך זה לא מנע מהנאצים למכור אותן כדי לממן את המאמץ המלחמתי. התערוכה מסבירה את התמריצים הכספיים שדרבנו את הנאצים לגנוב מאספנים יהודיים: זה נבע מן מהרצון לתפוס נכסים של יהודים והן מסיבות כלכליות. גרמניה הייתה שקועה בחובות כאשר הנאצים עלו לשלטון, ואפילו אמנות "פגומה" נמכרה לעיתים קרובות בשוק הבינלאומי "כדי לגייס כספים למכונת המלחמה הנאצית", אם הם חשבו שיקבלו עבורה מחיר טוב. על כן, הנאצים אפילו לא היו ערכיים באנטי יהודיות שלהם. הם שמחו להרוויח מיצירותיהם של אמנים יהודיים ולעיתים קרובות פעלו מתוך חמדנות לשמה.
היצירה "פורים" צוירה בשנים 1916-17 ומכילה "דימויי פולקלור וצבעים חיים ששאב שאגאל מזיכרונותיו כילד שגדל במובלעת יהודית באימפריה הרוסית". ההרגשה מהתבוננות בציור שמתאר חג שחוגגים יהודים ששרדו רדיפה, בהקשר זה של מלחמת העולם השנייה, היא כמו אגרוף בבטן.
התערוכה כוללת מסמכים מנקודות האיסוף, במינכן ובאופנבאך, שבהן בנות הברית עקבו אחר המסלול שעברו יצירות גנובות, אחסנו אותן כאשר הן הושבו, ובסופו של דבר ניסו להחזיר אותן לבעליהן. כאשר מתבוננים במפה, מפחיד לראות כמה רחוק הגיעו כמה יצירות ספרות יהודית שנבזזו במיוחד לנוכח ההיקף והעובדה שמשימה מפרכת זו נעשתה לפני עידן האינטרנט.
Inscription (text): Paintings storeroom – Group 4.
בתערוכה "חיים לאחר המוות" מוצגות גם יצירות אמנות של יהודים שנרדפו בעצמם – יצירות שצוירו במחנות עצמם או בזמן חיים במסתור. הרישומים העדינים עוכרי השלווה של יעקב ברוסין, שצייר אותם כאשר ברח לצרפת ובסופו של דבר לארצות הברית, מרגשים. הנוכחות של "קרב על גשר", ציור שנבזז והיה כה יקר לליבם של הנאצים, עד כי היטלר ייעד אותו למוזיאון הפיהרר האישי העתידי שלו באוסטריה, מצמררת. המספר הקטלוגי שנתנו לו הנאצים, 2207, עדיין נראה על גב הקנבס.
אולם מה שמרתק בתערוכה הוא כיצד היא עוזרת למבקר לדמיין כיצד נראו חיי התרבות היהודיים לפני עלית הנאצים לשלטון. לעיתים קרובות יש לי הרושם שתיאורי השואה מתרכזים יותר בזוועות המחנות ופחות בחייהם האישיים של האנשים והקהילות שהם הרסו. כאן, למדתי על בעל הגלריה היהודי פול רוזנברג שהנאצים הוסיפו את הגלריה המרשימה שלו – לאחר שתפסו את האמנות יקרת הערך שלו, כמובן – ל"מכון לחקר השאלה היהודית", מכונת תעמולה אנטישמית. למדתי על בנו אלכסנדר, אשר היה בין משחררי רכבת עם כוחות צרפת החופשית, והשיב כמה מיצירות האמנות של אביו כנגד כל הסיכויים. ראיתי את סדרת הדיוקנאות "יהודים נרדפים" של אוגוסט זנדר מגרמניה בשלהי שנות השלושים והתבוננתי בפניהם של יהודים שאולצו לעזוב את בתיהם. וראיתי אוסף עצום של חפצי יודאיקה ותשמישי קדושה שבעליהם לא נמצאו מדנציג (כיום גדנסק) פולין, שהקהילה היהודית שלה שלחה בשנת 1939 שני טון מאוצרותיה לניו יורק כדי להצילם. הבקשה הייתה שאם לא יישארו יהודים חופשיים ובטוחים בדנציג 15 שנים מאוחר יותר, פריטים אלו יופקדו בידי המוזיאון. איש לא בא לדרוש אותם.
התערוכה כוללת גם יצירות של ארבעה אמנים בני זמננו שעוסקות בתוכן של "חיים לאחר המוות". מריה אייכהורן עושה שימוש בעבודת שחזור האמנות של חנה ארנדט. הדר גד משתמשת בתהליך ארוך וסבוך כדי לצייר את פירוק בית הכנסת הגדול של דנציג. ליסה אופנהיים יוצרת קולאז' מהצילום הארכיוני היחיד שקיים של ציור טבע דומם אבוד, יחד עם תמונות מגוגל מפות של עננים מעל הבית שבו חיו בעליו היהודיים. דור גז, אמן פלסטיני ישראלי ממשפחה יהודית-נוצרית, יצר מיצג מחפצים שהיו שייכים להוריו של אביו שנמלטו ממחנות ריכוז בתוניסיה כשהייתה כבושה על ידי הנאצים. הייתה להם להקת תיאטרון, ותסריט שכתב סבו בניב תוניסאי של ערבית-יהודית ניזוק במעבר. גז הגדיל את כתב היד הלא מוכר ואת כתמי הדיו ויצר הדפסים מופשטים שתלויים על הקיר. גז מתאר זאת כך: "המילים נבלעות בכתמים מופשטים, שהופכים למטפורה לחיבור ההרמוני בין שתי שפות שמיות, בין שפת אם אחת לרעותה, ובין מולדת לבין מדינה חדשה".
אוצרי התערוכה מסכמים היטב כיצד הרגשתי כאשר יצאתי מהתערוכה: "רבים מהאמנים, האספנים והצאצאים של הבעלים של פריטים אלו הלכו לעולמם, וככל שהמלחמה מתפוגגת עם הזמן, קשה אף יותר להבין את האירועים הטראומטיים שעברו. עם זאת, דרך יצירות אלו, וההיסטוריה שלהן, ניתן ליצור חיבורים חדשים לעבר".
התערוכה “Afterlives: Recovering the Lost Stories of Looted Art” מוצגת במוזיאון היהודי במנהטן עד 9 בינואר 2022.
המאמר הופיע במקור ב-Alma
