(JTA) – הרב פול קיפניס צפה בחוסר אונים כש-11 מחברי הקהילה שלו נפטרו מקורונה, או ממחלות הקשורות לקורונה במהלך 11 ימים בחודש ינואר. האובדן העצום, לצד חמישה חברי קהילה נוספים שנפטרו באותו חודש, גרמו לו לשפוך את צערו בבלוג שכותרתו "לאחר 11 מקרי מוות ב-11 ימים, הרגשתי צורך להתעמת עם אלוהים״.
״אני כל כך כועס. עליך, האל הכול יכול", כתב קיפניס. "ארור אתה, אלוהים!… איזה מין אל יוצר עולם שמוגדר במאה ה-21 על ידי מותם של אנשים רבים כל כך?"
קיפניס, מנהיג רוחני בקהילת 'אור עמי' בקלבאסס, קליפורניה, אמר כי החודשים האחרונים היו "האינטנסיביים" ביותר בקריירה של 20 שנה. בנוסף לאבל על אלה בקהילתו שחלו בקורונה, הוא התאבל גם על אימו, לינדה.
בבלוג, שנכתב בצורה של דיאלוג דמיוני עם ריבונו של עולם, הוא מאפשר לאלוהים להגן על עצמו, ולבסוף חוזר בו.
קיפניס אומר שהוא, ועמיתתו, הרבּה ג'וליה וויץ, לא הצליחו לעמוד בנטל היגון הקהילתי בכוחות עצמם. הם התייעצו עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים "כדי שיסייעו לנו לצלוח את המתחים והלחצים איתם התמודדנו. והתייעצנו עם מנחים רוחניים – רבנים – שביקשו מאיתנו לענות על השאלה התיאולוגית: היכן היה האלוהים בתקופה כואבת זו".
בתי כנסת רבים ברחבי המדינה, שטולטלו ממספר המתים הנורא, יצרו קבוצות תמיכה וטקסי זיכרון, שכרו עובדים סוציאליים ויצרו יוזמות חדשות כדי לסייע לחברי הקהילה להתמודד עם האובדן.
קיפניס, וויץ והחזן דאג קוטלר, למשל, פיתחו טקס זיכרון מקוון לחברי קהילה שיקיריהם מתו במקומות מרוחקים, או במקרים שבהם התאפשר רק לעשרה אנשים להשתתף בהלוויה.
"טקסי הזיכרון האלה סיפקו רגעי זיכרון רבי עוצמה", סיפר קיפניס. "אנשים מכל העולם השתתפו בהם. למעשה, גם לאחר שסגר הקורונה יסתיים, אני חושב שאנשים ימשיכו לקיים טקסי זיכרון מקוונים. הם גורמים להתרוממות רוחנית מפני שמספר רב של אנשים לא יכולים לטוס ולהגיע פיזית, אבל הם יכולים להיות נוכחים ב'זוּם'".
הסגירה שנכפתה על בתי הכנסת ברחבי ארצות הברית ביטלה לא רק תפילות בציבור וטקסים דתיים. בתרבות היהודית האמריקנית, בית הכנסת משמש כמוקד הקהילה וחבריו רואים בו בית רוחני, מרכז קהילתי ולא פעם גם מוסד חינוכי לילדיהם. נעילת שערי בתי הכנסת בגלל מגפת הקורונה חייבה את הקהילות לחשוב מחדש על חייהן הציבוריים ולמצוא דרכים יצירתיות לשמר את הקשר עם חבריהן, גם ללא נוכחות פיזית בבית הכנסת.
התפרצות נגיף הקורונה בדצמבר בלוס אנג'לס הייתה חמורה עד כדי כך שבעקבותיה הופסקו כל התפילות והפעילויות החיצוניות של בית הכנסת 'סיני טמפל' עד לשבוע הראשון של חודש מארס.
"יחידות הטיפול הנמרץ עלו על גדותיהן והקהילה שלנו נפגעה קשה פיזית ורוחנית", נזכרה ניקול גוזיק, עוזרת הרב. "איבדנו כמה חברי קהילה שמתו מקורונה והרבה מאד קרובי משפחה של חברי קהילה… זה גבה מאיתנו מחיר רגשי כבד".
כדי לענות על צרכי בריאות הנפש של 1,800 משפחות הקהילה, שכר בית הכנסת 'סיני טמפל' את שירותיו של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש במשרה מלאה, כדי שיקים קבוצות תמיכה לחרדה מקורונה, יספק תמיכה רגשית לצוות בית הכנסת, יחבר את הנזקקים לשירותי בריאות הנפש בלוס אנג'לס ויעזור לאלה הסובלים מחרדה לחזור לעולם. בעיני מנהיגי הקהילה, העסקת אותו איש מקצוע היא העזרה הטובה ביותר שהם יכולים להעניק לחבריהם עכשיו ובעתיד.
"אנחנו עומדים להרגיש את השפעת הבדידות, החרדה, הבידוד והדיכאון בחמש השנים הבאות", אמרה גוזיק. "אנשים רבים עם בעיות נפשיות מגיעים לבית הכנסת לקבלת עזרה".
קהילת 'בית תקווה' במרלטון שבניו ג'רסי, קהילה קטנה יותר, שמשאביה מוגבלים יותר, הבינה גם היא את הצורך בהעסקת עובד סוציאלי. לשם כך, היא חברה לסוכנות 'השירות היהודי למשפחה ולילדים' (Jewish Family & Children’s Service ) בצ'רי היל הסמוכה שבדרום ניו ג'רסי כדי להעסיק עובדת סוציאלית, שעבודתה בבית הכנסת תעניק לה את ההכשרה בתחום הקליני הדרושה להשלמת תואר שני.
כשבעים משפחות פנו וביקשו את שירותי העובדת הסוציאלית, סיפר נתן וויינר, רב רקונסטרוקציוניסט העומד בראש קהילה קונסרבטיבית בת 250 משפחות. העובדת הסוציאלית כותבת דוח חודשי לקהילה על בריאות נפש ומנחה מדיטציית מיינדפולנס בת 15 דקות ב'זום'. חברי הקהילה יכולים גם להירשם למפגשי 'זום' אישיים בני 45 דקות עם העובדת הסוציאלית. היא גם הייתה שותפה בהפעלת קבוצת תמיכה לקשישים החיים לבד וסובלים מבדידות.
קבוצות התמיכה לאבלים בבתי הכנסת ממלאות תפקיד חשוב מאי פעם. בית הכנסת 'סיני טמפל' פתח מחדש את קבוצות התמיכה שלו, וקבוצות חדשות צצות במקומות אחרים, בין היתר בקהילת 'בני תורה' שבבוקה רטון, פלורידה, בית כנסת של 1,200 משפחות שאיבד חמישה חברי קהילה, בהם גם קרובי משפחה של חברים בבית הכנסת שהתאבדו מסיבות הקשורות במגיפת הקורונה. גם בית הכנסת 'בני תורה' עובד עם עובדת סוציאלית מ'שירותי המשפחה היהודית'.
"האתגר הייחודי של חוויית אובדן בתקופת מגפה עולמית הוא שבני המשפחה לא יכולים להיות בבית החולים או בבית האבות כדי להיפרד", אמרה מישל שר, עובדת סוציאלית של הקהילה.
המגבלות שהוטלו בתקופת הקורונה על נסיעות, מנעו לא פעם מחברי קהילה להשתתף בהלוויות שהתקיימו הרחק מביתם או "לחוות את תהליכי האבלות, ההשלמה והפרידה שחווים כשאין מגפה", אמרה שר, והוסיפה שכל ביקורי השבעה בוטלו והוחלפו בניחום אבלים ב'זום'.
"השתתפות מקוונת אינה תחליף להשתתפות באופן אישי, אבל זהו פתרון טוב לעומת החלופה של היעדר תמיכה מוחלט", היא הוסיפה. "התמיכה המקוונת בכל זאת תומכת ומסייעת, ולעתים היא נגישה ונוחה יותר מאשר השתתפות אישית. … אולי בהמשך הדרך, כשאנשים לא יוכלו להשתתף בהלוויה או בשבעה של קרובים אהובים, ימשיך 'זום' להוות אפשרות חלופית".
"היו יותר מקרי מוות הקשורים בקורונה משניתן לספור", אמר דיויד ליון, רב בכיר בקהילה הרפורמית 'בית ישראל', בת 1,200 משפחות, מיוסטון, טקסס.
"רבים מהם הם קשישים", הוא אמר. "בשנה האחרונה, התוכניות שלנו השתנו למען הצרכים של אלה הסובלים מחרדה רוחנית ורגשית, ממצוקה ומבדידות. … בתי הלוויות לא עמדו בקצב ואני הייתי צריך לבשר לבני המשפחה שהם יאלצו להמתין שלושה או ארבעה ימים להלוויה".
כתוצאה מכך, בית הכנסת החל לקיים כמה קבוצות תמיכה מקוונות לאבלים בהובלת רופאים, פסיכיאטרים ויועצים. כמו כן הופעלו קבוצות תמיכה מקוונות לאנשים הסובלים מבדידות, ואפילו פגישות ייעוץ זוגי לזוגות נשואים.
ליון אומר שעכשיו, כשהדברים מתחילים להיפתח שוב, התחילו התכניות לעסוק בחרדות חדשות הקשורות בחזרה לשגרה, במענה על שאלות כמו "האם עכשיו מותר לנו להתחבק או ללחוץ ידיים?"
"יצרנו סרטון שמראה לאן צריך ללכת כשנכנסים לבית הכנסת שלא ביקרנו בו כבר שנה", מספר ליון. "הסרטון מראה היכן נוטלים ידיים, איפה לוקחים את ספרי התפילה, איך תמצאו את המושב שלכם… אנחנו נכנסים מחדש לעולם חדש".
אחד מבתי הכנסת שהקדימו לפתוח קבוצות תמיכה הקשורות בקורונה היה בית הכנסת 'בית אל' בניו רושל שבניו יורק – מוקד ההתלקחות הראשונה של מגיפת הקורונה בצפון מזרח ארצות הברית בחודשים מארס, אפריל ומאי 2020.
"שלחנו 25 עד 30 הודעות אבל [בשלושה חודשים] על אנשים שנפטרו מקורונה, או מבעיות הקשורות בקורונה", נזכר דיויד שוק, רב הקהילה הקונסרבטיבית."לעולם לא אשכח שקברתי את אחד מחברי בית הכנסת שנפטר מקורונה. היו לו ארבע בנות, ושלוש מהן נכחו בהלוויה. הבת הרביעית חלתה בקורונה, וכך גם אשתו. שבוע אחר כך מצאתי את עצמי בדיוק באותו מקום, קובר את אשתו".
בין קבוצות התמיכה שהוקמו ניתן למנות קבוצות תמיכה לקשישים בודדים, להורי ילדים בעלי צרכים מיוחדים ולעובדי הקו הראשון בבתי החולים.
התוכנית JResponse, שהוקמה על ידי איגוד המרכזים הקהילתיים היהודיים (JCC) כדי לסייע למרכזים קהילתיים במשבר, הגבירה את פעילותה כאשר המרכזים החלו להפתח מחדש אחרי סגרי הקורונה.
"עודדנו אותם לקיים טקסי חנוכת בית וסיפקנו להם חוברות שהכילו ברכות, חומרי קריאה ופעילויות", סיפר מארק יאנג, מנהל JResponse. "זו הייתה דרך לציין את הרגע. היו כמה מרכזים קהילתיים שהחליטו לציין את יום השנה לפרוץ מגיפת הקורונה. זה היה הרגע להרהר על מה שאבד, ולהתכונן למסע שלפנינו".
עכשיו, כשיותר ויותר אמריקנים כבר חוסנו, החל אד פיינשטיין, רב בכיר ב'ואלי בית שלום' בשכונת אנסינו שבלוס אנג'לס, להביט קדימה, ולהרהר בטראומה של השנה שחלפה.
"אנחנו מדברים על פרויקט פיזי לזכר אלה שאיבדנו השנה, משהו כמו פרויקט שמיכות הזיכרון לנפטרים מאיידס", הוא אמר. "אני רוצה להשאיר משהו לדורות הבאים, שיזכרו את השנה הזו, את המגפה העולמית, את המהומה שהיא יצרה, מה למדנו, איך השתנינו. זה היה אחד מהאירועים הגדולים ביותר שכולנו חווינו".
עדיין לא ברור איך יראה הפרויקט הזה. פיינשטיין סיפר כי כמה אומנים כבר החלט בעבודה על היצירה, אבל הדגיש כי הרעיון הוא ליצור "יצירת אומנות שבה יוכלו להשתתף המוני אנשים בקהילה שלי. כולנו חלקנו את חוויית המגפה וכולנו צריכים לתת משהו מאיתנו לפרויקט הזה".