פאריס (JTA) – כשהצטרפתי לזרם האנשים ששמו פניהם לכיכר טרוקדרו בפאריס, הבנתי מהר מאוד שהאירוע העומד להתרחש יהיה שונה לגמרי מעשרות העצרות של חברי הקהילה היהודית שבהן השתתפתי בצרפת.
האווירה, סוג השיח, הסמלים וההשתתפות בעצרת המחאה, "צדק לשרה חלימי", שנערכה ב – 25 באפריל לימדו אותי שהקהילה היהודית של צרפת נמצאת בשלב חדש בתהליך בן עשרות השנים, שבמהלכו איבדו חברי הקהילה את אמונם בעתיד הצפוי להם בצרפת.
העצרת, שנטלו בה חלק 20,000 איש הייתה אחת ההפגנות הקהילתיות הגדולות זה עשורים, והיא התארגנה בגלל הכרעת בית המשפט העליון בצרפת מ–14 באפריל, שקבע כי קובילי טראורה, מוסלמי בן 31, אינו כשיר לעמוד לדין משום שעישן מריחואנה לפני שרצח ב–2017 את שרה חלימי, ומכיוון שהסם הפך אותו זמנית ללוקה בפסיכוזה.
רציחתה של חלימי, רופאה וגננת בת 65, עוררה את זעמם של יהודי צרפת שרואים בכך אירוע אלים נוסף בשורת רציחות בעלות רקע אידאולוגי שביצעו מוסלמים, ואשר גבו את חייהם של לפחות 10 יהודים בעשור שחלף.
אולם בניגוד למחאות קודמות רבות של יהודי צרפת בנושאים אלה, לא עסקה העצרת של ה-25 באפריל בשאלת האנטישמיות כלל, אלא הייתה זעקה כנגד מחדלי שלטונות צרפת, שיהודי צרפת רואים בהם, על פי רוב, בעלי ברית חשובים במאבק כנגד הג'יהאדיסטים ושונאי יהודים אחרים.
התפנית המשמעותית הזאת היא שגרמה לי לחשוב על העצרת הזו כנקודת מפנה.
קהילה זאת, שחשבתי שהיא מוכרת לי היטב, הראתה לפתע פנים אחרות.
לא עוד חוסר הרשמיות החביב המלווה לרוב את המחאות האלה. לרוב המחאות האלה הן גם הזדמנות חברתית עבור חברי הקהילה המלוכדת, אשר שמחים למפגש, בעיקר אחרי שנה של סגרים.
האנשים שראיתי בכיכר טרוקדרו לא היו רק עצובים או כועסים. דמם רתח, הם היו חדורי זעם, ואולי נואשים. וניכרה תחושה חדשה בקרבם – השלמה עם מה שקורה, מה שלא חשתי באופן כה מוחשי במהלך 15 שנותיי בסיקור יהדות צרפת.
זה לא בלט רק בשיחות שניהלתי עם המפגינים – "הסתכלו בכל מי שנמצא כאן – עד שנת 2031 נהיה כולנו בישראל", אמר לי אחד המוחים, שחקן ששמו אנטוניו סוניגו – אפשר היה לראות זאת גם בשלטים ובנאומים של המארגנים.
לראשונה ניכר בדבריהם הומור שחור, בעוד בעבר ניכרו תמיד ביטויי אחדות ונחישות בלתי מתפשרת להחזיק מעמד.
על כמה מהשלטים שהונפו בעצרת נכתב:" 2 ג'וינטים ימסטלו אותך, 10 ג'וינטים ישחררו אותך".
גם סרטי הוידאו שהוקרנו על מסך ענק בעצרת היו חריגים. באחד מהם הכריז ז'אק אסבאג, שחקן צרפתי יהודי ששם הבמה שלו ארתור, כי הוא "החליט להתחיל להשתמש בסמים כי בצרפת אפשר לעשות הכול, גם להרוג את השכנה שלך אם אתה לא סובל אותה, אם לפני כן השתמשת בסמים". והוא הוסיף: "לאן הגיעה המדינה הזאת?"
בסרט אחר נראים ארבעה אנשים צוחקים צחוק פרוע וממלמלים "לא נכון, לא יכול להיות", לשם הדגשה עד כמה רבים מיהודי צרפת סבורים שהכרעת בית המשפט אינה סבירה. הם מצביעים על דבריו של טראורה עצמו לאחר שרצח את חלימי ועל מנוסתו לאחר מכן, כהוכחה שלא היה בלתי שפוי.
עוד אות למפנה אפשר היה לראות בעשרות הדגלים הצהובים בעצרת, דגלים של "הליגה להגנה יהודית", ארגון ימני קיצוני מיסודו של מאיר כהנא, הנחשב על ידי האף.בי.איי האמריקני לארגון טרור. סמליו בדרך כלל אסורים להצגה באירועים של הזרם המרכזי של יהדות צרפת כמו העצרת.
הבחנתי גם בשינוי ממשי באופן שבו הנאמנות לצרפת – והאפשרות לעזוב אותה – נידונו. בעשור האחרון החליטו לפחות 50,000 יהודים צרפתיים לעזוב אותה ולעקור לישראל. גלי עלייה אלה גברו אחרי 2012, שנה שבה רצח ג'יהאדיסט ארבעה יהודים בבית ספר יהודי בטולוז שבצרפת, והגיעו לשיאם ב–2015 אחרי שג'יהאדיסט אחר רצח ב–2015 ארבעה יהודים בסופרמרקט כשר בפאריס.
לאחר טרגדיות אלה ותחושת אי הוודאות שהן זרעו בלב יהודי צרפת ביקש הרב הראשי של יהודי צרפת, חיים קורסיה לשדר מסר של הרגעה בנוגע לעתיד היהודים בצרפת. ב–2016, בעקבות דקירת יהודי במרסיי, אמר קורסיה באחד מנאומיו שגם ההתלבטות אם לחבוש כיפה ברחובות צרפת "היא בעייתית. אסור לנו להיכנע ולו במקצת, וצרפת והיהודים בה לא ייכנעו ולו במקצת". קורסיה, שאחד ממאפייניו הבולטים היא האופטימיות שלו, לא חזר על המסר הזה בעצרת של 25 באפריל, ותחת זאת הסתפק באמירת קדיש לזכרה של חלימי.
יונתן בהר, יזם היי-טק בן פאריס ואחד מיוזמי העצרת, ניסה לעודד את הקהל בנאומו כשצעק "אנחנו כאן, אנחנו ננצח". אבל אפילו הוא הוסיף בהתרסה: "אם המשטרה אינה מסוגלת להגן עלינו, אם מערכת המשפט אינה מסוגלת להגן עלינו, מה צופן לנו העתיד?" עשרות מפגינים צעקו לו בתשובה: "עלייה", לקול צחוק הנוכחים.
גישה פאטאליסטית כזאת אינה אופיינית לקהילה שהאירועים שהיא עורכת לרוב רוויי פאתוס, לרבות גילויי פטריוטיות ספונטניים כשירת ההמנון הצרפתי. ברשתות החברתיות ובמאמרי דעה בכלי התקשורת, החלו כעת גם אישים בולטים בקהילה לדון בפומבי בעתיד המיעוט היהודי בצרפת.
גם נאומו של ז'ואל מרגי, נשיא הקונסיסטואר, הגוף האחראי לשירותי הדת האורתודוקסיים בקהילה היהודית בצרפת, היה חסר תקדים. "אני מבין את ספקותיכם ושאלותיכם בנוגע לעתיד ואני שותף להם. איני יודע אם להרגיע אתכם או לזעוק חמס. כן, זעקו את כאבכם!" הוא אמר.
הקהל זעק באופן שלא הכרתי ולא ראיתי בעבר – לא באירועי הזיכרון לרגל הטבח בטולוז או מחוץ לסופרמרקט הכשר ב–2015.
שאלתי את המפגינים אם פרשת חלימי שינתה את דעתם על צרפת. "לא כשלעצמה", ענתה לי אליס לוי, סטודנטית בת 18 מאזור פאריס. "בכל פעם, כל מתקפה, כל כישלון גורמים להתפכחות מסוימת. אז הנה אנחנו כאן, עודנו צרפתים, עודנו יהודים, עודנו מחויבים ומאוחדים דיינו כדי להגיע לכאן. אבל התפכחנו מאשליות".
