(JTA) – באחד מביקוריו ביד ושם לפני כעשור, זכה אלון שעיה להציץ לכמה מן החפצים הקולינריים שאינם מוצגים לרוב לקהל הרחב.
הייתה זו הפעם הראשונה בה התוודע השף הישראלי-אמריקני, זוכה פרס ג'יימס בירד היוקרתי, לעובדה שאסירים במחנות הריכוז ניסו להסיח את דעתם ממצוקתם על ידי העלאת זכרונות על מתכונים שנהגו להכין לפני המלחמה – ובהעלאתם של אלה על הכתב, על פיסות נייר ובד שהסתירו.
"אוכל הוא חלק גדול כל כך מכל מה שאני עושה. באמת ריגש אותי שאנשים שהיו לכודים, שעמדו בפני מוות כמעט ודאי, נעזרו בזכרונות האלה על אוכל. זה הזכיר לי מה כוחו של האוכל", אמר שעיה. "הם לא היו מבלים את הרגעים האחרונים שלהם בתיעוד של זה אלמלא חשבו שיש לכך חשיבות".
שעיה, שנולד בישראל, גדל בפילדלפיה ומתגורר כעת בניו אורלינס. הוא ואשתו, אמילי, הם בעלי חברת האירוח Pomegranate Hospitality. החברה מפעילה כמה מסעדות, כולל "סבתא" בדנוור ו"סבא" בניו אורלינס. בקרוב יפתחו מסעדה נוספת במלון ארבע העונות בניו אורלינס.
מאז אותו ביקור ביד ושם, לא חדל שעיה מלחשוב על המתכונים שראה במוזיאון.
"מישהו מבשל את המתכונים האלה? האם המשפחות יודעות שהם קיימים?" שאל את עצמו.
שבע שנים מאוחר יותר, בביקור במוזיאון השואה האמריקני בוושינגטון הבירה, שמע שעיה את סיפורו של סטיבן פֶנבֶס, שורד שואה ומתנדב במוזיאון, וזכה לראות את האוסף של המוזיאון הכולל למעלה מ-140 מתכונים של משפחת פֶנבֶס.
פֶנבֶס נזכר כי כאשר הוא, אמו ואחותו הגדולה גורשו מביתם בגבול יוגוסלביה-הונגריה ב-1944 – אביו נלקח עוד לפני כן – נאסף על המדרגות המון של אנשים שהשמיעו לעברם קריאות לעג בעודם ממתינים לבזוז את המקום. בתוך הקהל, בלי ידיעתם של בני המשפחה, נחבאה מאריס, הטבחית שלהם לשעבר, ששירתה אותם זמן רב. מאריס לא הגיעה לשם כדי לגנוב, אלא כדי לנצל את ההזדמנות להציל חפצים בעלי ערך סנטימנטלי.
לאחר המלחמה, הפתיעה מאריס את המשפחה והחזירה להם את ספר המתוכנים, מחברות לימוד, וליתוגרפיות ויצירות אמנות של אמו של פֶנבֶס, שנספתה בשואה. פֶנבֶס שוחרר ב-1945, וכך גם אחותו ואביו, אולם אביו נפטר כעבור כארבעה חודשים.
פֶנבֶס, כיום בן 89, זוכר את בני המשפחה הולכים יחד לשוק, בוחרים מירקות העונה, חוזרים הביתה וכובשים אותם ביחד. הוא זכר עיגולי תפודים, לחם שמרים ומחית תפוחי אדמה, שאותם לא הרשו לו ולאחותו לאכול; מאכלים אלה היו שמורים לאירועים מיוחדים ונועדו לאורחים.
הוא ואחותו אהבו במיוחד את מנת ההודו הצלוי, שכדי להכינה היה צורך להסיר את בשר ההודו מן העצם, לטחון אותו ולאחר מכן לדחוס אותו חזרה מסביב לעצם לפני האפייה. השניים היו נוגסים בבשר הטחון ומפלסים להם דרך אל החלק החביב עליהם, העצם.
אולם פֶנבֶס מעולם לא הכין את המאכלים האלה בנעוריו. וכאן נכנס שעיה לתמונה.
השף רצה לעזור לפֶנבֶס לחוות שוב את טעמי האוכל שהכינו אמו וסבותיו – אוכל שממנו לא זכה ליהנות 75 שנה.
פֶנבֶס תרגם מהונגרית 13 מתכונים ואת תוכן העניינים של הספר. עדנה פרידברג, היסטוריונית שעובדת במוזיאון השואה, הסבירה כי ניתן לו לשם כך העתק באיכות גבוהה, משום שהמקור מאוד עדין ועלול להתפורר.
אמנם פֶנבֶס רוחש חיבה לשפות – עוד כילד היה תלת-לשוני – אך תרגום "המתכונים הניצולים" הצריך יותר מאשר הרצה בגוגל תרגום. המתכונים כתובים בכתב יד, כך שהיה עליו לפענח כתב בן 100 שנה שלעיתים היו בו הבדלי לשון אזוריים. חלק מן ממתכוני השורדים נכתבו בשילוב של שפות, כגון יידיש ופולנית. והתהליך מעורר רגשות עזים אצל שורדים שנזכרים במה שאבד להם. (המוזיאון מגייס תרומות כדי לממן את תרגומם והצלתם של מתכונים נוספים כדי שמסורות האוכל מלפני המלחמה יוכלו להימשך.)
שעיה חיפש בתרגומים מתכונים שמעולם לא הכין ומתכונים שפֶנבֶס חש קשר אליהם. הוא בחר בעיגולי התפודים, בהודו, בעוגת אגוזי מלך ובאצבעות סמולינה, שאותן זיהה פֶנבֶס כמעדן שאליו התגעגע.
פֶנבֶס סיפר לשעיה שהמעדן צריך להיות פריך מבחוץ וקרמי מבפנים. לכן הכין שעיה עיסה דמוית דייסת חיטה שבושלה בחלב עד לספיגה מלאה, ואז עטף אותה בשכבת פירורי לחם דקה וטוגן. המנה יצאה מושלמת, לדברי פֶנבֶס. ועכשיו היא גם מופיעה באופן קבוע על שולחנה של משפחת שעיה.
"אצבעות הסמולינה וההודו הטחון שחזרו בדיוק את מה שאני זוכר", אמר פֶנבֶס לקהל בשידור חי בווידאו שהציג המוזיאון.
המתכונים מכילים בעיקר רשימות מצרכים, בלי הוראות הכנה וטמפרטורות אפייה, ושעיה עבד עם פֶנבֶס לשחזר אותם. בגלל המגפה, שעיה בישל את המתכונים בניו אורלינס ושלח לפֶנבֶס את האוכל ארוז בקרח יבש. פֶנבֶס היה מחמם ואוכל בביתו ומשגר לשעיה הערות. התהליך ארך קרוב לשנה.
שיחות ועידה בווידאו איפשרו לשעיה לראות את פֶנבֶס ואת משפחתו, אף על פי שלא הייתה לשעיה אפשרות להגיש לו אישית את המנות, כפי שהיה רוצה.
"לשלוח לו אוכל כדי שיוכל לטעום את הדברים האלה בפעם הראשונה אחרי 75 שנה, זה היה אחד הדברים הכי מרגשים שעשיתי אי פעם", אמר שעיה.
פרידברג, ההיסטוריונית של המוזיאון, אמרה ששעיה הביא לפֶנבֶס שמחה "שאי אפשר לתאר".
"חשיבות ספרי המתכונים היא באופן שהם הופכים את מה שאבד בשואה לחי ואמיתי, למשהו שנכנס לקרביים", אמרה פרידברג. "אנחנו חייבים לוודא שיהודים לא ילבשו דמות חד-ממדית של קורבנות. השותפות של אלון וסטיב היא אחת הדוגמאות החזקות ביותר לדרך שמאפשרת לתפוס את החיים היהודיים שלפני המלחמה".
