(JTA) – בסצנת הפתיחה של הסרט "לאונה", סרט אינדי שעלילתו מתרחשת במקסיקו סיטי, צופה הגיבורה אריאלה, יחד עם קבוצה של בנות משפחה וחברות, בחברתה טובלת במקווה. זהו אירוע מביך אך חגיגי, שכן חתונתה של החברה קרבה במהירות.
כשהיא עוזבת, ומייד לאחר שהיא נכנסת למכוניתה, אריאלה מחליפה את בגדיה במהירות, פושטת את השמלה הרשמית ולובשת ג'ינס, חולצת טי לבנה וסניקרס. משם היא ממהרת לעבודתה כציירת פרילנס, וממשיכה לעבוד על ציור קיר גדול על חזית של בניין מקומי.
זה מעבר חד בין שני עולמות שונים כל כך – עולמה של הקהילה האורתודוקסית המלוכדת מול העולם החיצוני בו מתאפשר חופש אישי ואומנותי רב יותר. בעוד אריאלה מציירת, חולף לידה בחור לא יהודי בן גילה ומפלרטט איתה. בין השניים מתפתחת עם הזמן מערכת רומנטית עמוקה שמרתיחה את משפחתה ומאלצת אותה לבחור בחירה גורלית בין שני העולמות.
זהו סיפור עתיק יומין שסופר לא פעם, אך גרסה זו – שהוקרנה לראשונה במקסיקו בשנת 2018 – מציירת דיוקן אינטימי ושונה של קהילה יהודית שלא תועדה לעומק כמו קהילות אמריקניות וישראליות: הקהילה האורתודוקסית הגדולה של יהודים ממוצא סורי במקסיקו סיטי.
הסרט מציג קבוצה זו מבעד לעדשה המאוד ביקורתית של הבמאי, יצחק שרם, בן 28, שגדל בקהילה וחש, כך הוא מספר, שדוכא על ידה. רק כשעזב את בית הוריו בגיל 23 – צעד שנחשב נדיר בקהילה לאדם שלא נישא – גילה את מימדיה העצומים של מקסיקו סיטי. משפחתו אף פעם לא יצאה מהשכונות המעטות שבהם התגוררו בני הקהילה.
"בשבילי, לצאת מחוץ לשכונה ולהתקרב ללב העיר, מקום שונה לחלוטין, היה משהו מטורף. זה אפשר לי לראות בפרספקטיבה שונה את המשפחה שלי, את הקהילה ואת הדרך בה גדלתי", הוא סיפר בראיון. "אז גם התחלתי לכתוב את התסריט. אמרתי לעצמי 'רק רגע, זה לא בסדר'. כעסתי מאד… הרגשתי שאני רוצה לצרוח".
הסרט מספר את סיפורה של אריאלה, ביתם בת ה-25 של הורים גרושים, ועל המאבק הפנימי בו היא מנסה להכריע אם לשמור על הקרבה לשבט שלה או להישאר עם אהובהּ איוון – ששמו בלבד, המצהיר על היותו לא יהודי ועל מוצאו הלטיני, מעורר סלידה בקרב בני משפחתה. הסרט מתאר את הקהילה האורתודוקסית בעיר כקהילה עשירה ומתבודדת, המגוננת ללא רחם על המסורת שלה. כשאריאלה מסרבת להיפרד מאיוון, אמהּ מגרשת אותה מהבית. מאוחר יותר מגיעים לבקר אותה, כל אחד בנפרד, רב, ואחד ממנהיגי הקהילה, בניסיון לשכנעה להישאר חלק מהקהילה.
הקהילה האורתודוקסית הגדולה במקסיקו סיטי, אשר מורכבת משני פלגים, האחד הגיע מדמשק והשני מחאלב, אכן התעשרה במהלך 150 שנותיה במקסיקו, אליה הגיעו חברי הקהילה כמהגרים עניים שבמשך השנים ביססו את עצמם מבחינה כלכלית. בנאום שנשא באוזני אריאלה, חזר הרב על הנרטיב הזה, והזכיר לה איך אבותיהם נאלצו להיאבק בתנאי עוני, וכיצד שיתוף הפעולה ביניהם עזר להם לשגשג.
"אחדות היא סימן ההיכר שלנו", אומר לה הרב בסרט.
הפילוג העדתי בקהילה ידוע לשמצה. בשנים הראשונות שלאחר גלי ההגירה הגדולים מסוריה, בסוף המאה ה-19, יהודים נמנעו אפילו מלהתרועע עם אלה שהגיעו מעיר אחרת, בין אם הייתה זו דמשק או חאלב. המצב השתנה עם השנים. אביו של שרם, למשל, הוא בן הקהילה החאלבית, ואמו שייכת לקהילה שהגיעה מדמשק. (אבל שרם מספר שחמותו של אביו ניסתה לגרום לו רגשי נחיתות בשל היותו צאצא של קהילת חאלב).
במשך השנים, במיוחד לאחר המהפכה הרוסית ב-1917, נוספו לקהילה היהודית בעיר גם יהודים אשכנזים. אולם, בשונה מהיהודים ממוצא סורי, הם לא חיו במסגרת מסוגרת ומאוחדת.
כשהיה חלק מהקהילה, שרם אף פעם לא התנסה במערכת יחסים זוגית עם לא יהודיה, אך ביצירת הסיפור הוא דמיין איך היה נראה מצב כזה לו קרה לאחת משתי אחיותיו הבוגרות.
"לנשים בקהילה זה הרבה יותר קשה, מפני שיש מהן יותר ציפיות. את צריכה למצוא בעל, ואת צריכה לטפל בילדים בבית, לבשל ולנקות. זה כאילו שאנחנו חיים בשנת 1900", הוא אמר. "גברים נהנים ממעט יותר חופש… ואולי זו הסיבה שחשבתי שגיבורת הסיפור צריכה להיות אישה, מפני שהמצב שלהן קשה יותר".
לאחר שבילה שנה בבית הספר לקולנוע בלוס אנג'לס, הראה שרם את הרעיון שלו לשחקנית המקסיקנית המבטיחה נאיאן גונזלס נורווינד, בתה של כוכבת טלנובלות ידועה. נורווינד אהבה את הסיפור והסכימה לככב בסרט. בין השניים התפתחה חברות, והם שכתבו את התסריט באופן ששילב גם את חייה. כבת של שחקנית מפורסמת, גם היא חשה תחושות דומות של מגבלות, ואת כובד הציפיות המוטלות עליה, סיפר שרם.
שרם שואב השראה מהשפעות עולמיות, לא רק מאמנים מקסיקנים שסחפו את הוליווד בסערה בשנים האחרונות, כמו זוכי פרס האוסקר, גיירמו דל טורו (המבוך של פאן, צורת המים), אלפונסו קוארון (רומא, כוח משיכה) ואלחנדרו גונזלס איניארטו (בירדמן, בבל, האיש שנולד מחדש). כילד הוא השאיל סרטים בספריית הוידאו השכונתית, וצפה בסרטים קוריאנים (בעיקר סרטי אימה) וסרטי גל חדש צרפתים קלאסיים – אבל בסופו של דבר, ההשפעה הגדולה ביותר הייתה של וודי אלן היהודי מניו יורק.
"כשגיליתי את וודי אלן, אמרתי לעצמי, 'ככה בדיוק אני מרגיש!'" הוא אמר.
לאחר שהקרנת הבכורה במקסיקו של "לאונה", פרוש השם בספרדית הוא 'לביאה', (השם 'אריאלה' הוא צרוף של אריה ואלוהים), עוררה סערה בקהילה המקומית המתוארת בסרט, פסטיבל הסרטים היהודי המקומי סירב להציג אותו. שרם מספר שספג הרבה שנאה מזקני הקהילה.
אבל הוא כבר ממילא לא היה בקשר עם רבים מחבריו הותיקים.
"הם נשואים, יש להם שלושה ילדים", הוא סיפר. "יש להם חיים אחרים. זה קשה, אבל הם כבר פחות חשובים לי".
