(JTA) — בתפקידה כעורכת צילומי עיתונות ברשת אן-בי-סי, שהרזאד אלגניאן רגילה לעבוד עם צלמי עיתונות שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא לרוץ לתוך הסכנה. לדבריה, זה "סימן לאומץ לב, לאמפתיה ולתחושת אחריות כלפי אחרים".
האינסטינקט הזה הוא גם שמחבר בין אלגניאן לבין סבה, איש העסקים מטהראן חביב אלגניאן, שעמד בראש הקהילה היהודית של איראן עד שהוצא להורג אחרי המהפכה האסלאמית ששינתה את פני המדינה ב-1979. לחביב, שהיה באותם ימים המנהיג היהודי-חילוני הבולט באיראן, היו שלל הזדמנויות להציל את עצמו – אלא שהוא בחר להישאר באיראן ולעזור ליהודים.
"הוא נשאר שם כדי להגן על הקהילה היהודית שהנהיג מאז 1959, ועל כל מה שבנה מאפס", סיפרה אלגניאן. "ואני יכולה להבין את זה".
בספרה "הטיטאן מטהראן: מהגטו היהודי לתאגיד ענק ולכיתת יורים — חייו ומותו של סבא שלי", שפורסם בנובמבר האחרון בהוצאת Associated Press, אלגניאן לא רק חקרה את נסיבות מותו של סבה, אלא הנציחה את חייו ואת פועלו.
היא כינתה אותו "טיטאן" (או נפיל) ואשף עסקי שעמד יחד עם אחיו בראש תאגיד לייצור פלסטיק, מקררים, תנורים ואלומיניום, והיה אחד מדמויות המפתח במודרניזציה של איראן לפני המהפכה האסלאמית (בשנת 1962, האחים בנו את בניין פלסקו, רב הקומות הגבוה ביותר שבנה המגזר הפרטי של איראן באותם ימים). כיהודי, הוא נהנה במשך תקופה קצרה מאווירה של סובלנות, אף שגם בימי השאה הייתה הפתיחות הזו מוגבלת.
למעשה, סבה של אלגניאן חי במה שמכונה "תור הזהב" של יהודי איראן, היא סיפרה בראיון. אלא שבסופו של דבר, חביב נפל גם הוא קורבן לגורל המוכר כל כך ליהודים במדינות רבות לאורך ההיסטוריה — הוא הפך שעיר לעזאזל והוצא להורג בשל מה שנתפס כנאמנות סודית לישראל.
אלגניאן הייתה בת שבע ב-8 במאי 1979, כשסבה הוצא להורג באשמה מפוברקת של ריגול למען ישראל. היא ובני משפחתה עזבו את איראן ומצאו מקלט בארצות הברית קודם לכן. גם היום, היא מחזיקה ברשותה מטבע הנצחה שמתאר את השאה מצד אחד ומנורה מצד שני. המטבע נועד לציין את הסובלנות כלפי היהודים באיראן, וחביב תרם 40,000 דולר כדי להנפיקו.
כך הרגיש חביב, כמו שני צדדים של אותו מטבע: איראני ויהודי.
"אבל איך הוא הרגיש ואיך הוא נתפס בידי אחרים זה שני דברים שונים", הסבירה אלגניאן. "הוא היה איראני ויהודי כמו שאני אמריקאית ויהודייה. איש לא יוכל לקחת את זה מאיתנו".
ואולם, אלגניאן גילתה שכבר ב-1964, חביב היה מוכר לאייטולה לעתיד רוחאללה חומייני, שהפריח איום מובלע כלפי המנהיג היהודי באחד מנאומיו.
"הוא נשא נאום נגד מאמצי המודרניזציה של איראן, והבהיר היטב שתחת שלטונו לא יהיה מקום לאיש עסקים יהודי מצליח", סיפרה אלגניאן. "חומייני לא ראה בסבא שלי איראני. זו אותה קלישאה אנטישמית ישנה ומוכרת שטוענת לנאמנות כפולה, רק שעבור חומייני זו אפילו לא הייתה נאמנות כפולה. זו הייתה נאמנות אך ורק לישראל".
לבסוף, זה היה האישום שהעמיד את חביב בפני כיתת יורים.
"את האישום הזה אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר בשלוש מילים: קנאי, מעורפל וחסר היגיון", הוסיפה אלגניאן.
היחס ליהודים בכלל, ולחביב בפרט, כשעירים לעזאזל, לא היה נחלתם הבלעדית של המהפכנים האסלאמיים. גם השאה הורה לעצור את חביב. ואף שאלגניאן לא מאשימה את השאה בהוצאתו להורג של סבה בסופו של דבר, היא טורחת להדגיש שהוא אחראי ליצירת האווירה שאפשרה את המהפכה.
"משטר טוטליטרי אחד הוחלף בממשלה מדכא אחר", היא אמרה. "המשטר הקודם, שהיה כביכול ידידותי ליהודים, החזיק במרתפי השירות החשאי תיקיות שמתעדות את נסיעותיו של סבי לישראל, אף על פי שזה היה חוקי לחלוטין לבקר בה. גם השאה הפך את סבא שלי ואנשי עסקים אחרים לשעיר לעזאזל, והאשים אותם באינפלציה, משום שלא ידע איך לתקן את הכלכלה האיראנית שיצאה משליטה".
לחביב אכן היו קשרים הדוקים עם ישראל, והוא סייע לרבים מיהודי איראן לעלות לישראל, בסיוע המגבית היהודית. הוא ואחרים מבין מנהיגי הקהילה היהודית באיראן השתתפו במשלחת מאורגנת של המגבית לישראל בשנת 1974, ופרטיה של המשלחת תועדו בתיקייה הסודית שהקדישה לחביב המשטרה החשאית של השאה.
"הוא עזר ליהודי איראן לעלות לארץ הרבה לפני המהפכה, אך במחקר שלי לא מצאתי שום סימן לכך שהוא ראה באיראן מדינה לא בטוחה עבור היהודים", הסבירה אלגניאן. "הוא חשב שישראל היא התפתחות אדירה בדברי ימי היהודים. למעשה, כשנסע לישראל, ראשי המגבית לא היו מרוצים ממספרם הנמוך של יהודי איראן שעלו לישראל".
אשר לחביב עצמו, אלגניאן הוסיפה ואמרה שהוא הרכיב כנראה "אוזניות לנטרול רעשים" כשפרצה המהפכה. אך לדבריה, זה לא משום שהוא סירב להאמין שהוא בסכנה. חביב פשוט רצה להימצא במקום שבו שיוכל לעזור לאנשי הקהילה.
"הוא היה מנהיג הקהילה היהודית, וכששמע שהמצב מסוכן עבורם ב-1979, הוא לא התכוון לעמוד מנגד ולצפות ביהודים נפגעים", הסבירה נכדתו.
אבל חביב כן דאג לשלוח את בנו, אביה של אלגניאן, לארצות הברית עוד באמצע שנות החמישים. לדברי אלגניאן, היא "התקשתה להבין" מדוע החליט חביב "לעקור את בנו שלו ולשלוח אותו לאמריקה" שעה שהוא עצמו סירב להגר, אבל היו לה כמה השערות.
"בשלב זה, הוא כבר היה קשור מאוד לאיראן, שבה היו ליהודים שורשים עמוקים במשך אלפי שנים", הסבירה. "הוא ואחיו דאבוּד היו נדבנים גדולים שתמכו רבות ביהודי איראן. הוא התבסס מאוד בבזאר עוד מ-1936, כשהקים שם עסק עוד לפני שנכנס לשותפות עם אחיו. והוא בנה לעצמו חיים יפים".
כשנשאלה האם יש לפרש את סיפורו של סבה כתמרור אזהרה ליהודים שזוכים להצלחה גדולה בתפוצות, הודתה אלגניאן שהתשובה לכך אינה נמצאת במחקר שלה.
"כתבתי את הספר כדי שאנשים יכירו את הסיפור, כי לא רציתי שפיסת ההיסטוריה הזו תלך לאיבוד", אמרה. "ככלל, חשוב מאוד שארגונים ושעיתונאים יתעדו אירועים אנטישמיים ברחבי העולם ויעקבו אחר המתרחש. עיתונות חופשית עוזרת לחשוף את האמת ולראות את המציאות כפי שהיא".
אבל זו לא רק "פיסת היסטוריה" עבור המחברת. מבחינה, זה אישי.
"זו טראומה, המחשבה על כך שהוא היה לגמרי לבד במהלך המשפט, שלא הייתה לו הזדמנות להיפרד מאף אחד לפני שהוצא להורג, ושאבא שלי היה צריך לשמוע על זה ברדיו בניו יורק", אמרה. "בכיתי המון תוך כדי כתיבת הספר, אבל ידעתי שאני בונה מחדש משהו שנהרס, כדי שלעולם לא יישכח".
בעצם פרסום הספר על היחס שקיבל סביה באיראן, קיוותה אלגניאן להפיח חיים חדשים גם בהישגיו הרבים.
"ככל שהספר עוסק באירועים שהובילו להוצאתו להורג, הוא גם מנציח את חייו ואת פועלו, וזה משהו שקליעים לא יכולים להרוס", סיכמה אלגניאן. "הוא היה אמנם לבד ברגעיו האחרונים, אבל עכשיו הסיפור שלו יחיה בבתיהם ובלבבותיהם של הקוראים".
