(JTA) – בעיר הזעירה הזו חי אמן שפותח את הבקרים שלו עטוף בטלית ובתפילין, מבלה את מרבית ימיו ביצירת יצירות אמנות בהשראת התנ"ך ובשעות הערב מבלה בנגינת סונטות של שוברט בפסנתר.
רפאל גריבץ חי בפרסק אייל מאז שנת 1985, כשהוא ואשתו המנוחה עברו הנה ממקום נידח עוד יותר, פורטג' לייק (מספר תושבים: 391).
העיר פרסק אייל מרוחקת מרחק של 160 ק"מ, אך למעשה מרחק עולם ומלואו מתמונות המגדלור המושלם על חופים מסולעים האיקונים של מדינת מיין. היא גם לא יעד המגורים המובן מאליו ליהודי שחונך בישיבה, שנולד בעיר ניו יורק בשנת 1952 למשפחה אורתודוקסית בת שבעה ילדים. אבל זו לא הפעם הראשונה שגריבץ בוחר שלא ללכת בתלם.
על אף מחויבותו למנהגי היהדות היומיים, הוא בחר לגור בעיר שיש בה רק רמזים קלושים לחיים יהודיים, ומצא את עצמו באופן בלתי צפוי, הופך למנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בעיר. ולמרות שהוא יוצר אומנות רוויה בדימויים מהברית הישנה, יתכן שהיצירה המפורסמת ביותר שלו היא צלב אימתני שהוזמן על ידי כומר קתולי עימו הוא נופש ביערות מיין.
"אני מניח שאני קדוש מעונה", אמר גריבץ. "אבל אני סבלתי. ואני ממשיך לסבול."
קשה להבחין בכך למראה חיוכו הקליל ואופיו הנמרץ.
בגיל 68, גריבץ מבלה את ימיו בעיסוקים שהעניקו לחייו תחושה של יעוד מאז שהיה צעיר – מוזיקה, פיסול וציור. מקומיים, שבפיהם הוא מכונה ריי, מספרים על מסירותו לכושר פיזי ועל משטר הריצה המפרך עליו הוא מקפיד לאורך כל השנה, למרות החורף האכזרי של מיין, ולפני ששני ניתוחי החלפת ירך אילצו אותו לעבור לרכיבה על אופנים. גריבץ מצייד את אופניו בצמיגים מחוספסים כדי שיוכלו לשרת אותו כאמצעי התחבורה העיקרי גם בימי השלג. הוא גאה לספר שלא מילא את מיכל הדלק במיני-ואן שלו מזה חודשים.
ילדותו האורתודוקסית, אותה בילה באזור ריברדייל בברונקס, ניו יורק, הייתה קשה. משפחת אימו נמלטה מגרמניה אחרי ליל הבדולח וסבלה ממה שגריבץ ואחיו מתארים כמקרה חמור של תסמונת אשמת הניצולים. אביו, רופא שגדל במשפחה אורתודוקסית נוקשה בברוקלין, ידע לקרוא את פרשת השבוע ללא הכנה מראש, ולא פעם היה מעניק לניצולי שואה חסרי כל טיפול רפואי ללא תשלום.
גריבץ מספר שהבדיחה הרווחת בתקופת ילדותו הייתה שילדי הישיבה חטפו מכות שלוש פעמים ביום – על ידי הבריונים שחלפו על פניהם בדרך לבית הספר, על ידי המורים בבית הספר, ועל ידי הוריהם כשחזרו הביתה. אלא שזו לא הייתה בדיחה.
על אף הסביבה הביתית הקשה, גריבץ חי בבית הוריו עד לשנות העשרים של חייו, כשהוא מנסה לפלס את דרכו כאמן בניו יורק. בתקופה בה לא יכול היה להרשות לעצמו לשכור דירה, הוא מצא עבודה כמנקה בנין משרדים בשעות הלילה, שם, אם סיים את עבודתו מוקדם, הוא הצליח לגנוב כמה שעות שינה.
בסוף שנות ה-70, כשעבד כנהג מונית, הוא פגש במהגרת מפורטו ריקו, אם לשלושה שתהפוך לימים לאשתו. גריבץ הוריד את נילדה מהמונית ערב אחד, ולמרבה המזל, ענה על קריאה לבוא ולקחת אותה מביתה מאוחר יותר באותו לילה. (נילדה התגיירה לבסוף על ידי רב קונסרבטיבי במסצ'וסטס, וכיהנה כנשיאת בית הכנסת של פרסק אייל במשך עשר שנים.)
"הסעתי את אותו אדם במונית שלי פעמיים באותו לילה, ואמרתי לעצמי שזה 'בשערט' (נועד להיות)," אמר גריבץ, שמשלב ביטויים ביידיש בשיחה השוטפת.
תוך חיפוש אחר חיים קלים יותר, יצאו גריבץ ונילדה צפונה, בתחילה לפרובינסטאון שבמסצ'וסטס, ואחר כך למיין, אך גם שם הוא עדיין נלחם על קיומו.
פרסק אייל אינה מה שמדמיינים כשחושבים על מיין. יותר מארבע שעות נסיעה צפונית לפורטלנד, מחוז ארוסטוק עצום בגודלו ומאוכלס בדלילות, ומכונה בפשטות בפי תושבי מיין כ'המחוז'. אין בו חופים קסומים, רק שממה, ושדות תפוחי אדמה שמשתרעים עד לקו האופק. פרסק אייל, על 9,000 תושביה וקמפוס אוניברסיטאי, היא מטרופולין אמיתי במונחים של המחוז, ומתגאה בשני רחובות מסחריים במרכז העיר, ובסניף של וולמארט.

גריבץ חי בבית קטנטן בן שני חדרי שינה, במרחק שלושה רחובות מהרחוב הראשי, במעלה הגבעה, ממש מעבר לשביל האופניים. בערב קריר של אוקטובר, הוא מברך את אורחיו בחולצת פלנל משובצת ומכופתרת עד לקו הצוואר ובמכנסי טרנינג בצבע טורקיז, שנתחבו לתוך גרביים לא תואמות, אחת מהן עם חור עצום בעקב.
האומנות של גריבץ נמצאת בכל מקום. שני פסלים מקרמיקה מזוגגת בדמות אדם וחווה על המדף. ציור אבסטרקט על הקיר ובו מה שנראה כמו ספרים על מדף. ציור של חייל ישראלי עטוף בתפילין מביט לעבר השמיים כשרובה M-16 על גבו. הרובה גם הוא מכוון לשמיים. ובחדר האחורי, המתפקד גם כסטודיו של גריבץ, הוא עובד על פסל של אברהם המנסה לנחם את יצחק לאחר שכמעט הקריב אותו על פי צו האלוהים.
גריבץ אינו דתי קונבנציונלי, הוא גם אינו שומר שבת או את חוקי הכשרות. אבל היהדות חודרת לכל היבט בהווייתו. הוא מניח תפילין לפני שהוא עושה מדיטציה מדי בוקר, לומד תורה אל תוך שעות הלילה המאוחרות, הוא מפזר בנדיבות ביטויים בעברית וציטוטים מהתורה במונולוגים שלו על החיים ועל אומנות.
"הוא משתמש בדת לצרכי הישרדות," אמר ג'ונתן, אחיו הצעיר של גריבץ. "אני לא יודע איך הוא היה מתפקד אם לא היה לו את זה. אני חושב שזה חשוב לו מאד בשביל לשרוד."
אך כיאה לאדם המתגורר בעיר בה הוא למעשה היהודי היחיד, יהדותו של גריבץ אינה עוצרת באף אחד מהגבולות המסורתיים. הוא פיתח חברות קרובה עם איש הדת הנוצרי המקומי, איתו הוא לומד תורה, לאחר שבילו יחד שנים של לימוד מדיטציה בודהיסטית, וחצו את ניו אינגלנד לקנדה בקביעות כדי להשתתף בשיעורים ובסדנאות.
"יהדות היא הדרך המאפשרת לנו להביע חמלה לכולם," אמר גריבץ. "היא אינה דבר העומד בפני עצמו. מה שעומד בפני עצמו הוא איך אנו חשים כלפי בני אדם אחרים. אני בורכתי שבימים הקשים בחיי יש לי את הקשר הזה."
כשגריבץ הגיע לראשונה לפרסק אייל, היתה שם נוכחות יהודית קטנה אך פעילה, וזה לא כל כך מופרך כמו שזה נשמע. משפחות יהודיות חיות מזה מאה שנים בקומץ קהילות קטנות המפוזרות לאורך הכביש הדו מסלולי המתפתל צפונה דרך מחוז הולטון, התחנה האחרונה בכביש I-95 לפני הגבול הקנדי. במסמך משנת 1955 המופיע באתר המתעד את יהדות מדינת מיין (פרויקט Documenting Maine Jewry) מופיעות רשימות של עשרות יהודים בעיירות קטנות מהולטון עד פורט קנט, כשהקהילה הגדולה שבהן חיה בפרסק אייל.

עם רקע של תלמיד ישיבה, גריבץ לקח על עצמו במהרה את תפקיד המנהיג הרוחני של המרכז הקהילתי Aroostook Hebrew Community Center. כשהושחת בית הכנסת בצלבי קרס בשנת 1998 ממש לפני ראש השנה, ציטט העיתון 'בוסטון גלוב' את גריבץ שכינה את המעשה 'עלבון לאמריקה'. מאות מקומיים הגיעו לתפילות החג באותה שנה כדי להפגין את תמיכתם.
בשנים האחרונות נפגשת הקהילה רק בחגים היהודיים. לפעמים מנחה גריבץ את תפילות יום הכיפורים ל-30 אנשים. לפעמים מגיעים רק שניים. למרות המשאבים הכספיים המרובים מהם נהנים חלק מהיהודים החיים בסביבה, הידרדר בהדרגה מצבו של בית הכנסת והוא מצוי במצב של הזנחה.
"ריי היה זה שבאמת שמר על אחדות הלב והנשמה של הקהילה," אמר טוני אדלמן, שגדל במרס היל הסמוכה, ושסבו, חירם אדלמן, אירח בביתו את הפגישה שבה הוחלט על יסוד בית הכנסת בשנת 1937. "גם כשבית הכנסת היה קר מדי בחורף, מפני שלא רצינו לחמם את המבנה כולו, הוא ניהל שיעורי לימוד מביתו. הוא היה המקור."
בשל מיעוט חיים יהודיים בפרסק אייל, יצר גריבץ מערכת יחסים עמוקה עם הכמורה הנוצרית – הוא הצליח להיקשר אליהם בזכות האהבה שחלקו לטקסט התנ"כי.
"אני חושב שחשתי רעב לשיחות וללימודים, וזה לא דבר שאפשר לעשות עם כל אחד," אמר רוברט גרוב-מרקווד שמנהיג את הכנסייה הקונגרסיונליסטית המקומית, ויצר קשרי חברות עם גריבץ זמן קצר לאחר שהתמנה לתפקיד בשנת 1988. "הוא יכול ללמד את חברי הקהילה שלו, אבל הוא לא מתכוון לשבת ולדבר עם החבר'ה האלה באותו אופן שהוא יכול לדבר עם מישהו שהקדיש זמן ללימוד הטקסט."
סבל הוא מוטיב חוזר באמנותו של גריבץ. הדמויות ביצירותיו מושחתות לעתים, פניהם מעוותים מכאב וגפיהם מונחות בזוויות בלתי אפשריות. אולי זה מסביר מדוע תומס לקין, כומר לשעבר בקהילה הקתולית, וחבר קרוב אף הוא, ביקש מגריבץ בשנת 2002 לפסל את דמותו של ישו הצלוב עבור הכנסייה. גריבץ פיסל את ישו באופן גרפי, עם דם זורם במורד פניו ופלג גופו העליון. לא כולם בכנסייה אהבו את זה, אבל לקין לא נתן לגריבץ הנחיות מדויקות לגבי הפסל והותיר את הבחירה בידי האינטואיציה של גריבץ.

גריבץ עבד על הפסל במשך חודשים, וחברי הקהילה נהגו לעבור באופן קבוע ולעקוב אחר התקדמות העבודה. כשהפסל היה גמור, יצא גריבץ לכנסייה כדי לראות את הפסל מותקן במקומו. כשהמתקין חזר לכנסייה לאחר הפסקה, הוא כרע לפני פסלו של גריבץ המתאר את ישו צלוב על הצלב. גם היום גריבץ מזיל דמעות כשהוא מתאר את הסצנה.
"ראיתי בעבודתי ניסיון לעשות כמיטב יכולתי ולהביא הנה את נוכחות האלוהים, מוחשי ומלא חיים ככל שאני יכול," הא אמר. "התורה מלאה בסיפורים נפלאים על נוכחות האלוהים, על אכזבותיו, על העימות בין היותנו 'עם קדושה', ומה מדרש מאיתנו כדי לשמש דוגמה לקדושה, איך אנחנו עובדים עם כל אומות העולם, ואיך האנושות – אנחנו כולנו דומים וכולנו שווים ועל כולנו לאהוב זה את זה. זו הייתה עבודתי."