(JTA) – אני שונאת לבכות לעיני בני משפחתי. זה מביך. אני רוצה שהקרובים שלי יחשבו שאני חזקה, שאני יכולה להתמודד עם דברים. ובכל זאת, הנה אני, לא חזקה ולא מסוגלת להתמודד עם דברים. בכלל.
ביום שבו עברתי מאנגליה לבלפסט שבצפון אירלנד, התחלתי לרטון ולמלמל, "אני לא רוצה לעזוב". בין הדמעות חיבקתי בחוזקה את סבתי ויצאתי לנמל התעופה סטאנסטד.
לא הצלחתי להפסיק לבכות. ברכבת לשדה התעופה, בכיתי. נוסעים שלחו לעברי מבטים חטופים חשאיים ואז הסיטו את המבט כשהעיניים שלנו – שלי כבר היו נפוחות ואדומות בשלב זה – נפגשו. מישהו הציע לשאת במקומי את המזוודה שלי מחוץ לרכבת, מפני שהייתי עד כדי כך מעוררת חמלה. בסטאנסטד, יבבתי מעל הכריך שקניתי ב- Pret. התייפחתי גם בשני תאי שירותים שונים.
על אף הדמעות שהזלתי, ביקרתי בבלפסט אינספור פעמים. זה המקום בו גדל בן הזוג שלי, ואני ביליתי שם בעבר הרבה סופי שבוע ארוכים. אבל המעבר לבלפסט באופן קבוע, כאישה יהודיה צעירה, היה צעד שלא התכוננתי אליו.
אם אתם יודעים משהו על בלפסט, אתם מבינים שהעיר הזו לא ידועה בקהילה היהודית שלה. היא מוכרת בזכות הקתולים, הפרוטסטנטים, והסכסוך בצפון אירלנד, המוכר בפשטות גם בשם 'הצרות'.
אם אתם לא יודעים כלום על בלפסט, אני אנסה להסביר בכמה משפטים, מבלי להמעיט בערכה של ההיסטוריה האירית.
בהשראת מפגינים שחורים שנאבקו למען שוויון במסגרת התנועה לזכויות האזרח באמריקה, החלו בסוף שנות ה-60 קתולים שחיו בצפון אירלנד להפגין נגד היסטוריה ארוכה של אפליה אנטי-קתולית. הם דרשו להשוות את הזכויות החברתיות והפוליטיות לאלה של הפרוטסטנטים, שהיו אז הרוב בצפון אירלנד. רבים בקהילה הקתולית היו גם לאומנים אירים; הם רצו לאחד את צפון אירלנד לדרום, לרפובליקה של אירלנד, כדי שלא יהיו עוד תחת שלטון בריטניה.
באותה תקופה, רבים בקהילה הפרוטסטנטית רצו להמשיך ולהיות חלק מהממלכה המאוחדת. המחאות הלא אלימות הובילו לתגובת נגד חזקה, שבתורה, הובילה לעימותים אלימים נוספים בין צבא בריטניה, כוחות השיטור המלכותי של אלסטר (RUC), והצבא האירי הרפובליקני (IRA), ארגון לאומני צבאי למחצה.
'הצרות' – המונח הכללי המתאר תקופה ארוכה של אלימות מגזרית בצפון אירלנד – החלו בשנת 1969 לאחר הסלמת האלימות. (לא רבים יסכימו למועד 'ההתחלה' הרשמי, שכן הסכסוך נמשך מאות רבות של שנים.) 'הצרות' גבו קורבנות רבים בכל הקהילות בצפון אירלנד. ועל אף העובדה שב-20 השנים האחרונות שורר כאן שלום יחסי, הרי שהפוליטיקה והקהילות בצפון אירלנד נותרו חלוקות.
הסכסוך של צפון אירלנד מושווה לעתים קרובות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. דגלי פלסטין המתנופפים בשכונות לאומניות איריות אינם מראה נדיר כאן. באופן דומה, בגדה המערבית, תוכלו לראות את דגל הטריקולור האירי מתנוסס.
במקום בו אני חיה היום, בצידה המזרחי של מרכז בלפסט, אין הרבה לאומנים אירים. ברחוב שלי, עמוס בבתי טרה קוטה טוריים, יש סיכוי גבוה יותר שתיתקלו בדגל ישראלי מתנוסס, וזאת על אף שאני כנראה היהודייה היחידה כאן ברדיוס של קילומטרים. ברחוב בו אני חיה חיים בעיקר 'נאמנים פרוטסטנטים'. אנשים רבים בקהילה שלי רוצים לשמור על נאמנותם לבריטניה באותו אופן שבו כל היהודים – כך הם מניחים – בוחרים להיות נאמנים לישראל.
אז איפה יכולה בחורה יהודייה טובה למצוא את עצמה בתוך כל זה?
ובכן, זה לא כל כך פשוט.
הקהילה היהודית בצפון אירלנד קטנה. כל כך קטנה שהסבתא שלך יכולה לבשל לכולם בלי להתאמץ. יש כאן רק בית כנסת אחד, אורתודוקסי, עם קהילה המונה כ-70 אנשים. בתקופת 'הצרות', עזבו רבים מהקהילה היהודית. ובעשרות השנים האחרונות, עזבו עוד יותר יהודים מצפון אירלנד כדי ללמוד ולעבוד, ולא חזרו.
כשאני עברתי לבלפסט, הרגשתי בהעדרם.
בבית, התייחסתי אל היהדות שלי כאל דבר מובן מאליו. זה היה משהו שיכולתי להוציא כרצוני מהקופסה, או להסתיר בצד. ובמשך רוב חיי, זה עבד. כשהייתי עם משפחתי היהודית בצפון לונדון, חגגתי את השבת עם חלה, ואכלתי את המעדנים המתוקים הכשרים האהובים עלי. אכלתי את עוגת הדבש של סבתא שלי בכל סעודת ראש השנה ונהניתי מכל הנוחות שיהודי יכול לבקש לעצמו. יכולתי בקלות להרחיק את הקופסה הזו כשהייתי בבית הספר הלא יהודי שלי, או כשיצאתי עם חברי הלא יהודים. הייתי 'האנה מונטנה' היהודייה. חגגתי ונהניתי משני העולמות.
בבלפסט השתוקקתי לאותה תחושת נוחות. הרגשתי שחלק ממני חסר לפתע. הייתי לבד בראש השנה האחרון, מפני שלא רציתי לנסוע בתקופת המגיפה העולמית. בכל המדינה הזו אין מאפייה כשרה, ובסופרמרקט שלי מוכרים רק חומוס גרוע. ולמרות שאני גרה ברחוב בו מתנוססים דגלים ישראלים רבים, אינני מעזה לצאת מהבית עם מגן דוד על צווארי, מפני שאני חוששת מפני תקיפה מילולית – או אפילו פיזית. ועל אף שעד כה לא נשמעו דיווחים על תקיפות פיזיות, היו אירועים שרומזים כי האנטישמיות בצפון אירלנד נמצאת במגמת עליה. ולכן, באופן טבעי, אני נזהרת.
בכל פעם שאני מדברת עם יהודים שביקרו בבלפסט, הם מספרים לי גרסאות שונות של אותו סיפור. נהג מונית, מדריך תיירים או כל אדם אחר, שואלים את אותה שאלה: "אז אתם יהודים קתולים, או יהודים פרוטסטנטים?"
למעשה, המשמעות של השאלה הזו היא: "אז מה אתם חושבים על הסכסוך היהודי-פלסטיני?"
הנה לכם החוויה היהודית צפון אירית בהתגלמותה. ראשית, עליך להוכיח שאתה יהודי (תופתע לשמוע כמה אנשים חושבים שאנחנו איזו כת מומצאת). אחר כך, בזמן שאתה חושב על התשובה שלך, האמונה שלך תלויה על כף המאזניים. אתה תהפוך לאחד מהשניים: היהודי הטוב, או היהודי הרע. במקומות מסוימים בקמפוס של האוניברסיטה שלי, חשתי לעיתים שאני צריכה להוכיח שאני יכולה להיות גם יהודיה, וגם נגד הכיבוש. הזהות היהודית שלי לא תמיד צריכה להיות זהות פוליטית, אבל בבלפסט דווקא כן.
אני חיה כאן כבר שנתיים. במשך רב התקופה הזו חשתי מבודדת, נואשת לחזור הביתה. עם זאת, התחושה הזו אפשרה לי להשיב לעצמי את זהותי היהודית. השנה ייסדתי באוניברסיטה שלי את ארגון הסטודנטים היהודי היחיד בצפון אירלנד. ומתברר שיש כאן יותר סטודנטים יהודים שמזדהים איתי משחשבתי.
החיים בצפון אירלנד מתמצתים בעיני את המשמעות של להיות יהודי בתפוצות. לבד, זה יכול להיות מפחיד . אבל כשאנחנו מוצאים אחרים שאיתם אנחנו יכולים להיות יהודים, אני נזכרת שלמרות הכל – ההיסטוריה והטראומה שלנו – אני צריכה לחיות כיהודיה גאה בכל מקום שארצה, ללא פחד.
