(JTA) – יהודים בכל רחבי העולם חוגגים בחודש האחרון, ובצדק, את הסכם השלום ההיסטורי והמדהים בין ישראל לבין איחוד האמירויות. ומי שעוד חוגג הם האמירותים.
הישראלים מצפים בכיליון עיניים לבקר באיחוד האמירויות כאשר ייפתחו השמיים ויחודשו הטיסות. כיהודייה בעלת קשרים הדוקים לאיחוד האמירויות, אני יודעת איזו חוויה מצפה להם. זהו מקום שיקדם את האורחים מישראל בברכה אך גם יאתגר אותם.
בשנתיים האחרונות ביקרנו בעלי, ילדיי ואני ארבע פעמים באיחוד האמירויות, ולאחרונה אף חגגנו את ראש השנה ואת סוכות באבו-דאבי. מרתקים אותי מספר היבטים באמירויות הדומים לנעשה בישראל, למשל, גאוותם על "הפרחת השממה" במדבר, הקמת מרכז תיירות עולמי, הישגים אדירים בתחום הטכנולוגיה ושימור זהותה של אומה קטנה בעלת השפעה גדולה.
בעלי יהודה, כיום הרב הראשי של איחוד האמירויות, ביקר שם בעשור האחרון יותר מעשרים פעם כרב של אוניברסיטת ניו-יורק ((NYU שלה שלוחה באבו-דאבי, שאיתה הוא מטפח קשרים, עובד עם נציגי האיחוד בארה"ב ועם הקהילה היהודית המתפתחת באיחוד האמירויות.
אני חשה אופטימית בכל הנוגע לשיתוף הפעולה החדש וההיסטורי בין ישראל לאמירויות ולהזדמנות הייחודית ללמוד משותפינו וידידינו החדשים ולצמוח איתם ביחד.
גם אם אי אפשר לסלוח על כך, אפשר אולי להבין שאחרי עשרות שנות טרור, מתח ועימותים עם המדינות המוסלמיות באזור, יהודים רבים בישראל ומחוצה לה נוקטים לשון מכלילה ומביעים חשש ורתיעה מבני דודינו המוסלמים. אולם לאחר שפיתחתי קשרים אישיים הדוקים שם, מתקשים ילדיי להבין את נקודת ההסתכלות הזאת. החיבוק החם ששלחו היהודים ברחבי העולם לידידים המוסלמים החדשים באיחוד האמירויות מעודד הרבה יותר.
במרוצת ביקורינו האחרונים חשנו את ההתלהבות בשני הצדדים לטיפוח תקדים היסטורי של הסכם שלום חם בין מדינה ערבית מוסלמית במזרח התיכון לבין מולדתנו היהודית האהובה. כולנו ערים לפוטנציאל הגדול הטמון באפשרות בניית יחסים אמתיים ואישיים בין כל אדם המשתייך לשתי הדתות שלנו, גשר שהוא כה נחוץ.
האמונה המוסלמית שזורה בתרבות המקומית של איחוד האמירויות: בנמלי התעופה יש חדרי היטהרות לקראת התפילות, בפארק השעשועים קוטעים את רצף המוסיקה הנשמעת כל העת כדי לקרוא למאמינים לתפילה, וחדרי מלון מציעים ספרי קוראן ומחצלות תפילה. אני מלאת יראת כבוד לאופן שבו מנהגי חול וקודש משולבים זה בזה – דבר שאני שואפת אליו בחיי הפרטיים, אך מתקשה למצוא בחברה שלאו דווקא מוכוונת לכך.
בביקורינו שם הסתכלו בנו המקומיים לא פעם בסקרנות. הרגשנו את מבטיהם של מי שככל הנראה לא ראו מעולם יהודי אורתודוקסי. באחד הביקורים בקניון של דובאי החל מאבטח לעקוב אחרינו, שכן נוכחותנו נראתה לו, ככל הנראה, חריגה. אלא שמעולם לא חשתי שם שמשפחתנו אינה יכולה לשמור על מצוות דתנו ללא באופן חופשי – בני חבשו כיפות וציציותיהם ביצבצו מבגדיהם, וילדיי התפללו במרחב הציבורי בחופשיות. הם התפללו תפילת מנחה בנמל התעופה, ובביקורנו האחרון החזיקו בידיהם לולבים ואתרוגים. כאישה אורתודוקסית חשתי מאוד בנוח לכסות את שיערי וללבוש בגדים צנועים, ממש כשם שהרגישו ידידותיי היהודיות החילוניות בנוח ללבוש מכנסי ג'ינס וחולצות בעלות שרוולים קצרים. הנשים המוצגות בשלטי החוצות או בכרזות במוזיאונים משקפות קשת רחבה של סוגי לבוש, מהחיג'אב והבורקה ועד לבוש יותר חילוני ומערבי.
אין זה סוד שאיחוד האמירויות מתמודדת עם אתגרים, בהם פיתוח כללי עבודה הוגנים, סיכול תיירות המין וחופש פולחן לכול. אך יש התקדמות בכיוון הנכון. המדינה פרסמה גם ספרי הסברה חדשים שבהם מכירים במדינת ישראל ומשבחים את הסכם השלום, והם הופצו כבר שבועיים אחרי החתימה על הסכם השלום.
המפנה המהיר והכן הזה מזמין אותנו לשאול כיצד יכולים יהודים לקדם בברכה רגע היסטורי כזה ולהקיש ממנו כיצד מבקרים לא יהודים במרחב שלנו, בישראל ובתפוצות, יזכו ביחס מכבד ובהפגנת סובלנות. ישראל אכן נתונה לאיומים קיומיים מהותיים וממשיים ולאבדן כתוצאה מהיחס של מדינות מוסלמיות רבות באזור, אך עלינו לזכור כי היהודים והמוסלמים חיו באזור זה במשך מאות בשנים תוך דו-קיום שלו ובונה.
באחד מביקורי הקיץ האחרונים שלנו בארץ נתקלנו בנמל התעופה בן גוריון בקבוצת תיירים מוסלמים של אנשי מקצוע צעירים מלונדון. חברי הקבוצה עוכבו במשך שעות ובלא הסברים לצורך בידוק בטחוני . חברנו הקרוב, העובד לצד בעלי כאיש דת מוסלמי באוניברסיטת NYU, ושימש בעבר כאיש הדת המוסלמי של משטרת ניו יורק, עוכב אף הוא במשך שעות בעת שערך את ביקורו הראשון בארץ. איך מתכוננת ישראל לקראת אורחיה החדשים מאיחוד האמירויות, שאולי יגיעו בלבוש מוסלמי מסורתי?
חלק בלתי נפרד ממארג ביטחונה וקיומה של ישראל הם מחסומי ביקורת, איסוף מידע מודיעיני והקפדה רבה על הפן הביטחוני. אולם האם אפשר במקביל לדאוג להגנת גבולותיה של ישראל ותושביה תוך השקעה בעריכת קבלת פנים מכובדת לבני כל הדתות?
כ-12–20 אחוזים מתושבי באיחוד האמירויות הם אזרחי האיחוד. השאר הם מהגרים מרחבי המזרח התיכון, מדרום אסיה ומצפון אפריקה, ובכלל זה הודו, פקיסטן, סוריה, סעודיה, מצרים, ירדן, איראן ועיראק. נאמר לי שרוב המורים לשפה הערבית בבתי הספר היסודיים הם פלסטינים.
שמעתי שמספרים כי בקרב תושבים אלה שאינם אזרחי האיחוד – גם אלה ממדינות המערב – רווחת עדיין אנטישמיות מסוימת, גם אם לא גלויה. מסיבה זאת חלק מאנשי הקהילה היהודית במקום עודם מעדיפים לדבר בלחש על השתייכותם הדתית. לא מכבר הזכרתי לילדיי עד כמה גדולה אחריותנו ועד כמה זכינו כשאנו מייצגים את העם היהודי – חובתנו לעשות זאת במלוא הכבוד במרחב שסביבנו ועם האנשים שאנו פוגשים.
במהלך חגיגות התשליך של הקהילה היהודית של איחוד האמירויות, שנערכו בהתלהבות גואה בראש השנה האחרון, חבשו רבים מבני הקהילה, לראשונה בגלוי, כיפות לראשיהם. ככל שהתושבים היהודיים יחושו נוח יותר לצאת בפומבי כשהם עוטים את סממני הדת שלהם, תוכל להיווצר לראשונה באיחוד האמירויות ההזדמנות למפגש עם תושבי האזור כשווים בין שווים. ניתנת לנו הזדמנות לשנות תפיסות וציפיות דרך קשרי ידידות אישיים, שותפויות ויוזמות. לכמה מבינינו – בעיקר מבין אלה המזדהים כמקפידים על מצוות הדת – הזדמן לקיים קשרי ידידות הדוקים עם בני דתות אחרות?
חברתנו הקרובה אלי קריל פתחה את חברת ההסעדה הכשרה הראשונה באיחוד האמירויות. (אני אישית נהניתי ממומחיותה הקולינרית הן בדובאי והן במנהטן בפסטיבל המזון הכשר של ניו יורק, שלאחריו הותירה בידינו את המזון שנותר). דרך הבלוג שלה שעוסק במזון כשר הכירה כמה חברים מהאמירויות, שמאז אף "עשו שבת" עם בני משפחתה וכך גם נהנו ממטעמיה בסעודות ראש השנה, במוצאי יום כפור ובסוכות. שניים מידידיה אף למדו עברית במשך שנה – זמן רב לפני שהועלתה האפשרות של הסכם שלום.
אזרחית מהאיחוד, ששמה מיי, המתארת עצמה כחובבת מזון אנין, מתמצאת יותר מרוב היהודים בעולם ברזי המטבח היהודי ובתרבות הישראלית (היא צפתה בכל פרקי הסדרה "שטיסל" באדיקות), במוסיקה ישראלית (היא מעריצה של עומר אדם) ובסצינת המזון הישראלית (ואף הזמינה את הבעלים של מסעדת "זהב" בפילדלפיה, מייקל סולומונוב, לפתוח סניף בדובאי).
מיי סיפרה לי שהוריה – אמירותים הדבקים במסורת ובדת, שנולדו באבו דאבי ודוברים ערבית רהוטה – חינכו אותה להתנסות בסוגי תרבויות, מקומות, אנשים וחוויות, ובכלל זה ישראל ויהודים.
זמן קצר לאחר ההכרזה על הסכמי השלום, היא הקריאה בטלוויזיה של אבו דאבי מכתב ברכה נפלא לשותפיה הישראלים החדשים – וכל זאת בעברית טובה. למעשה, יחד עם חלק מחברותיה היא הופתעה לגלות שישראל ואיחוד האמירויות לא היו לפני כן ביחסי שלום.
זה בהחלט תאם את החוויה שחווינו בנמל התעופה שם, שבו בירכו אותנו ב"שלום", ואת החוויה של ילדיי בפארק המים אטלנטיס, שם שמעו את השיר "ירושלים", של הזמר היהודי מתיסיהו.
המיליארדר שהוא בעליו של מלון האבטור פאלאס המרהיב, שאירח את חגיגות סוכות הראשונות הפומביות, ביקר אישית אצלנו בשמחת תורה כדי לקדם בברכה את קהילתנו .
כיצד נשכיל למצוא איזון בין הפחד המציאותי שלנו מהמוסלמים המבקשים להשמיד את עמנו ואת מולדתנו, לבין הפגנת פתיחות כלפי אלה המקדמים את פנינו לשלום, בעיקר כאשר לא תמיד קל להבדיל ביניהם? כיצד נוכל מצידנו לעודד את ילדינו להפגין סקרנות של ממש, נדיבות רוח ופתיחות לזולת, גם כלפי אלה שלימדו אותנו להתייחס אליהם בחשדנות? כיצד נוכל להרגיש בטחון שפתיחות כלפי האחר לא תבוא על חשבון התרבות היהודית וחיי ההלכה המוטמעים בילדינו? איך לאזן בין המתח הנובע מהאירועים והעימותים שהתרחשו לא מכבר ובד בבד, לקבל בברכה את ההזדמנויות החדשות לשיתופי פעולה?
מנהיגי איחוד האמירויות הוכיחו אומץ ותעוזה כשהושיטו לישראל יד לשלום אמתי. באירוע ראשון מסוגו, מרגש ומעורר השראה, שערכה שם המשנה לראש עיריית ירושלים, פלר חסאן-נחום, לנשים ישראליות ואמירותיות, הן שבו וחזרו על המשפט "איחוד משפחות". כולנו ששנו ללמוד אישה מרעותה ולצמוח יחדיו.
בתום סעודה ממושכת הן הציעו לנו להצטרף לנסיעה במכוניותיהן והזמינו אותנו לבתיהן לארוחה ולחגיגות משפחתיות. אין מילים שיוכלו לתאר את הקרבה הטבעית, הקשר והכבוד ההדדי שחשנו זו כלפי זו.
כשהצגנו את עצמנו, סיפרתי על יחסי הידידות ההדוקים של משפחתי עם האימאם של אוניברסיטת NYU (שגר בקומה מעלינו) ובני משפחתו. היה זה מעורר מחשבה להיווכח עד כמה נדירים קשרים מסוג זה.
ילדינו משווים עם "בני הדודים" המוסלמים שלהם את הישגיהם בימי הצום של כל אחת מהדתות, ודנים בסיפורי התנ״ך המשותפים כמו סיפור יונה. הם מכנים את בעלי "אבא".
שניים מבין ילדיי לומדים ערבית בבית הספר התיכון האורתודוקסי המודרני , וממש משמח לראות עד כמה יהודים ברחבי העולם ששים לקדם בברכה את ידידיהם החדשים מהאמירויות.
לרוע המזל, משום שאני ערה למתח בין שתי הדתות שלנו והתנסיתי בכך, אני מכירה את התפיסות האלה. אבל אני גם יודעת שהדרך היחידה לשפר את יחסינו עם קרובינו אלה היא לעקור את האפליה וללכת בדרך שסללו שותפינו מהאמירויות. האם אנחנו מוכנים לחולל שינוי בנראטיב הזה, שינוי בליבנו, בביתנו, בבתי הכנסת שלנו ובבתי הספר שלנו?
ההנהגה והאזרחים של איחוד האמירויות ושל ישראל מקדמים אלה את אלה בברכה נלהבת , מתוך אופטימיות ובלב חפץ. אמנם האמירותים בוודאי יצאו נשכרים מיחסי שלום עם ישראל אך בד בבד, הם סיכנו חלק מהבריתות שלהם באזור בכך שתמכו ודבקו בהסכמי שלום.
עלינו להשיב להם כגמולם לא רק על ידי כיבוד מנהגיהם, המרחב שלהם, והרגישויות שלהם כאורחיהם וכתושבים שם. זאת לנו הזדמנות להוכיח – בלהט ובשכנוע – שהעם היהודי ברחבי העולם מעוניין בשלום, בידידות ובצמיחה הדדית, משניתנת ההזדמנות.