(JTA) – אישה דתית נשואה נאבקת במשיכה שלה לנשים.
אחרת מתמודדת עם זכרון התקיפה המינית ממדריך במחנה הקיץ האורתודוקסי ועם העובדה שרק אחרי שנתיים העזה לדבר על כך.
צעירה שסבלה מעוויתות משתקות מדי חודש משך עשור, בגלל הטאבו על שיחות על המחזור החודשי.
אישה רביעית מספרת איך הפסיקה להקפיד על שמירת נגיעה ועל רגשות האשם שנבעו מכך.
אלה רק חלק מהסיפורים ב"מונולוגים מהמקום" (המילה "מקום" מופיעה בעברית באותיות לטיניות בשם הספר), ספר חדש הבוחן את סוגיות של מיניות, מגדר ודימוי גוף בחייהן של נשים יהודיות אורתודוקסיות.
הספר, שכותרתו מתכתבת עם ״מונולוגים מהוואגינה״, משקף את האופן המוצנע שבו מתקיים השיח על מיניות האישה בקהילה האורתודוקסית. הוא מורכב מתריסר סיפורים, שירים והגיגים – חלקם בעילום שם – שעוסקים בהתמודדות עם הסגירות של הקהילה בשיחות על מיניות והשפעתה על נשים.
הספר הוא פרי מאמץ בן שלוש שנים, שמקורו באירוע באותו שם שערכו נשות "האגודה הפמיניסטית האורתודוקסית היהודית". הוא מציע חוויות טיפוסיות לקהילה – למשל שני סיפורים המתארים את רשמיהן של נשים שטובלות במקווה לאחר הנידה – אבל יש בו עיסוק בחוויות אוניברסליות יותר, למשל כשהספר עוסק בתקיפה מינית ובפחד של הנפגעות לדבר.
זאת בדיוק הנקודה, אומרת רבקה כהן, אחת מחמש עורכות הספר שיצא לאור בחודש הבא.
"אני רוצה שנשים יהודיות, בעיקר שומרות המצוות, יקראו את הספר, ימצאו את עצמן בו ויחושו שאינן לבד בעולם. אני רוצה שהן ישאבו ממנו העצמה וחיזוק", אמרה כהן. "מצד שני, אני רוצה שאנשים מחוץ לקהילה, או גברים מהקהילה, יקראו את הספר ויקבלו תובנות לגבי חיינו וילמדו מכך".
כתבת JTA שוחחה עם כהן ועם העורכת השותפה רבקה זימילובר על הפרויקט, על הקשר בין הספר לניסיון האישי שלהן, ועל מה הן מקוות שהקוראים ילמדו ממנו.

JTA: ספרי לי על הולדת הרעיון לספר וכיצד התחלתן לעבוד עליו
כהן: מקורו של הספר "מונולוגים מהמקום" הוא בסדרת הופעות פומביות המבוססות על "מונולוגים מהוואגינה", מופע שבו נשים שונות כתבו את המונולוגים שלהן והציגו אותם בעצמן בפני קהל של נשים. צפיתי במופע השני בסדרה ונדהמתי לשמוע את המונולוגים. היו בהם הרבה מאד רגשות והומור והכול עורר בי הזדהות עמוקה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לעבוד ב"האגודה הפמיניסטית האורתודוקסית היהודית" והחלטנו להפוך את המופעים לספר כדי להביא את הדברים לקהל רחב הרבה יותר, ואולי גם לתת קול לאלה שייתכן שלא חשו בנוח לחלוק את הניסיון שלהן פנים אל פנים. לאחר זמן מה זה הפך לפרויקט עצמאי.
מה היה הניסיון שלכן בקהילות שבהן גדלתן בכל הנוגע לסוגיות של מיניות ומגדר?
זימילובר: בבית הספר לא קיבלנו שיעורי חינוך מיני. זה הסתכם בלמידה על טוהר המשפחה והליכה למקווה. הכול סב סביב נקודת הראות של הנישואין ועד כמה אישה חייבת לתמוך בבעלה, וכלל לא הייתה התייחסות והבנה של ממש בכל הנוגע לגוף האישה או למיניות מחוץ למסגרת הנישואין. כמה מאיתנו עשו דברים שהיו מתקדמים מדי מבחינה מינית לטעמם של המדריכים, אבל לא ידענו מה המשמעות של הדברים. עמדנו על סף התהום ולא היה מי שיושיט לנו יד מכוונת. למדתי בבית ספר אורתודוקסי מודרני נחמד מהזרם המרכזי, ונושא המיניות היה משהו שלא נגעו בו. אמי סברה, שלא בצדק, שאני מקבלת את המידע בבית הספר, אבל זה לא היה כך, וסיימתי את לימודיי מבלי לדעת דבר על מיניות.
כהן: חלק גדול ממי שאני היא העובדה שהתחלתי לשמור נגיעה מגיל 12. זה מילא תפקיד גדול בחיי, במסלול שבו בחרתי וביחס שלי למיניותי. אני חושבת שזה גרם לנזק רב כיוון שהכול נחלק לשחור/לבן. נהגתי לחשוב שאם אינך שומרת נגיעה, זה שווה-ערך לכך שהלכת ועשית דברים עם כל אחד. לא היה לי מושג מהם גבולות למעט אי נגיעה מוחלטת בבני המין השני, מה שאינו בריא, כמובן, ומתחבר לחוסר הידיעה המשווע לגבי מתן הסכמה ומשמעותה. החלק שלי בספר הוא הסיפור על הפעם הראשונה שבה הפרתי את שמירת הנגיעה ומעט על התהליכים המחשבתיים שעברתי באותה עת.
האם חשת היסוס או חוסר נוחות לשתף את הקוראים בסיפורך?
כהן: קצת. הוריי כבר קראו את הספר וזה היה משהו שהייתי צריכה לשים מאחוריי. דאגתי איך אחרים יגיבו אך בסופו של דבר, אני מאמינה שהיה חשוב מאוד לספר את הסיפור שלי כי אני יודעת שאחרים יתחברו אליו. יש לי בספר עוד מספר חלקים שפרסמתי בעילום שם, כי חשבתי שאלה קטעים שחשוב לחלוק. אני עדיין חשה אי-נוחות מהתגובה האפשרית מהקהילה. יש דברים שהם מדי אינטימיים מכדי שכל מי שיקרא את הספר ידע שהם קרו לי ספציפית.
האם הבחנת בשינוי בעולם האורתודוקסי, ביותר פתיחות לדון בסוגיות אלה?
זימילובר: אני חושבת ש"האגודה הפמיניסטית האורתודוקסית היהודית" עשתה עבודה מצוינת בכל הנוגע לפתיחת השיח הזה. במקביל, התנהל בישיבה יוניברסיטי שיח בנוגע לזהות להט״בית. אני לא רוצה לומר שיש זהות בין הדברים אבל אני יכולה להגיד שאצל הסטודנטים בישיבה יוניברסיטי, שדיברו בפומבי על חוויית הלהטב"יות, הקווירים, הבין-מיניים והא-מיניים, השיחה הייתה נרחבת יותר והתפשטה לשאלת מיניות הזהות המגדרית ואיך היא מוצאת ביטוי בקהילות שלנו.
כהן: נראה לי שמסתמן מסלול נרחב יותר של פתיחות וליברליות רבה יותר, לפחות בחלק מהזרמים בקהילה האורתודוקסית, אבל הדרך עוד ארוכה. עם זאת, אני מבחינה במגמה מעודדת, שהספר הזה אולי ידרבן עוד יותר.
זימילובר: כשדיברת חשבתי גם על העובדה שאמנם זרמים מסוימים החלו לקיים שיח כזה, אך לעומת זאת, יש עיתונים של הקהילה שאוסרים כעת על פרסום פניהן של ילדות קטנות, על זה שתמונות של נשים מוצאות מהמגזינים, ועל כך שאת נשות הרבנים הם מכנים בשם הרב ואפילו לא הוגים את שמן הפרטי. בצד הימני הקיצוני של הקשת האורתודוקסית, הנשים נמחקו כליל.
חלק מהסיפורים בספר נוגעים בסוגיות של הסכמה ושל תקיפה מינית. זהו שיח שראינו בשנים האחרונות בחברה האמריקנית כולה עם תנועת "מי טו". איך לדעתכן השפיע השיח הזה על העולם האורתודוקסי?
כהן: אין ספק שזאת תנועה שהשפיעה על הקהילה האורתודוקסית גם כן. תנועת "מי טו" התפתחה בערך באותו זמן שבו הספר החל ממש להתגבש. על זה חשבנו כאשר ליקטנו את הסיפורים ויש בו בהחלט חלקים שעוסקים בכך. כאשר החלה תנועת "מי טו" עשינו סבב נוסף של פניות לנשים לתרום מסיפוריהן כדי לוודא שכללנו גם את הקולות האלה בספר.
מה אתן מקוות שאנשים ילמדו מהספר?
זימילובר: כשסיפרתי לראשונה למשפחתי על כך, אחד מבני המשפחה שאל: "את לא חוששת שהאנשים שיקראו את הספר הם דווקא האנשים שלא נחוץ להם לקרוא אותו?" אמרתי: "זאת שאלה מעניינת, אבל אני חושבת שגם האנשים שאתה חושב שלא נחוץ להם לקרוא אותו, צריכים לקרוא אותו". אבל אני מקווה שגם מישהו מהצד השני של השיח הזה יקרא אותו ויגיד "זה דוחה, ואני רוצה לעורר סערה בעניין", מפני שאני רוצה שהשיח יימשך. מניסיוני, כשנשים מתחילות לדבר על משהו שחוו, אנשים מתרגזים, וזה מה שנחוץ כרגע.
כהן: קודם כל אני רוצה שנשים, בעיקר בקהילה היהודית שומרת המצוות, יקראו את הספר וימצאו את עצמן בו וירגישו שאינן לבד, ירגישו העצמה וחיזוק. מצד אחר, אני רוצה שאנשים מחוץ לקהילה או גברים בקהילה יקראו את הספר ויזכו בתובנות על חיינו וילמדו מכך. לא רק בקהילה היהודית – אני זוכרת שבקולג' דיברתי על חינוך מיני ונדהמתי עד כמה מעט ידע יש לעמיתיי בוגרי בתי הספר הציבוריים ובמיוחד חברותיי הנוצריות האדוקות שחוו חוויות דומות מאוד לשלי של תחושה אשמה ובושה כשנוגעים בסוגיות האלה. אני מאמינה שככל שנמשיך לדבר על זה, כך נוכל להגיע למקום של ריפוי.