אזהרת ספוילר לגבי חלקים מהסרט
לקראת סוף הסרט ‘An American Pickle’ מתבקשת דמותו של השחקן סת' רוגן – למעשה, אחת מהדמויות שהוא מגלם בסרט – להיות עשירי למניין בבית כנסת חשוך. רוגן, המגלם את דמותו של בן גרינבאום, צעיר יהודי מברוקלין, מניד בראשו מצד לצד, תוך הרכנתו, וממלמל "אני לא מכיר את מילות התפילה, מצטער". רגעים ספורים אחר כך, מתברר שזה לא נכון. כשהמתפללים המבוגרים סביבו אומרים קדיש , בן מצטרף אליהם במקומות הנכונים באמירת "אמן", ואחר כך ממשיך בתפילה.
בן הרי מכיר את מילות התפילה וליהודים האמריקנים כמוני שצופים בסרט אין ספק היכן למד אותן – אולי בבית הספר היהודי אליו נשלח בסופי שבוע, או במחנה הקיץ היהודי או בבית ספר יהודי אחר שבו למד בנעוריו. אז מדוע הוא טוען שאינו מכיר את מילות התפילה? מפני שבן גרינבאום אינו אדם דתי, או שזה מה שהוא אומר לעצמו.
ביסודו של ‘An American Pickle’, הסרט העלילתי הראשון של HBO Max, המבוסס על סיפור קצר שכתב סיימון ריץ”, עומד סיפור על הגירה, ועל היטמעות בחברה החדשה. הסרט נפתח עם זוג יהודים צעירים שזה עתה נישאו, הרשל (המגולם גם הוא על ידי רוגן) ושרה גרינבאום (השחקנית שרה סנוק). הם עוזבים את שלופסק, השטעטל הדמיוני שלהם במזרח אירופה, ב–1919, אחרי פשיטה של הקוזקים ומגיעים לחופי ניו-יורק, שם מקביל את פניהם פסל החירות, השער להגשמת החלום האמריקני. שרה משתוקקת להתעשר, כדי שביום מן הימים תוכל לרכוש לעצמה מצבה שתונח על קברה, ואחרי שהיא מתעברת מכריז הרשל כי בנם יהיה חסון ושבעוד 100 שנה "יהיו הגרינבאומים רבי עוצמה, מצליחים והחזקים ביותר בארץ".
מובן שזה השלב שבו שוב מתברר שבני האדם עושים תוכניות, אבל אלוהים צוחק. באחת מהמשמרות שלו במפעל החמוצים שבו הוא עובד כלוכד עכברים, נופל הרשל לחבית חמוצים ענקית, המכסה נסגר עליו, בית החרושת כולו נסגר ואיש אינו פוקד את המקום במשך 100 שנה, עד ששני ילדים מטיסים את הרחפן שלהם דרך אחד מחלונות בית החרושת. הם נכנסים פנימה, מרימים את מכסה חבית החמוצים ומגלים בה את הרשל בתוך החבית, משומר להפליא על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ומקטורן הטוויד שלו.
אחרי שהסיפור עושה כותרות, הרשל נפגש עם קרוב המשפחה היחיד שהצליחו הרופאים למצוא – נינו, בן גרינבאום, החי בברוקלין, וגילו בדיוק כגילו של הרשל המוחמץ. וכן, גם את בן גרינבאום מגלם סת׳ רוגן, הפעם בלי זקן.
אלא שמכאן, העלילה אינה הולכת לכיוון הצפוי של סיפור מהאגדות על קרובי משפחה שהתאחדו בנסיבות משונות, אלא הופכת לתיאור היריבות בין שני הגרינבאומים, שאיך לא, מגיעים משני עולמות שונים לחלוטין. בסצנה הבאה הרשל משוטט בדירתו (המדהימה ומובן-שלגמרי-לא-מציאותית) של בן בברוקלין ותוהה בקול מדוע בן אינו תולה תמונות של בני משפחתו על קירות הבית. בן מתפתל ומצליח לבסוף למצוא את אלבום התמונות היחיד שברשותו ובו צילומי המשפחה, וביניהן תמונותיהם של הרשל ושל שרה, של בנם מורט, של דיוויד בנו של מורט, ושל רעייתו (כלומר, הוריו של בן) ואף צילומים מהבר-מצווה של בן. הרשל שואל היכן הוריו ובן מספר שהם נהרגו בתאונת דרכים. הרשל מבקש שבן יספר לו כל פרט על מותם של הוריו כדי "שיוכל להיות עד לצערו" וכדי ששניהם יוכלו "להתחבר דרך האבל המשותף", אבל בן מנפנף אותו ומציע שבמקום זאת ילכו לאכול משהו. הרשל מתעקש שילכו לבקר בבית הקברות שם קבורים ההורים. ואחרי שבן פוסל גם את הרעיון הזה על הסף, מציע הרשל ללכת לבית הכנסת, שם יוכלו לומר קדיש ולהתאבל כהלכה על המתים.
"אני לא ממש בטוח שזה משהו שאני מעוניין לעשות עכשיו, אבל אשמח ללוות אותך לשם", אומר בן.
"מה בעיה?" שואל הרשל.
"זאת לא בעיה. אני מבין…אני מבין מדוע אתה אדם דתי. זה הגיוני למישהו מהתקופה שלך. אבל אני לא…אני לא ממש דתי".
"אתה לא יודע קדיש יתום?"
"כבר לא, לא".
"אז איך אתה מתאבל על הורים אם אתה לא אומר קדיש יתום?"
"אני בסדר, אל תדאג", משיב בן.
אבל כמו שאפשר להבין כבר בשלב הזה של הסרט, הוא ממש לא בסדר.
שני הגרינבאומים ממשיכים במסלול התנגשות. הרשל פותח עסק למכירת חמוצים שזוכה להצלחה רבה בקרב ההיפסטרים הניו-יורקים, שמתים על ה"אותנטיות" שלו. בן לא רואה את המיזם בעין יפה. יש גם מלחמות טוויטר, מאבקי תרבות ומפגינים זועמים, אבל הסכסוך שכבש אותי במיוחד הוא זה שמתחולל בתוך ראשו של בן. זאת התנגשות שאני, כיהודייה אמריקנית במאה ה-21, לגמרי יכולה להתחבר אליה.
כמו בן גרינבאום, גם אני גדלתי במשפחה יהודית, למדתי שיעורי עברית במסגרת בית הכנסת הקונסרבטיבי, ביליתי את הקיץ בקייטנות יהודיות, אכלתי בחגים היהודיים עם בני המשפחה וחגגתי את הבת מצווה שלי. וכמו בן גרינבאום, גם אצלי ה״חיים היהודיים״ הסתיימו אחרי שעזבתי את בית הורי.
קל מאוד לראות את הזיקה בין "אני לא באמת דתי" ובין "אני לא באמת יהודי", והחשש הזה – שהדור הצעיר מתרחק מהדת – גורם לדאגה רבה בעולם היהודי. זאת בדיוק אותה הדאגה שמנחה בסרט את הרשל, כשהוא שואל את בן איך יכול להיות שאותו יהודי מתמונת הבר-מצווה שלו, עומד כיום ואומר שהוא לא רוצה לבקר בבית הכנסת, או לומר קדיש על משפחתו.
הרתיעה של בן מוכרת למשפחות רבות של יהודים אמריקניים מודרניים. כמו צרכני החמוצים מוויליאמסבורג, גם אנחנו מחפשים אותנטיות – אנחנו לא עושים מה שאנחנו עושים רק מפני שזה כתוב בתורה, או מפני שההורים אמרו לנו, או מפני שסבא רבא שהוחמץ בחבית חמוצים במשך 100 שנה – אומר לנו לעשות זאת.
בה בעת, העקשנות הזאת שלנו היא אולי זאת שמונעת מאתנו למצוא משמעות במסורות שאבותינו טיפחו במשך שנים.
גם אחרי יותר מעשר שנות עבודה בחוגים המקצועיים היהודיים אני עדיין סובלת מ״תסמונת המתחזה״ בכל הנוגע להיבטים המסורתיים של היהדות. נכון, אני עדיין מסוגלת להיזכר במילות ברכת המזון (או ברובן, לפחות) מפני שאמרנו את התפילה אחרי כל ארוחה במשך חמש שנותיי במחנות הקיץ. אבל השאלה שעדיין מציקה היא האם זה בסדר שאשא תפילה כאשר אינני מאמינה בה באמונה שלמה? האם ראוי שאעצום את עיניי ואתפלל "שמע" כשאיני בטוחה שהאלוהים הזה שאני פונה אליו אכן קיים? אני לא יודעת מה היו אומרים חכמינו, אבל אני התחלתי להגיד לעצמי שזה בסדר גמור. אני יכולה להחליט לצום ביום כיפור בשנה מסוימת אם יתחשק לי, גם אם אני "לא דתייה", ואולי אחווה חוויה משמעותית – או שלא.
אף לא דבר אחד מכל אלה פירושו שאני יותר "דתייה" מאשר הייתי לפני עשר שנים, ממש כפי שאני לא חושבת שאנחנו אמורים להאמין שבן גרינבאום הפך לפתע לדתי כאשר הצטרף לתפילת הקדיש בסוף הסרט. הוא עדיין בחור שחי בברוקלין, שאוהב ליצור אפליקציות ולשתות חלב שקדים, ואני ממש לא רואה אותו מצטרף לאיזשהו מוסד רבני בהמשך חייו. אבל הוא פתוח יותר לאפשרות של מציאת משמעות במסורות משפחתו. וסביר גם שבפעם הבאה שמישהו יציע לו לפנות אל המסורת היהודית כדי לציין רגעים חשובים בחייו, הוא לא יגיב בכזאת תוקפנות.
התסבוכת שבבסיס הסרט An American Pickle (pickle – פירושו הן ירק מוחמץ והן תסבוכת או בעיה) אינה נעוצה בשאלה כיצד שני גברים תוצרי דורות וחינוך שונים יצליחו להסתדר ביניהם, אלא כיצד יהודי אמריקני אחד יכול לשלב בין אמונותיו והעדפותיו האישיות לבין המסורות עתיקות היומין שעיצבו את משפחתו. זאת סוגיה שיהודי אמריקה והתפוצות מתמודדים עמה כבר 100, ומאד סביר שעוד נמשיך להתמודד אתה במשך 100 השנים הבאות, או כמאמר הפסוק – לדור ודור ולנצח נצחים.
