(JTA) – הדבר הראשון ששמעתי מג'רי סטילר היה מחמאה.
כמה שבועות קודם לכן, ראיינתי אותו בטלפון לכתבה על הופעתו במיני-סדרה ב-HBO. אבל הפעם נפגשנו כדי לדבר על שורשיו האמיתיים של סטילר, שתמיד היו בתיאטרון. לכן לא הופתעתי למצוא אותו בתיאטרון הקטן Westport Country Playhouse שבקונטיקט, שם קבענו להיפגש.
הוא כיכב בהצגה " After-Play", שבוחנת באופן מבריק את משבר אמצע החיים, דרך עיניהם של שני זוגות שיצאו יחד לדרינק אחרי ביקור בתיאטרון. השיחה על ההצגה שזה עתה ראו מובילה לדיון על הצלקות שנצרבו בנפשם במהלך החיים, בהם אלה שנגרמו על ידי הורים פוגעניים.
זו הייתה הופעה מתישה. סטילר עמד על הבמה במשך כמעט 90 דקות ללא הפסקה, וגילם מכלול של רגשות, משמחה לכעס ועד לעצב בלתי נסבל. אני כבר הייתי חשדן: ההופעה רוקנה אותו מאנרגיות וחשבתי שהשיחה שלה ציפיתי לא תתקיים.
אבל סטילר היה נמרץ ומלא חיים אחרי ההופעה. ניתן היה לראות את הגאווה בצעדיו כשפגש במברכים באוהל האירוח שהוקם מאחורי התיאטרון. והייתה לו סיבה טובה לגאווה – את המחזה כתבה אן מיירה – אשתו, שגם כיכבה לצדו על הבמה.
מצב רוחו היה טוב והוא היה סבלני כלפי כולם – גיטריסט ג'ז (שנתן לו שני תקליטורים), סוכן בעסקי השעשועים וכמה אנשים שמכירים אותו כבר שנים ופשוט קפצו להגיד שלום.
כשהצגתי את עצמי, הוא התרחק בנימוס מאורחיו.
"ניסיתי לנחש מי אתה מביניהם", אמר סטילר.
הוא לא הצליח להבין איך הצלחתי לכתוב את המאמר על בסיס שיחת הטלפון הקצרה שלנו, והתנהג כאילו שזה הדבר הטוב ביותר שאי פעם נכתב עליו.
בדרך כלל, ידוענים יכולים להיות החברים הכי טובים שלך אם אתה עוזר להם לקדם את הפרויקט העכשווי שלהם, אבל אחר כך, באופן לא מפתיע, הם נעלמים.
ג'רי סטילר לא היה ידוען טיפוסי. במשך כמה שנים אחרי אותם הצגה וראיון בסוף שנות ה-90, קיבלתי כרטיסי ברכה לחג ממנו ומאן, אותה פגשתי בחטף באותו ערב. היה לי את מספר הטלפון ואת כתובת הדוא"ל שלו, והוא תמיד היה זמין אם ביקשתי איזה ציטוט. באחד המקרים, עורך בעיתון, שידע על יחסי עם סטילר, רצה שאבקש ממנו טובה. מישהו נפטר, והעורך רצה לדעת אם סטילר יכתוב משהו כמחווה לזכרו. הוא כתב.
הפעם היחידה שהוא סירב לבקשתי הייתה כשרציתי את עזרתו לקבוע ראיון עם בנו, בן. הוא נמנע מלהתערב.
הפעם האחרונה שראיתי את סטילר הייתה לפני חמש שנים. בן הופיע אז בהצגה בברודווי, ואבא התייצב שם מדי לילה כדי לצפות וכדי לעודד אותו. ניגשתי אליו בהפסקה והצגתי את עצמי מחדש. לקח לו כמה שניות, אבל הוא זכר ובירך אותי בהתלהבות. דיברנו עד שהתחילה המערכה השנייה.
החדשות על מותו גרמו לי לחזור לסיפורים שכתבתי עליו, ועל אף שחייו המקצועיים וחייו האישיים סוקרו בהרחבה ('המופע של סטילר ומיירה', 'סיינפלד' ו'מלך השכונה') הבנתי שהוא סיפר לי כמה דברים שלא נחשפו במקומות אחרים.
זה התחיל בג'רום סטריט, איזור עני בברוקלין – תחנה ראשונה מתוך סדרה ארוכה של תחנות בדרך לבגרותו.
"אני זוכר בבירור שעברנו דירה 11 פעמים ב-13 שנות חיי הראשונות", נזכר סטילר. המעברים היו תמיד קשורים לצורך להקדים בצעד אחד במנוסה מפני בעל הבית.
"אם היה צד אפל לחיי, הוא היה המעברים הבלתי פוסקים האלה. זה אומר לאבד חברים בכל פעם שעוברים", הוא הוסיף. "וכשהיינו ילדים, תמיד היינו צריכים לעשות משהו כדי שהילדים בשכונה החדשה יסכימו לשתף את הילד החדש במשחקי הרחוב ".
אביו היה נהג מונית, לא המקצוע המוצלח ביותר בתקופת השפל. לבסוף השיג אביו משרה של נהג אוטובוס – זאת לאחר שאשתו וגיסתו פדו כספי זכייה בכרטיס לוטו, סכום שהספיק כדי לשלם למישהו בחברת האוטובוסים 500$ תמורת המשרה.
חיידק הבמה דבק בסטילר במרכז 'הנרי סטריט סטלמנט', ששימש בזמנו את המהגרים היהודים שחיו בלואר איסט סייד של מנהטן.
"זה הצית בי את הניצוץ שגרם לי לרצות להפוך לשחקן", הוא סיפר.
תפקידו הראשון היה במחזה בתיכון, בו גילם את היטלר. זו הייתה קומדיה בה הדיקטטור הגרמני עלה לגן עדן השתקם וחזר למוטב.
"לראשונה הבנתי שאני אוהב להצחיק אנשים. ומאותה נקודה ידעתי שאני רוצה להיות שחקן", הוא אמר. "התיאטרון גרם לי שמחה".
אחרי בית הספר ותקופה בצבא, עשה סטילר מה שעושה כל שחקן צעיר: מסתובב ומחפש. במשרדו של אחד הסוכנים הוא הכיר צעירה שהמתינה בתור לפניו לפגישה, נערה אירית-אמריקנית ושמה אן. היא יצאה מהמשרד בצווחות על כך שהסוכן רדף אחריה ברחבי החדר. סטילר הג'נטלמן הזמין אותה לכוס קפה.
מה שהרשים אותו במיוחד היה כאשר דחפה כמה מכלי הסכו"ם לתוך ארנקה לשימוש מאוחר יותר בבית.
"חשבתי שהיא מעניינת, בחורה עם אומץ", סיפר לי סטילר.
הוא נישא לאן מיירה, שהתגיירה מאוחר יותר. סטילר סיפר לי שאן הייתה האחראית על שמירת המסורת היהודית במשפחה, כמו למשל לדאוג שבן ואחותו איימי ילכו ל'היברו סקול', או לדאוג לארוחות חג.
שנים מאוחר יותר, קיבל סטילר פניה לשחק את פרנק קוסטנזה ב״סיינפלד״. והתשובה הראשונית שלו הייתה שלילית. הוא זה עתה התחיל בחזרות להצגה בניו יורק ("Three Men on a Horse" עם טוני רנדל וג'ק קלוגמן) ולא רצה לוותר על הבמה לטובת הקומדיה הטלוויזיונית. לתפקיד לוהק שחקן אחר, שאף מופיע בפרק אחד. אך כשזה לא פעל, פנו אליו אנשי "סיינפלד" שוב. הפעם הוא הסכים לקבל את התפקיד, לשמחתם של הצופים.
סטילר זוכר את סופו של הפרק הראשון בו השתתף, כשהמצלמות הפסיקו לצלם והצוות נקרא לצעוד קדימה למשמע מחיאות הכפיים של הקהל.
"באותו לילה, כשהקריאו את שמות השחקנים אחרי ההצגה והגיעו אלי, הקהל מחא כפיים בעוצמה רבה יותר. עיני פגשו את עיניו של ג'רי סיינפלד", סיפר סטילר, "וידענו שיש כאן משהו באוויר."
משהו מיוחד.
