ברוקלין (JTA) – נאישה קומין עוברת כמעט כל יום דרך שכונה בה מתגוררים יהודים רבים, סמוך לביתה באיסט פלטבוש, שבברוקלין. אבל עד לאחרונה, היא מעולם לא דיברה עם יהודי.
לנאישה בת ה-17 היו הרבה שאלות לגבי היהודים החרדים שגרים בסמיכות אליה. היא תהתה מדוע הם לובשים בגדים שונים ומדוע הגברים מגדלים את פאות שיערם. אבל היא נמנעה מלשאול – גם בגלל התחושה שלה שמדובר בקהילה מסתגרת שאינה רוצה לתקשר עם הסביבה, וגם בגלל חשש ממחסום השפה – יהודים חסידיים רבים בברוקלין מדברים בעיקר יידיש ושליטתם באנגלית מוגבלת.
"אתה תמיד רואה אנשים יהודים, באזור מופרד, אף פעם לא בחברת אנשים אחרים", היא אמרה. "אתה רואה שיש להם אוטובוס משלהם לבית הספר, אמבולנס משלהם ואני תמיד תהיתי למה".
קומין התחילה לקבל תשובות לשאלות אלה ואחרות לאחר שנרשמה לקורס בנושא השואה בבית הספר התיכון ״בישופ לפלין ממוריאל', בית ספר קתולי שרוב תלמידיו אפריקנים-אמריקנים, בשכונת פורט גרין בברוקלין. בקורס היא למדה על ההיסטוריה של השואה, וצפתה בשעות של עדויות מוקלטות של ניצולים. היא גם קיבלה הזדמנות לשאול שאלות על יהדות שלא הצליחה לשאול בעבר.
"רבים מהתלמידים שלנו גרים בשכונות ווליאמסבורג וקראון הייטס, שכונות שגובלות בקהילות היהודיות, והם מבחינים במתח בין הקבוצות ולא מבינים את הסיבה", אמר וויליאם מייסון, מורה למדעי החברה שיזם את השיעור בנושא השואה לפני חמש שנים. "יש להם הרבה שאלות לגבי התרבות היהודית והחשיבה היהודית".
השיעור פופולרי – מייסון אומר שהוא מתמלא כל סמסטר ויש רשימת המתנה – ומבוסס על תכנית לימודים שבנו הליגה נגד השמצה ויד ושם. באביב, תלמידי הקורס פוגשים מקרוב ניצול שואה בעת ביקור במוזיאון למורשת יהודית במנהטן.
באחד השבועות האחרונים, ישבו 14 תלמידי הקורס והאזינו בנימוס כאשר איימי גולדברג, אשתו של ניצול השואה המנוח ארנסט מיכֶל, גוללה את סיפורו המצמרר של בעלה ששרד את אושוויץ ושתי צעדות מוות. התלמידים שמעו קטעים מנאום שמיכל נשא ב-2012 על אירועי ליל הבדולח בעיר מולדתו וכיצד כישורי הקליגרפיה שלו עזרו לו לשרוד. גולדברג שיתפה חוויות אישיות של בעלה על סיקור משפטי הנאצים בנירנברג כעיתונאי ועל סירובו לכסות את הקעקוע על זרועו מאושוויץ.
"בעבר חשבתי שזו היסטוריה עתיקה, וכשנכנסתי לשיעור זה היה כזה 'וואו, עדיין חיים אנשים שעברו את הדבר הזה׳", אמר ג'רמיה פנטון-וויטהד בן ה-17. "זה שינה את החוויה עבורי כשלמדתי על זה".
השיעורים של מייסון כוללים גם שיחות על מקרים של אנטישמיות מהתקופה האחרונה, כולל המתקפות על יהודים בברוקלין, במונסי ובג'רזי סיטי בחודש האחרון. לימודים על אנטישמיות בעבר עוזרים לתלמידים להתקרב אל הקהילה היהודית של ימינו, אומר מייסון.
"הם מתחברים לזה כי גם הם צריכים לעבור את כל השטויות שקורות לאחרונה ועכשיו הם כבר לא עומדים עוד בצד השני, מעכשיו הם בני ברית ", הוא אמר. "אנחנו מדברים על הרעיון של בני ברית ומזכירים לתלמידים מי היה התומך הכי גדול של האפריקנים-אמריקנים בעידן המאבק על זכויות האזרח? היהודים. זה היה ככה מהיום הראשון והילדים מבינים את זה עכשיו".
ביקורה של גולדברג אורגן על ידי לינדסי ברסמן, העומדת בראש קבוצה בשם ״רוח אזרחית״, התומכת בחינוך לאזרחות טובה בבתי ספר יהודים וקתולים. ברסמן מאמינה כי בימינו חשוב במיוחד ללמד תלמידים על השואה.
"זה חלק מהתמונה הגדולה", אמרה ברסמן. "אני רואה חשיבות בכך שהתלמידים האלו, שלא למדו על כך בעבר, יבינו שכשיהודים רואים בחדשות את הרציחות האלה, הם חושבים על השואה, הם חושבים על האינקוויזיציה הספרדית ועל הפעמים הרבות שבהן נהרגו אלפי יהודים".
השיעורים האלה גם משפיעים אישית על רבים מהתלמידים. נהימה ווקר, בת 17, מספרת שקיבלה השראה כאשר גולדברג תיארה כיצד בעלה המנוח הצליח ליהנות מהחיים על אף הזוועות שעבר ואובדן רוב משפחתו. "העובדה שהוא חי חיים ללא כעס מעידה על המון אומץ וכוח", אמרה ווקר. "כי כאפריקנית-אמריקנית שרואה מה קורה היום – לפעמים אני מתמלאת כעס ומחזיקה בכעס הזה ועלולה לשפוט שוטר אקראי או סתם אנשים לבני עור. אז העובדה שהוא חי את חייו בלי שנאה היא מדהימה".
