דירפילד, אילינוי (JTA) – היום החביב על נתן רוזן בשיעורי העברית הוא יום שישי, או יום התרבות.
מדי יום שישי השיעור מוקדש ללימוד פן אחר של התרבות הישראלית. מוקדם יותר השנה, היה זה תורו של רוזן בן ה-13 להציג את הפרויקט שלו. הוא בחר בסיפורו של אלי כהן, המרגל הישראלי בסוריה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. באחד מימי שישי האחרונים עסק רוזן, יחד עם שני חברים לכיתה, בכתיבת מחזה קצר בעברית על משפחה לא-תפקודית המבקרת בבית קפה בישראל. שלושת החברים, תלמידי כיתה ח', נאספו סביב שולחן והציגו את הסצינה כל אחד בתורו בקולות רמים תוך שהם פורצים בצחוק מהתסריט הקומי שיצרו.
אם תשאלו את רוזן, יש קווי דמיון רבים בין השיעור הזה לשיעורים בהם השתתף בבית הספר הקודם שלו, בית ספר פרטי יהודי סמוך. אבל בית הספר הנוכחי של רוזן הוא חטיבת ביניים אמריקנית ציבורית לכל דבר, בית ספר ציבורי שבחר לאפשר לתלמידיו ללמוד את השפה העברית. כל חבריו לכיתת העברית הם תלמידים יהודים כמוהו.
"בנינו קהילה קטנה שלמה בבית הספר", סיפר רוזן. "לפעמים במסדרון אנחנו קוראים אחד לשני בשמות העבריים שלנו. אף אחד אחר לא יודע מה אנחנו אומרים, אבל אנחנו כאילו מרגישים שיש לנו קשר מיוחד משלנו".
רוזן הוא אחד מ-680 תלמידים באזור שיקאגו הלומדים עברית באחד מתשעה בתי ספר ציבוריים. מערך התוכניות ללימוד עברית בבתי הספר הציבוריים המקומיים בשיקאגו הוא הגדול ביותר בארצות הברית. מבין כ-1,400 התלמידים בכל רחבי ארה"ב הלומדים עברית בבתי ספר ציבוריים, כמעט מחציתם נמצאים בפרוורים הצפוניים של שיקאגו, שם מרוכזת אוכלוסייה יהודית גדולה.
רוב התלמידים באמריקה שלומדים עברית באופן סדיר עושים זאת בבתי ספר פרטיים יהודיים. (בניו יורק, בפלורידה ובכמה מקומות אחרים בארה״ב, ישנה אפשרות ללמוד עברית בבתי ספר בזיכיון, שנהנים ממימון ופיקוח ציבורי אבל מנוהלים על ידי עמותות והורים). בשנים האחרונות נרשמה, עם זאת, עלייה במספר התלמידים לומדים את השפה דווקא במסגרת החינוך הציבורי. מספר הנרשמים ללימודי עברית בבתי ספר ציבוריים בשיקאגו עמד ב-2015 על פחות מ-600 וכעת מתקרב כבר ל-700, לפי נתוני דוח חדש של הקונסורציום ללימודים יישומיים בחינוך היהודי. הדוח מצא מגמת עליה דומה בכל רחבי ארה״ב.
הטמעת לימודי עברית בתוך מערכת החינוך הציבורי האמריקנית אינה מהלך פשוט.
מצד אחד, מדובר בשיעורי שפה זרה מקבילים לשיעורי ספרדית או צרפתית המוצעים כמעט בכל בית ספר. אבל מן הצד השני יש צורך בזהירות רבה שלא לחצות את הקו המפריד בין דת ומדינה והאוסר לימודי דת בבתי ספר ציבוריים. ולכן הורים ומנהיגים בקהילה היהודית המקומית, מכירים אמנם בחשיבות החינוך לעברית כחולייה חשובה בחיזוק זהותם היהודית של ילדיהם, אבל גם נשמרים שלא להפוך את השיעור בבית הספר הציבורי לתוכנית יהודית המתמקדת בדת, במסורת, או בציונות. עם זאת, אין להתכחש לעובדה שרוב התלמידים הנרשמים לתוכנית הלימודים בעברית הם יהודים.
"יש להם כאן הזדמנות להיות עם תלמידים יהודים למשך שיעור אחד בכל יום", אומרת הלן הרבסטמן, שבתה לומדת עברית בבית ספר ציבורי. הרבסטמן סייעה גם לפדרציה היהודית המקומית לגייס הורים נוספים לתוכנית לימודי העברית. "התוכן בשיעורים יותר קשור לישראל. לומדים איך לדבר עברית מדוברת״. היא ציינה כי רוב בני הנוער היהודים שלומדים שיעורי הכנה לבר המצווה בבתי הכנסת אינם יוצאים עם יכולת לדבר עברית מודרנית יומיומית.
בבתי הספר התיכוניים באזור שיקאגו קיימות תוכניות ללימוד עברית מאז שנות ה-70׳ של המאה שעברה, ומספרן עלה מאז שנות ה-90׳, במיוחד הודות למאמציו הבלתי נלאים של פיטר פרידמן, בכיר ותיק בפדרציה היהודית המקומית, שהלך השנה לעולמו. כעת, שבעה בתי ספר תיכוניים בפרוורים שבהם יש קהילות יהודיות גדולות מציעים לימודי עברית – הגדול שבהם הוא התיכון של דירפילד, ובו כ-170 תלמידים הלומדים עברית. בשנה שעברה, שתי חטיבות ביניים בדירפילד החלו גם הן להציע תוכנית ללימודי עברית.
אן לנסקי, מייסדת ומנהלת iCenter, ארגון להכשרת מורים ללימודי עברית, אומרת כי הסיבה לפריחה בתוכניות הלימוד בעברית בבתי הספר הציבוריים באזור היא שרוב בתי הספר הפרטיים שמציעים לימודי עברית שייכים לזרם האורתודוקסי ולכן הרוב הגדול של המשפחות שביקשו ללמד את ילדיהן עברית לא מצאו שם את מקומם. "עד לאחרונה לא היה לנו בית ספר תיכון לא דתי שמציע לימודי עברית, ולכן הילדים שרצו להמשיך ללמוד עברית היו קהל יעד", אמרה לנסקי.
בנוסף לקריאה, כתיבה ושיחה בעברית, לומדים בשיעורים גם על ישראל, אבל בעקיפין. בשיעורי העברית בחטיבת הביניים שפרד, שיחקו התלמידים טאקי (שהומצא בישראל) ולמדו קרב מגע – אמנות הלחימה הישראלית. תיכון נַיילס נורת', בפרוור סקוקי – אזור יהודי ותיק – קיים תוכנית חילופי תלמידים ובמסגרתה נשלחו תלמידים לישראל לעשרה ימים ואירחו משלחת ישראלית שהגיעה לביקור גומלין.
"זה לא רק השפה – זה צריך להיות קשור לארץ ולאנשים", אומרת יפה ברמן, המלמדת עברית בתיכון דירפילד מזה שמונה שנים. "אנחנו צריכים לעורר את השפה באופן שהופך אותה למשהו תרבותי. צריך להיות לזה חלק חווייתי, צריך לספר סיפור".
המורים נמנעים מלעסוק ישירות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, למרות שהם כן מדברים על צה"ל ועל הפוליטיקה הפנימית בישראל. כך למשל, כיתת העברית בחטיבת הביניים שפרד למדה על הבחירות בישראל השנה, ועל שני המועמדים המובילים. הכיתה גם למדה על מדי צה"ל ועל החטיבות השונות בו. באחת הכיתות נלמד על מבצע אנטבה להצלת החטופים ב-1976.
הנושא הדתי מצריך גם הוא הליכה על חבל דק, מכיוון שעברית היא שפתה של מדינת ישראל וישראל היא המדינה היהודית. כדי לנהוג על פי ההנחיות לבתי ספר ציבוריים, המורים דואגים שהדיון לא יחרוג מהמישור התרבותי. ברמן, למשל, נתנה לתלמידיה סופגניות של חנוכה, אך לא הדליקה נרות בחנוכיה ולא אמרה את הברכות. אסנת ליכטנפלד, מורה לעברית בבית ספר שפרד מספרת שהיא צריכה להזכיר לילדים לא לשאול שאלות על בר/בת המצווה שלהם בשיעור.
אך שרון אבני, אחת ממחברי המחקר על עברית בבתי ספר ציבוריים, ציינה שמתיחות דתית-תרבותית מהסוג הזה קיימת בכל שפה זרה הנלמדת בבתי הספר. "דת נוכחת בבתי ספר ציבוריים כל הזמן", אומרת אבני, מורה ללשון ולאוריינות בסיטי יוניברסיטי בניו יורק. "אם תיכנסו לשיעור ספרדית, עשויים לדבר שם על חג שהם חוגגים, וזה מאוד קשור לכנסיה הקתולית. אני לא בהכרח אומרת שמתעסקים ביהדות בכיתה, אבל אי אפשר לומר שהדת לא נוכחת בחינוך הציבורי".
אבל תומכי העברית בבתי הספר הציבוריים אינם חוששים מהעדרו של תוכן דתי. בעבורם, די בכך שהתלמידים – שרובם יהודים – לומדים שיעור אחד ביום שבו הם מתחברים לשפה וגם זה לזה. ״מה שחשוב בעברית זה שאתה נשאר קשור לקהילה היהודית״, אומרת הרבטסמן. ״במציאות שבה פחות ופחות יהודים חברים בבתי כנסת ובה יותר ויותר משפחות נושרות מבית הכנסת אחרי הבר מצווה של ילדיהם, זה אחד הקשרים שיישאר לילדך עם ישראל״.