שיקגו (JTA) – ג'וש נלסון ישב על במה מול קהל של 5,000 אנשים, מלווה בשמונה נגנים, לצידו מסך וידאו עצום מימדים עליו מוקרנות המילים לקריאת שמע, אחת התפילות המרכזיות ביהדות.
הייתה זו תפילת השבת הגדולה ביותר באמריקה, שיאו של הכינוס הדו-שנתי של התנועה היהודית הרפורמית, שנערך בסוף השבוע בשיקאגו. האווירה במהלך התפילה הייתה של קונצרט רוק משולב בכינוס התעוררות רוחני. אלפי המתפללים התאמצו לראות את המתרחש על הבמה, שם ניהלו את התפילה רב, חזן, מקהלה שלמה, וכן נלסון ולהקתו. הטקס הועבר בשידור חי למתפללים שביקשו לצפות בו באינטרנט, אבל גם בתוך האולם העצום רוב המשתתפים מיקדו את עיניהם במסכי הוידאו, שהציגו לחילופין תקריבים של המנחים על הבמה ושל הטקסטים של התפילות שדיקלמו.
זו הייתה הפקה מושקעת במיוחד, שכללה לא רק מיצג מרשים אלא גם שילוב של טקסטים דתיים מבוצעים במגוון רחב של סגנונות. והכל הצריך עבודת הכנה רבה, שנמשכה ממש עד הרגע האחרון.
יום לפני התפילה, נלסון ולהקתו עדיין ניסו להתמודד עם ההגייה של השורה השנייה בתפילת שמע ישראל. מתוך ארבע המילים הראשונות בשורה, "ברוך שם כבוד מלכותו", הייתה זו המילה הרביעית ושלושת הברותיה שהקשו על נלסון. הזמר, גיטרה אקוסטית תלויה על כתפו, ביקש להבין אם לשים את הדגש על ההברה האמצעית או האחרונה. בחדר החזרות התפתח ויכוח ער על הגיית המילה, שבדרך כלל נאמרת בלחש על ידי המתפללים. החזנית רוזלי ווייל, מנהלת התפילות והמוסיקה באיגוד ליהדות רפורמית, הסבירה כי ההגייה הישראלית מחייבת דגש על ההבהרה האחרונה, אבל יתכן שיהיה קשה לקהל האמריקני להיצמד לכך.
"אני חושבת שרוב היהודים כאן אומרים מלכותו [עם הדגש באמצע]", היא אמרה. "אפילו אם זה גורם לאלה שמבינים לעקם את הפרצוף". אחד הנגנים סיכם ואמר: "תעשו כמו היהודים הרעים" ובכך זה הוכרע. בערב שבת, החזן דניאל מוטלו הלך עם ההגייה האמריקנית ו-5,000 בני קהילתו שרו עמו, בלי להחסיר פעימה.
הכנס הדו שנתי, אחד הכינוסים היהודיים הגדולים בארצות הברית, דומה במידה רבה לאירועים המוניים אחרים של יהדות אמריקה. בכל רגע נתון אפשר למצוא שם דיונים על לימוד תורה, על צדק חברתי, פוליטיקה, וכמובן גם על ישראל. במסדרונות ובאולמות הדיונים הצטופפו אלפי בייבי-בומרים יהודיים כשעל צווארם תוויות המזהות את שמם ועיר מגוריהם. היה שם המון קפה, אבל איכשהו לא מספיק.
אך התפילה של יום שישי הייתה שונה, ייחודית לתנועה הרפורמית האמריקנית. ראשית, בניגוד לקהילות אורתודוקסיות, קהילות רפורמיות רבות רואות בתפילת ערב שבת את טקס השבת המרכזי שלהן. שנית, היהדות הרפורמית אינה מטילה מגבלות על שימוש בכלי נגינה או בחשמל בשבת. בכינוס הדו-שנתי, ליל שישי היה האירוע המרכזי, ונלסון ולהקתו יכלו לעשות כל שברצונם כדי לשפר אותו.
"אני חושב שמוזיקה היא נקודת גישה רחבה אל אנשים, ואנשים מגיבים באופן שונה לסגנונות שונים", סיפר נלסון, המנהל האמנותי של הכנס הדו-שנתי. "ככל שניצור יותר נקודות גישה לאנשים דרך המוזיקה, כך יותר סביר שהם יעברו חוויה רוחנית בעלת משמעות עבורם. אין תשובה אחת נכונה".
בפועל, היתרגמה גישה זו לטקס ניסיוני, שכלל מגוון רחב של סגנונות ומצבי רוח והגדיר את האופי המשתף שהתנועה הרפורמית שואפת לו. לצד התפילות, סרטוני ווידאו הציגו שירים, פסוקים מהתורה ותשובות שנאספו מהקהל במענה לשאלות כמו "מה נותן לנו כוח?". בנקודה מסוימת, הטקס עבר מנעימה עממית שהלחין זמר רפורמי לנעימה יהודית מרוקנית ומשם לקטע מעבר של קריאה על התנגדות לתוויות ולהגדרות.
"אנו מרובי זהויות ואהבות, מרובי מגדרים ונטולי מגדר", אמרה וויל. "אנו בצומת ההיסטוריה".
לצד המרכיבים הניסיוניים, כלל הטקס גם שפע של אלמנטים מסורתיים, ובאופן כללי, לא היה שונה בהרבה מתפילת ליל שבת אורתודוקסית רגילה, גם אם קטעי התפילה היו קצרים יותר. ווייל ונלסון אמרו כי בחרו במנגינות יהודיות מסורתיות, כדי לתת למאמינים תחושת מוכרות. "אנשים ישחררו אנחה", אמרה וויל. "אחרי שישמעו משהו חדש עבורם, הם ירגישו שהנה מגיעה מנגינה מוכרת שבה אומרים, אוי אלוהים, זה נדוש לחלוטין, אבל אנחנו יודעים שזה רגע שבו כולם הולכים לשיר יחד".
הטקס בליל שישי היה רק עוד ביטוי לניסיון של התנועה הרפורמית לאתגר את גבולות התפילה. בבוקר, ניתנה למשתתפים בחירה בין תפילה בשילוב יוגה ולתפילה עם מנהיגים ישראליים של התנועה. יום קודם לכן, בחרו כמה עשרות אנשים להשתתף בתפילה שבמרכזה מוזיקת דאנס אלקטרונית. קצתם הניפו את ידיהם באוויר. אחרים ישבו בשילוב רגליים על הרצפה, עיניהם עצומות.
"בתור מתפללת אני רוצה לחוש דברים שונים", אמרה וויל. "אולי לפעמים אני רוצה להרגיש קטנה ולפעמים אני רוצה להרגיש חלק מהחברה״.
החלק הקשה ביותר בתכנון טקס ליל שישי, אמרו נלסון ווויל, היו המעברים מרגעים של מופע ענק למצב של תפילה שקטה, אישית. במהלך מפגש החזרות בחמישי, הם ביקשו לא פעם מהנגנים להאט, למשוך את המנגינה קצת יותר כדי לאפשר למתפללים להתכנס לתוך תפילה אישית.
זה היה טקס עצום בגודלו. החצר הפנימית מקושטת העמודים שבה הוא נערך התאימה למעמד. אבל המארגנים קיוו לשמור גם תחושה של אינטימיות, ולו רק לכמה רגעים. כדי לגרום לזה לקרות, הם ידעו שעליהם להגות כל מילה של ״קריאת שמע״ בדרך הנכונה. "כשהקהילה שרה את ״שמע ישראל״ בפעם הראשונה, היה זה הרגע הכי עוצמתי בכל האירוע", אמר נלסון.
