(JTA) – ג'וליה הארט רוצה שבנה אהרון יפסיק להיות חרדי. בתכנית הריאליטי "חיי: מהלכה למעשה" (My Unorthodox Life) בנטפליקס על חיי משפחתה, הארט נראית מעודדת את בנה בן ה-14 לוותר על ההתחייבות שקיבל על עצמו במחנה קיץ שלא לדבר עם בנות בבית הספר החדש שלו. הוא אומר שדיבור עם בנות – או עיסוק בספורט – יסיחו את דעתו מלימוד תורה. היא אומרת לו שהחיים גדולים יותר מהתורה.
זו אחת הסצנות היותר טעונות רגשית בתכנית שעלתה לשידור באחרונה בנטפליקס. זו גם סצנה שבה משתמשים מבקריה של הארט כדי להוכיח שהיא רוצה לאלץ את האנשים בחייה לנטוש את החיים החרדיים, כפי שהיא עשתה לפני שהפכה למנכ"לית בענף האופנה בשנות הארבעים לחייה.
את תגובתה של הארט נגד הביקורת הבאנו בכתבה הראשונה שלנו על "חיי: מהלכה למעשה", מה שהתכנית מתארת ועל המשוב שהיא מקבלת. אבל בריאיון שלה ל-Jewish Telegraphic Agency היא אמרה הרבה יותר, לרבות העובדה שאינה לוחצת על קרוביה לשנות את אורח חייהם.
"האם אני מקשה עליהם בנוגע להיותם דתיים? לא, האדם היחיד שהקשיתי עליו היה אהרון", אומרת הארט. "כל מה שאמרתי לו זה, דבר עם בנות, תרכוש השכלה, לך לקולג'. הכוונה היא להיפתח לעולם שבחוץ ולהבין שיש אנשים נפלאים בכל לאום, בכל מוצא אתני, בכל דת".
להלן עיקרי הדברים מהריאיון של הארט ל-JTA על ילדותה כיהודייה דתייה, מדוע החליטה לספר את סיפורה כעת וכיצד היא מקווה להשפיע על הקהילה שעזבה.
JTA: כיצד החלטת לספר את הסיפור שלך בצורה כל כך ציבורית? ומדוע דווקא עכשיו?
הארט: כשעזבתי את הקהילה, לא סיפרתי לאיש. התחלתי לספר לחבריי הקרובים לאחר שהפכתי למנהלת הקריאייטיב של חברת לה פרלה [לפני שלוש שנים]. עד אותו הרגע, איש לא הכיר אותי. לא עשיתי שום דבר לפני כן, ורציתי שיכירו אותי קודם בזכות היכולת שלי – רציתי להראות לעולם מה יש בתוכי.
ולאחר מכן לבוא מהמקום הזה ולשתף את העולם, זו הייתה עבורי החלטה קשה מאוד מפני שזה מאוד אישי ופרטי. ואנו חיים בעולם עם מדיה חברתית, וכידוע, אנשים מותקפים. זו אינה החלטה קלה, אבל החלטתי לעשות זאת.
פגשתי אלפי נשים מרקעים שונים, ממצבים שונים, תרבויות ולאומים שונים. ומה שהבנתי שזהו סיפור שאני מקווה – זוהי תפילתי – שיכול לעזור לנשים אחרות. יש כל כך הרבה נשים במצבים שונים, במדינות, בדתות שונות…לא משנה מה המכשול שעומד בדרכן להשיג את יעדיהן, אבל יש כל כך הרבה נשים שסובלות. ולכן הרגשתי שכיוון שהוא [הסיפור שלי] סיפור כל כך לא שגרתי, אנשים יכולים לשאוב ממנו השראה, הוא עשוי לתת למישהי אומץ לשנות את חייה.
תוכלי לספר בהרחבה כיצד עזבת את הקהילה? רוב האנשים שעוזבים אינם מגיעים לאן שאת הגעת.
תודה שהזכרת זאת, מפני שזו האמת – לרוב האנשים שעוזבים אין אותה חוויה. וזה לא מפני שהם אינם מבריקים או לא חרוצים, או שהם לא רוצים לשנות את חייהם ולהפוך להיות חלק מהעולם החיצוני, אלא מפני שהם לא מצוידים בכלים להתמודד איתו. וזה החלק המפחיד.
כאשר ספר הזיכרונות שלי “Brazen" ("חסרת בושה") יצא לאור, אני מקווה שתקראו אותו. תאמינו או לא, אבל כאשר הגשתי אותו כשסיימתי לכתוב, הוא כלל 1700 עמודים, מפני שזה סיפור כה מורכב ולא הייתה דרך קצרה לספר אותו. למזלי, יש לי עורכים נהדרים, והצלחנו לצמצם את מספר העמודים ל-500, אבל המציאות היא שזהו סיפור מטורף. למשל, האישה הראשונה שנכנסה לאולם התצוגה שלי הייתה קניינית הנעליים הראשית של הרודס ופגשתי אותה במסיבת אופנה.
מי את רוצה שיצפה במיוחד ב"חיי: הלכה למעשה?"
אני מקווה שכולם יצפו בתכנית. עבור האנשים בקהילה שלי, אני חושבת שאם הם באמת יצפו בכל התכנית ולא רק בפרק הראשון, שבו אני מסבירה מדוע עזבתי…שמונת הפרקים הבאים מראים שאנחנו [במשפחה] מסתדרים זה עם זה, וכי יש דברים נהדרים בדת ואין לי דבר נגד היהדות.
הילדים שלי עדיין דתיים. האם אני עושה להם חיים קשים בנוגע להיותם דתיים? לא, האדם היחיד שמתחתי עליו ביקורת היה אהרון. מה שאמרתי לו זה, דבר עם בנות, תרכוש השכלה, לך לקולג' – הכוונה היא להיפתח לעולם שבחוץ ולהבין שיש אנשים נפלאים בכל לאום, בכל מוצא אתני, בכל דת.
אחת הביקורות שאנחנו שומעים היא שיש לך רק דברים שליליים לומר על החיים שלך לפני שעזבת את החיים החרדיים. מהי תגובתך לכך?
למדתי הרבה דברים יפים בקהילה שלי. לדוגמה, בפורים לא הולכים ומבקשים מתנות, נותנים מתנות. יש כך כל הרבה נתינה ונדיבות והכרת תודה והערכה. אני מדברת על זה בכל ריאיון. אני אוהבת להיות יהודייה, אני אוהבת את האנשים בקהילה שלי. אני שונאת קנאות דתית, ויש היבטים בעולם שלנו שהם פונדמנטליסטים, והם צריכים, ויכולים, להיעלם.
בעולם אידאלי, אלו שינויים את רוצה שיקרו בעקבות התכנית?
אני לא רוצה לשנות את ההלכה…הייתי רוצה שתהיה לנשים הזדמנות לקבל השכלה אמיתית, ללכת לקולג', ושהן לא יצטרכו להינשא בגיל 19 בשידוך. אני רוצה שנשים יוכלו לשיר בציבור אם הן רוצות או לרקוד בפומבי אם הן רוצות. אני רוצים שהן ייצרו. אני רוצה שהן יהיו רופאות או עורכות דין, או כל מה שירצו להיות. אני רוצה שהן ידעו שהן חשובות, בתוך תוכן ובזכות עצמן, לא רק כרעיות או אמהות.
