בירמינגהם, אנגליה (JTA) – הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי על המסך את מספר הטלפון של בית הספר של בני הבכור.
"הלו?"
"האם זו ד"ר סקינזי?"
"אל תדאגי, לוקאס בסדר גמור. אני רק רציתי ליידע אותך שהייתה איזו תקרית אנטישמית קטנה בבית הספר היום".
נשימה עמוקה.
"מה קרה הפעם?" שאלתי.
הפעם האחרונה בה אירעה "תקרית אנטישמית קטנה" הייתה כשלוקאס הזכיר שהוא יהודי בשיעור חינוך דתי, ואחד מבני כיתתו קרא לעברו: "מקווה שלא תישלח לתא הגזים!" בפעם ההיא טרחתי להביא זאת לידיעת בית הספר.
בעלי ואני גדלנו בקהילות יהודיות מסוגרות בקנדה. הלכנו לבתי ספר יהודיים מיסודי ועד תיכון, יצאנו למחנות קיץ יהודיים ולסופי שבוע במסגרות יהודיות. נפגשנו כששנינו בילינו שנה בישראל. כשנולדו לנו ילדים, רציתי שגם להם תהיה תחושות חמות ואוהבות ל״יידישקייט״, בדיוק כפי שהיו לי. לכן שלחנו אותם לגני ילדים ולבתי ספר יהודיים.
כשבעלי קיבל הצעת עבודה באוניברסיטת וורוויק שבקובנטרי, אנגליה, מקום עם אוכלוסייה יהודית זניחה, הבנתי שהילדים שלי יגדלו באופן שונה מאד מאיתנו. אבל לחשש התלוותה התרגשות: לילדים יהיו חברים ממקומות שונים ומגוונים, הם יהיו אנשי העולם הגדול, הם יפתחו אמפתיה שחוצה קוים אתניים ודתיים. וחוץ מזה, מי לא אוהב מבטא אנגלי?
בחרנו לחיות בברמינגהם כדי שנוכל לשלוח את ילדינו לבית הספר היסודי "קינג דיויד", בית הספר היהודי היחיד שנמצא בין לונדון למנצ'סטר. זהו מוסד חינוכי קטן וביתי, הנחשב טוב מבחינה אקדמית, במקצועות החילוניים והדתיים כאחד, וממוקם באזור ירוק ויפה של העיר. הבחירה בבית הספר הייתה פשוטה למדי. הילדים שלי יזכו לקבל לא רק חינוך יהודי, אלא ייהנו גם ממגוון אנושי יקר ערך שחסר לי בצעירותי: תלמידי "קינג דיויד" ובני משפחותיהם באים מבריטניה, ישראל, אמריקה, קנדה וצרפת – וגם מפקיסטן, הודו, מלזיה ובוסניה.
כ-85 אחוז מכלל התלמידים בבית הספר "קינג דיויד" הם מוסלמים. כשנכנסים לחצר בית הספר אי אפשר שלא להבחין שמרבית האימהות חובשות כיסוי ראש; רבות לובשות ניקאב, המכסה את כל הפנים מלבד העיניים. גם חלק מהילדות עוטפות את ראשן בצעיף. הבנים, שנדרשים לחבוש כיסוי ראש (אחרי הכול, מדובר בבית ספר יהודי אורתודוקסי), חובשים מעין כיפה סרוגה לבנה שבקושי ניתן להבחין בינה לבין הכיפה של הבנים היהודים. כל הילדים משתתפים בתפילות היומיות, מכסים את עיניהם בעת קריאת שמע. הם עושים קידוש, אוכלים בסוכה בחג הסוכות ועורכים מעין ליל סדר לפני פסח.
באנגליה, מדינה שבה אין הפרדה בין דת ומדינה, נדרשים כל בתי הספר היסודיים לקיים "תפילה יומית קולקטיבית", זאת על פי חוק משנת 1998. התפילה צריכה להיות ״בעיקרה בעלת אופי נוצרי״ אלא אם בית הספר משתייך לדת מסוימת. במלים אחרות, כפי שאנחנו, וחברי קבוצות מיעוט דתי אחרות מבינים זאת – כל בתי הספר באנגליה הם בתי ספר דתיים – חלקם פשוט מגלים כנות רבה יותר בנושא.
בתי הספר הדתיים כאן ממומנים על ידי המדינה ומחייבים את המועמדים למלא הצהרת קיום מנהגי דת כדי לקבל עדיפות ולהתקבל לבית הספר בו הם מעוניינים. תשובה חיובית של שאלה אחת (למשל, "האם אתה מקיים מצוות מזוזה ומקפיד שמזוזה תהיה מקובעת לדלת הכניסה לביתך?") מספיקה כדי שתיחשב ליהודי על פי אמות המידה של המדינה.
וכך, ילדים יהודיים מקבלים עדיפות בקבלה לבית ספר יהודי, אולם כיון שמספר התלמידים היהודים קטן מכדי למלא את כיתות בית הספר "קינג דיויד", נפתחות הדלתות לרווחה גם בפני ילדי השכונה, ובפני דתות השכנים.
ישנן משפחות מוסלמיות שבוחרות ב"קינג דיויד" מפני שהוא מציע חינוך טוב. אחרות מעריכות את האוכל הכשר המוגש בו, שרבים מהמוסלמים מחשיבים כ״חלאל'. ויש מי שחושבים שבית ספר שנועד למיעוט דתי, יגלה רגישות רבה יותר למיעוטים דתיים אחרים.
אחת מחברותי המוסלמיות, שילדיה לומדים עם ילדי, סיפרה לי שמשפחתה נמלטה מרצח העם בבוסניה. סיפרתי לה שהסבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה. היא אמרה שההיסטוריה הטראגית, ותחושת הקהילה שלנו – הדומות לשלה – היו בין מהגורמים שמשכו אותה לבית הספר.
במקורו, לאיסלאם קשרים הדוקים ליהדות, וארגונים חברתיים שצצו ברחבי העולם מזכירים לנו את הקשרים הקיימים בינינו. אז למה שאהיה מופתעת מהעובדה שחברינו המוסלמים הם מבני הברית הטובים ביותר שלנו?
תנו לי לחזור לרגע לשיחת הטלפון שקיבלתי מבית הספר של בני הבכור. לוקאס לומד בבית ספר על-יסודי, לאחר שסיים את בית הספר "קינג דיויד" לפני מספר שנים. בבית הספר הזה אוכלוסיית התלמידים מגוונת ובית הספר מנסה לגלות רגישות לצרכים השונים של התלמידים. זה לא אומר שאין לנו לעתים טענות, כמו למשל העובדה שבכל שנה אנחנו צריכים להתווכח עם בית הספר כדי שיאפשר ללוקאס להיעדר בחגים היהודיים.
ועם זאת, בדרך כלל הדברים עובדים חלק. לוקאס אוהב את בית הספר שלו.
בתקרית האחרונה היה מעורב ילד חדש. בכל שיעור שאלו אותו המורים את אותה שאלה: "מה הביא אותך לבית הספר שלנו?" ובכל שיעור הוא נתן אותה תשובה: "המורה שלי בבית הספר הקודם היה יהודי! ואני שונא יהודים!"
כשהוא הגיע לכיתתו של לוקאס הוא חזר על התנהגותו – ומי שקם להגנתו של בני היה תלמיד מוסלמי ושמו עומאר.
"הי, זו גסות רוח," אמר עומאר. "וגם די גזעני!"
עומאר ולוקאס לא באמת חברים קרובים. אני לא חושבת שזו הסיבה שעומאר קם ואמר את דעתו. אני חושבת שבנוסף לכך שהוא בן להורים עם ערכים טובים, עומאר רגיש לגזענות, ובמיוחד לגזענות אנטישמית, מפני שהוא בוגר של בית הספר היסודי "קינג דיויד".
אז אפשר אולי לחשוב שזה מוזר לראות מוסלמים קוראים קריאת שמע בבית הספר, ואולי החינוך היהודי ב״קינג דיוויד״ לא היה עמוק מספיק בגלל העובדה שלא כל התלמידים הם יהודים, אבל ברור שהייתה לו השפעה עמוקה על הילדים שלמדו שם. כעת התלמידים האלה, ללא קשר לדתם, נושאים עמם כבוד ליהודים ומפיצים אותו ברחבי העולם.
