ניו יורק (JTA) — על שלט קטן וממוסגר התלוי במשרדה של הרבה מירה ריברה כתובה המילה “מזרח״, כדי שתדע לפנות לכיוון ירושלים בעת התפילה. על הקיר הנגדי תלוי שלט בצבע תכלת עז, ועליו המילה ״שלום״ בארבע שפות — אנגלית, ערבית, עברית וסנסקריט. ריברה הכינה את השלט בעצמה מקופסת קרטון, עבור אירוע הזדהות בעקבות פיגועי הירי בשני מסגדים בכרייסטצרץ', בניו זילנד.
על הקיר השלישי תלוי בד משי טיבטי ססגוני, מעוטר בסמלים המזוהים עם שלום, פוריות ואחדות.
השילוב בין השלושה נראה בלתי צפוי, ובכל זאת נדמה שכולם מתמזגים יחדיו ללא קושי במשרדה הקטן של ריברה, בדיוק כמו הזהויות השונות שלה — מורה ליוגה פיליפינית-אמריקנית שהפכה לרקדנית והוסמכה כרבה.
אבל זה לא תמיד היה כך.
"אנשים שואלים שאלות כמו, אה, אז למה התגיירת? את רוצה להתחתן עם יהודי [ולכן] את יהודייה?" סיפרה בריאיון ל-JTA. "עד היום זה תמיד אותו סיפור".
אבל לא כך הם הדברים בבית הכנסת ״רוממו״ של התנועה להתחדשות יהודית, שם חגגה באחרונה ריברה את יום השנה לקבלתה כרבה עמיתה בבית הכנסת.
ריברה, בשנות החמישים לחייה והפיליפינית-אמריקנית הראשונה שהוסמכה לרבנות, נזכרה בתפילות של חג הסוכות שנערכו בקהילה בשנת 2016, עוד לפני שהייתה חלק מצוות הרבנים במקום. היא מספרת ש"הייתה בהלם" כשניגשו אליה ושאלו אם היא רוצה לעלות לתורה. מקובל אמנם להעניק למתפללים אורחים בבית הכנסת את הכבוד לקרוא בתורה בזמן התפילה, אבל ריברה אמרה שמעולם לא חוותה זאת בעצמה.
"כאישה וכלא-לבנה, זה מעולם לא קרה לי", הסבירה.
התחדשות יהודית היא תנועה קטנה אך משפיעה שממנה צמח ״רוממו״, וכיום זה אחד מכמה ארגונים שפועלים למען גיוון בקהילה היהודית. אחד-עשר אחוז מיהודי ארצות הברית אינם מזוהים כלבנים, כך על פי ״פרויקט האוכלוסייה היהודית באמריקה״ של מכון שטיינהרדט למחקר חברתי. דוח חדש יותר מצביע על כך שהשיעור אף גבוה מזה. ובכל זאת, עדיין נדיר לראות יהודים לא-לבנים בתפקידי רבנות והנהגה בקהילה היהודית.
בבית הכנסת ״רוממו״, ריברה עובדת לצדו של דייוויד אינגבר, המייסד והרב הבכיר, ועוזרת לו בכל היבט מחיי הקהילה, מביקור אצל חברי קהילה חולים וייצוג בית הכנסת באירועים פוליטיים ובין-דתיים, ועד ניהול התפילה מדי פעם בפעם. התפקיד שלה הוא חלק מפרויקט של Jewish Emergent Network, המייצג שבע קהילות חדשניות ברחבי המדינה, שאינן משויכות לזרם כלשהו.
בית הכנסת ״רוממו״ הוא מאוד לא מסורתי בהרבה בחינות. אין לו מבנה משלו, והתפילות מתקיימות בכנסייה פרסביטריאנית באפר ווסט סייד של ניו יורק. התפילות משלבות בין קריאה מסורתית בתורה לבין מדיטציה, שירה ומחול. הקיץ, אירחה הקהילה תוכנית ללימודי יהדות ששילבה בין קריאה בתורה למדיטציה, והייתה פתוחה ליהודים ולבני דתות אחרות גם יחד.
מחוץ לעבודתה ב״רוממו״, ריברה גם פועלת להקמת קהילה של יהודים לא-לבנים, קהילה שהיא מרגישה שחסרונה מורגש.
לאחר שהתגיירה, שאלה ריברה את הרב שלה ואת מנהיגי הקהילה היהודית אם מותר לה לדבר עם אחרים כמותה. התשובה שקיבלה הייתה: "אנשים אינם מעוניינים לצאת מהארון" כמתגיירים. בבתי הכנסת היא ראתה מתפללים נוספים שאינם לבנים, אבל חשבה לעצמה, "אמרו לי לא לגשת אליהם". ועל כן, לדבריה, ידעה "שנים של בידוד ושל בדידות".
כיום עובדת ריברה עם ארגונים כמו Jews For Racial and Economic Justice ו-Bend the Arc: Jewish Action, כדי לבנות קהילה של יהודים לא לבנים.
לדברי אינגבר, פעילותה של ריברה למען יהודים שחיים בשולי הקהילה היהודית הופכת אותה ל"מקור השראה גם לאחרים שהקדישו את חייהם למען אותה אמת ולמען אותה כמיהה לעשות צדק, לראות בני האדם נוהגים זה בזה בכבוד וביושרה".
ריברה, שלמדה בבית ספר קתולי אך החלה לעסוק בצעירותה ביוגה, הגיעה אל היהדות בזכות שתיים מהאהבות הגדולות של חייה: מדיטציה וריקוד.
היא נולדה בדטרויט, אך מגיל שנתיים גדלה אצל סבתה בפיליפינים. לאחר שסיימה את לימודי התיכון, נסעה ריברה להודו כדי ללמוד מדיטציה ויוגה. שם פגשה מורים יהודים מרחבי העולם ונחשפה לראשונה לסוגיות של צדק חברתי המושרשות בערך היהודי של תיקון עולם.
תחנתה הבאה היתה ישראל, לשם נסעה כדי ללמד יוגה וגם לבקר בכותל המערבי. הביקור הותיר בה חותם עמוק. היא נזכרת כיצד ראתה את השמש מאירה את האבנים, ונתמלאה בדחף עז "להצמיד את גופי אל הכותל".
"הרגשתי מעין תחושה של התרוקנות, התרוקנות, התרוקנות, התרוקנות, עד שלא נותרו בי עוד דמעות, ופתאום שטפה אותי מעין שלווה", סיפרה ריברה. "ואז עלתה במוחי מן מחשבה חתרנית שכזו, 'הגעתי הביתה'".
בסופו של דבר הובילה אותה המחשבה הזו להתגייר, לגדל משפחה יהודית ולהפוך לרבה. היא ובעלה, ג'רום קורמן, המנהל המוסיקלי של המכון הלאומי למחול, מגדלים שני ילדים ולא פעם גם מנצחים על התוכנית המוסיקלית בבית הכנסת ״בני ישורון״, שנמצא גם הוא באפר וסט סייד של מנהטן ואינו שייך לזרם כלשהו.
אך עוד קודם לכן נסעה ריברה לניו יורק כדי להגשים את חלומה ולהפוך לרקדנית בלהקה של מרתה גרהם, להקת המחול הוותיקה בארה״ב. היא התמחתה במחול מודרני, והופיעה עם הלהקה מניו יורק בשנים 1987-1991.
גם בעולם המחול מצאה ריברה קשרים יהודיים. בין המורים שלה בלהקה היו גם הרקדניות היהודיות המהוללות גבריאלה דרבאש ופרל לאנג, ושתיהן ביחד עם המנצח סטנלי סוסמן עודדו אותה להמשיך ולחקור את הזיקה שלה ליהדות.
"העולם היהודי היה מבחינתי עולם המחול", היא אמרה.
המסע הרוחני של ריברה הוביל אותה בשנת 2009, להירשם לבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית.
בזמן ההרשמה, שאל אותה אחד הרבנים למוצאה המשפחתי. ריברה החלה לחקור את הנושא וגילתה דבר מה בלתי צפוי: ייתכן שיש לה שורשים יהודיים במשפחה. משפחתה של אם סבתה מצד אמה היגרה מספרד לפיליפינים, וריברה מאמינה שהם היו קונברסוס, אנוסים, שאולצו להתנצר בימי האינקוויזיציה. היא מצביעה על מנהגי האכילה שעברו מדור לדור במשפחתה, ועל הדמיון ביניהם לבין חוקי הכשרות.
אחרי הסמכתה לרבנות בשנת 2015, עבדה ריברה כרבה של בית החולים מאונט סיני ושל ״דורות״, ארגון המספק שירותי דת ליהודים בגיל השלישי. ולבסוף הגיעה בשנת 2017 לבית הכנסת ״רוממו״. כאן מצאה ריברה בית רוחני שבו היא רצויה לחלוטין. מטרתה כעת היא לדאוג לכך שגם יהודים לא-לבנים אחרים ימצאו בית דומה שבו יוכלו לחלוק עם אחרים את זהותם, בין אם דרך קהילה ובין אם באמצעים אחרים — פיזיים או וירטואליים. "אני חושבת שבמובנים רבים אנחנו נמצאים במקום שבו הייתה הקהילה הלהט"בית לפני שנים רבות, אולי עשרות שנים", הסבירה. "אבל עכשיו יש לנו שפה, כך שנוכל למצוא זה את זה".
