ניו יורק (JTA) – ביום שני התעוררו לא מעט יהודים אמריקנים למחזה מבעית שנראה לקוח מהסיוטים של אבותינו: בית כנסת עולה בלהבות.
זה היה בית הכנסת של המשפחה שלי: עדס ישראל (Adas Israel) בדולות', מינסוטה.
במוזיאון בית התפוצות בישראל מוצג דגם מוקטן של בית הכנסת הגדול של וילנה. כשביקרנו שם עם הדודה-רבתא שלי בערב יום הולדת ה-90 לפני כמעט ארבעים שנה, היא הסתכלה ואמרה מיד: ״זה בית הכנסת ברחוב מספר 3״. בדולות׳, עדס ישראל מוכר בפי רבים כ״בית הכנסת ברחוב מספר 3״.
חקרנו יחד את הדגם המוקטן, את הקירות הלבנים והחלונות המקושתים, הזפת על הגג. הדמיון היה ניכר: סבא שלה הביא עמו את זיכרון בית הכנסת כשהיגר לאמריקה. אם וילנה הייתה ״ירושלים של אירופה״, הוא רצה לשחזר אותה בפינת השדרה השלישית והרחוב השלישי בדולות׳, מינסוטה.
כיהודים, אנו מתקיימים במקומות רבים בו זמנית: אנחנו חיים בעבר ממנו באנו, בעולמות שהותרנו מאחור. אנחנו חיים בהווה, במרחב של תקווה וציפיה. אנחנו גם חיים בעתיד של הארץ המובטחת. עבור סבא-רבא-רבא, קהילת עדס ישראל הייתה הביטוי הגשמי של כל השלושה – העבר שלו, ההווה שלו והעתיד שלנו.
"דולות' היא ירושלים" הייתה מאז ומתמיד התשובה השנונה והמוכנה שלי לשאלות קיומיות על יהדות אמריקה: מה המשמעות של להיות יהודי אמריקאי? דולות' היא הירושלים שלי. איך אני מרגישה לגבי ישראל? אני אף פעם לא בטוחה, דולות' תמיד הייתה הירושלים שלי.
הסיפור היהודי של דולות' הוא אמריקני במהותו. סבא של סבא לא ברח מהשואה או מפוגרומים. הוא הגיע לאמריקה כאשר מינסוטה הייתה מדינה חדשה לגמרי. הוא קיבל אדמה בחינם. הנמלים התאומים של דולות' וסופריור נמצאים בלבה של המדינה, בערך במרחק זהה מהאוקיינוס בכל כיוון שאפשר לפנות בו. זה היה מקום טוב כדי לגדל בו את הדורות הבאים. היהדות שלנו היתה בטוחה בעצמה ונטולת סכנות.
לסבא-רבא-רבא הזה היו תשעה ילדים. הוא הביא את ילדיו לאמריקה ומימן את הגירתם של תשעה בני דודים כדי שיתחתנו עמם ויביאו ילדים. אנחנו קשורים בקשרי משפחה עם ״כל יוצאי ליטא באזור הנורת׳וודס״, נאמר לי בילדותי. הגענו כסוחרים, הפכנו לרופאים, עורכי דין ואנשי עסקים. אחד מאיתנו יהפוך לימים לפזמונאי זוכה פרס נובל. אני? אני כותבת ספרים על השואה וההתנגדות היהודית.
עדס ישראל היה בית הכנסת הכי ותיק ששימש ברציפות כבית תפילה במינסוטה, אבל הרושם היה שהקהילה היהודית נמצאת בדעיכה מתמדת. כילדה אני זוכרת איך הדודות הזקנות שלי התאבלו כשבית הכנסת של סופריור, מעבר לנהר, נסגר. כמו קבוצת ספורט מתחרה, בית הכנסת השכן היה חסר להן ברגע שנעלם. בתקופת חיי בדולות׳, כל שהיה לנו הוא בית הכנסת ברחוב מס׳ 3.
ביקרתי בעיר בחופשות אבל לא נשארתי לגור באזור הנמלים התאומים. קר שם. הכל קטן מדי. כמו רבים מבני הדור הרביעי, לא נשארנו במקום. גם הביקורים הלכו ופחתו. לפני שבית הכנסת נשרף ביום שני, נשארו בו בערך 50 מתפללים, בעיקר מבוגרים. הם שמרו את המסורות שלהם. כולל הכלל המקומי ש״מכניסים את השבת מוקדם״ בקיץ מכיוון שהשמש רק שוקעת בעשר וחצי בלילה.
דולות' היא עיר אוניברסיטאית. יהודים עוברים לשם, אבל הם כנראה הולכים אל בית הכנסת הרפורמי. כמו בבדיחה היהודית הישנה, זה בית הכנסת שבו המשפחה שלי מעולם לא תניח את כף רגלה.
בשעה שאני כותבת, לא ידוע עדיין אם האש הוצתה בכוונה כפשע שנאה או בטעות. שתי האפשרויות נוראיות.
הבניין היה יפיפה, אבל במצב עגום.לא אופתע אם יתברר שמדובר היה בשריפה שנגרמה בגלל קצר חשמלי. אם היו תיקונים גדולים שלא בוצעו, זה בגלל גודלה הזעיר של הקהילה והעובדה שרבים מחבריה אינם בעלי אמצעים. לפני ארבעים שנה, נאמר לי שהמרפסת בבית הכנסת מסוכנת. איני יודעת אם היא אי פעם תוקנה.
מה שבעיקר היה חסר לנו בבית הכנסת היה רב. איש יהודי חובש מגבעת שחורה ניסה פעם לאייש בעצמו את התפקיד. הוא העמיד עציצי פלסטיק שישמשו כמחיצה וגייס כסף לממן הקמת מקווה. זה הרגיש מגוחך: חוץ ממני, כל הנשים האחרות בחדר היו הרחק מעברו השני של גיל הבלות. ושימוש במקווה למטרת גיורים מעולם לא היו הקטע שלנו. ובכלל, מדוע שנצטרך מקווה כשאנחנו רחוקים ארבעה רחובות בלבד מגוף המים המתוקים הכי גדול על פני הארץ? הרבי ההוא לא החזיק מעמד.
עדיין, היתה הרגשה שקל להיות יהודי בדולות׳, בין הערבות הקפואות. הדבר הכי גרוע שעלול היה לקרות לך הוא להיתקל בדוב בדרך לבית הכנסת.
התמונה של בית כנסת עולה באש מעלה את הסיוטים היהודיים הכי גרועים. ליל בדולח חדש. בהינתן ההצהרות המעורפלות מצד הפקידים הרשמיים של מכבי האש והמשטרה, ניכר שהפוליטיקה של דם ואדמה הגיעה אל מקום מושבה של משפחתי. אני מבולבלת ומתאבלת, אבל יהודים הרגישו כך מאז שיש יהודים בעולם. זה כמעט חלק מההגדרה.
מאז הקמתה של מדינת ישראל, נאמר לנו שיש לנו לאן ללכת. אם יקומו עלינו במדינה מארחת זו, יש לנו מושבת קבע יהודית. דולות' הייתה הירושלים שלי; ירושלים היא עכשיו הדולות' שלי. בית כנסת עדס ישראל איננו ומה שנותר הוא הסמליות שלו: וילנה הייתה הירושלים של אירופה. ויוצאי ליטא יצרו בית יהודי ברחוב השלישי של דולות׳. העתק של שניהם שרד מאחורי זכוכית במוזיאון בישראל.
אני אופטימית מפני שזהו סיפור עם תקווה. זה מרגיש כמעט פלאי: ספרי התורה ניצלו. הם נשמרו בבטחה במרתף, אשר נחצב לתוך מסלעת ההר שעליה בנויה העיר דולות', מסלעה שנוצרה עם נסיגת עידן הקרח האחרון. ההישרדות הזו היא התקווה היחידה שאי פעם הייתה ליהודים: עברנו 6,000 שנים כאלו, ואנו עדיין עדס ישראל.
