(New York Jewish Week) – "היא הייתה הסבתא הכי לא-סבתאית שאפשר להעלות על הדעת", אומר דיוויד בורלא בתחילת הסרט על הסבתא שלו האחת והיחידה במינה, צ'לי וילסון. "היא הייתה יהודייה אך זה לא הפריע לחגוג את חג המולד ועוד בבית קולנוע לסרטי פורנו… עד כדי כך…"
סרט התעודה של ואלרי קונטאקוס Queen of the Deuce” ", (מלכת רחוב 42 , שהיה בחלקו בעבר מרכז רובע האורות האדומים בניו יורק וכונה Deuce, שם נרדף לשטן) מגולל את סיפורה הלא-ייאמן של לסבית יהודייה קשוחה, שנמלטה בעור שיניה ממוראות השואה ביוון והפכה לבעליהם המצליחים של בתי קולנוע להקרנת סרטים פורנוגרפיים, בשנות השבעים של המאה הקודמת בניו יורק. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה ב-11 בנובמבר בפסטיבל סרטי התעודה של ניו יורק DOC NYC.
וילסון נולדה ב–1908 במשפחה יהודית ספרדית דתיה בסלוניקי. כבר מגיל צעיר הפגינה שאפתנות. "היא רצתה להגיע להישגים, רצתה להיות רופאה. אבל, כמובן, זאת לא הייתה אופציה באותה עת ובנסיבותיה – אישה יהודייה ממוצא ספרדי בסלוניקי. הקהילה שלה הייתה מאוד שמרנית," אמרה קונטאקוס.
הסרט “Queen of the Deuce” בנוי מתערובת של סרטי ארכיון, ראיונות וחלקים מונפשים, וסוקר את חייה הלא-ייאמנו של וילסון: עסקיה השונים, נישואיה לגברים הרומנים שלה עם נשים, אבדן משפחתה ועוד. תפקיד מרכזי ממלאים בסרט נכדיה הבוגרים המתארים סבתא יהודייה לא קונבנציונאלית, קשוחה ואקסצנטרית, עם שפת גוף אסרטיבית שמזכירה בוס במאפייה. וילסון, שנפטרה ב-1994 מופיעה בסרט באמצעות סרטי וידאו ביתיים.
וילסון עזבה את אתונה בצעירותה, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובכך מילטה את נפשה מהשמדת הקהילה היהודית של סלוניקי. לפי "יד ושם" , 54,000 מתוך 56,000 יהודי סלוניקי נספו בשואה.
את דרכה בניו יורק החלה וילסון במכירת נקניקיות ומשקאות קלים. היא העבירה חלק מהכנסותיה ליוון כדי לקנות סרטים של יומני חדשות ולהפוך אותם לסרט ששמו “Greece on the March” – במטרה לגייס כספים בארה"ב לטובת מאמץ המלחמה נגד הגרמנים ביוון.
כשהקרינה את הסרט בבית קולנוע בניו יורק, פגשה מקרין סרטים יהודי בשם רקס וילסון. אף שלא הייתה להם שפה משותפת, הוא היה לבעלה השני.
"הוא היה נחמד, הוא סיפק לי סיגריות", אומרת וילסון על רקס בקולה הצרוד ובעל המבטא הזר.
(בעלה הראשון, שממנו התגרשה אחרי שילדה לו שני ילדים, פולט ודינו, היה שידוך ששידכו לה ביוון. וילסון מתארת בסרט את נשיקותיו כ"עינוי". בשלב מאוחר יותר בחייה, אחרי שנפרדה מבעלה השני, הפכה העדפתה לנשים לסוד גלוי).
משם נשאבה וילסון לעסקי בתי הקולנוע. תחילה הקרינו בהם סרטים "רגילים" ואחרי כן בשלהי שנות השישים נקרתה לה ההזדמנות והיא הפכה לבעליהם של כמה בתי קולנוע להקרנת סרטים למבוגרים בלבד. רבים מהם היו ממוקמים ברחוב 42, שבאותה עת היה ידוע לשמצה כאזור האורות האדומים בניו יורק.
"די נדיר לא להיות מופתע ממה שעשתה", אמרה קונטאקוס, שפגשה את וילסון לראשונה בשנות השבעים בימי עלומיה, כשעבדה בבית הקולנוע "טיבולי" של וילסון בשדרה השמינית. "בימי ראשון הוקרנו שם סרטים יווניים לכל המשפחה, וביתר ימות השבוע הוקרנו שם סרטי פורנו".
"טיימס סקוור בשנות השבעים הייתה זירה לפעילות העולם התחתון – סמים, זנות ומשם באופן טבעי, גם פורנו. זה היה מאוד קיצוני", אמרה קונטאקוס, שאף היא ממוצא יווני אך אינה יהודייה.
וילסון מיעטה לחייך ולרוב נצפתה כשסיגריה או סיגר בידה. את אורחיה קיבלה כשהיא שרועה על ספה בדירתה בטיימס סקוור – ששכנה מעל לבית הקולנוע להקרנת סרטי פורנו להט"ביים "ארוס", שנפתח ב–1962 – כשלצידה שקי כסף. בבעלותה של וילסון היה גם בית הקולנוע "אדוניס" שהיה מיועד להקרנת סרטי פורנו שבהם השתתפו גברים בלבד, ושנודע במפגשי ההוללות שנערכו בו עד כי שימש כזירת הצילומים של סרט הפורנו הלהט"בי המפורסם, מ–1978 "לילה באדוניס".
בסרט משפחתי המשולב בסרט התיעודי רואים אותה מעשנת ומספרת על מעלליה – באנגלית לא מושלמת עם מבטא יווני – על האופן שבו הבריחה את ילדיה לניו יורק מפלשתינה ומיוון. "שומעים? הגניבו לי את דינו מישראל", היא אומרת, שרועה על הספה בחלוק משי אדום. הסיפור, שנשמע כמעט דמיוני, כולל שייט חשאי בסירה, ילדים מתפרעים ומפגש מקרי עם פקיד רם דרג חביב באתונה.
רוב משפחתה של וילסון נספתה בשואה, אך פקחותה הצילה את פולט: לפני שעזבה לארה"ב ב- 1939, היא השאירה את בתה בידי משפחה יוונית לא יהודית, בלוויית הוראות מפורשות לא למסור אותה לידי קרובי משפחתה היהודים, גם אם יבואו לחפשה (והם אכן באו).
אולם היא הסתירה מילדיה ומנכדיה את רוב הקשיים שעברו עליה. בראיונות בסרט התיעודי מביעים צאצאיה כאב על אבדן משפחתם ועל אבדן הסיפורים עליהם. הם זוכרים שווילסון סירבה לקבל כספי שילומים על משפחתה שנרצחה כי סברה שאלה כספי דמים.
קונטאקוס מאמינה שחובה לספר את סיפור השואה הזה כהלכה שכן לדעתה סיפור ההשמדה של יהודי יוון אינו ידוע כמו סיפורם של יהודי אירופה האחרים. "אני באמת חשה שעדיין לא דנו בכך כהלכה ובגלוי כנדרש", היא אמרה.
אף שווילסון לא הייתה טיפוס חם ומקרין אהבה, היא הייתה מאוד מסורה למשפחתה. ילדיה ונכדיה מזכירים בסרט את רוחה ויצירתיותה וכן את תאוותה לחיים. קונטאקוס מקווה שקהל הצופים בסרטה יצא מבית הקולנוע עם תחושה של "שמחת חיים, למרות הקשיים".
