אנטקייה, טורקיה (JTA) – פרנסי העיר אנטקייה, או בשמה העתיק אנטיוכיה, היו רוצים שהמבקרים בה ידעו כי שימשה בית לקהילה יהודית משך יותר מ-2300 שנים. בסמלה של העיר, המופיע בכל פינה ובעיקר בכניסה למסעדות המגישות את המטעמים המתובלים המפורסמים של נפת האטאיי, משולבים יחד מגן דוד, צלב נוצרי וסהר מוסלמי.
"נולדתי באנטקייה ואמות באנטקייה", הצהיר סלים קמל, סוחר בדים יהודי שבבעלותו חנות בבאזאר הארוך המפורסם של העיר – מבוך פתלתל מתקופת שיירות הסוחרים העות'מניים, העמוס בחנויות שקצתן נבנו לפני מאות שנים. השוק דומה במידה רבה לבאזאר הגדול באיסטנבול או לשוק בעיר העתיקה בירושלים. אפשר למצוא שם הכול, מטקסטיל ועד תבלינים, ואף ממיטב החומוס של טורקיה.
הסמלים ובהם מגן-דוד כה בולטים עד שאפשר לחשוב שהיהודים עדיין מהווים חלק משמעותי מ-200,000 תושבי העיר. בפועל נותרו באנטקייה כתריסר יהודים בלבד.
הצעיר מבני הקהילה היהודית של העיר הוא בן למעלה משישים, ורבים מהיהודים שנותרו באנטקייה שוקלים להצטרף לילדיהם הגרים במקומות אחרים בעולם.
כמו בערים רבות אחרות, צעירי העיר בני כל האמונות והמוצאים החלו לנטוש אותה במאה השנים האחרונות לטובת הכרכים איסטנבול ואנקרה. היום אחד מכל ארבעה טורקים גר באיסטנבול.
אצל יהודי אנטקייה, הנהירה החלה בשנות השבעים של המאה שעברה, בתקופה שבה טורקיה סבלה מאי-יציבות פוליטית. במחצית הראשונה של אותו עשור הייתה טורקיה בעיצומה של מלחמת אזרחים עם קפריסין, ובמחצית השנייה חוותה המדינה התפרצות של אלימות עדתית בין לאומנים טורקיים לבין בדלנים כורדיים, שהובילה בסופו של דבר להפיכה צבאית ב–1980.
"חלק מתו, אחרים עקרו לאיסטנבול והצעירים עזבו בזה אחר זה. כך הם התפזרו", הסביר דאוד קמל, קרובו של סלים, אף הוא סוחר יהודי בבאזאר הארוך, שם הוא מוכר מגבות ומוצרי טקסטיל אחרים.
דאוד חי באנטקייה עם אשתו אולגה, יהודייה מסוריה שעברה לעיר לפני 25 שנה. כמו רבים אחרים באנטקייה, שזיקתה לסוריה השכנה גדולה יותר מאשר לטורקיה, הם מדברים ערבית בבית.
ילדיהם, כמו רבים אחרים באנטקייה, עזבו מזמן. לפני ארוחת ליל שבת בביתה, מראה לנו אולגה בגאווה צילום מיום ההולדת של אחת מנכדותיה בתל-אביב, וצילום אחר של אחד מבניה, שהוא רופא בגרמניה.
דאוד ניסה לחיות בישראל ואף למד באולפן עברית, אך התקשה למצוא פרנסה ולא התחבר לסגנון החיים הזר. למרות זאת, הוא ואולגה, ואף אמו בת ה–90, אדיל, מקווים לעלות לארץ ביום מן הימים.
גם סלים, למרות הכרזתו כי ״נולד באנטקייה וימות בה״, מוכן לשקול אפשרויות אחרות. אל מול חיבתו לעיר מולדתו, ניצבים שיקולי משפחתיים. "יש לי שלוש בנות, כל אחת במדינה אחרת. אחת בהולנד, השנייה באמריקה והשלישית בקנדה", הוא סיפר. "זה זמן רב שאנחנו חושבים על עזיבה. אנחנו מכשירים את הקרקע לכך".
יהודים חיו באנטיוכיה מאז הקמתה בסביבות 300 לפנה"ס בידי המלך סלווקוס הראשון, אחד הדיאדוכים – המושלים שמינה אלכסנדר הגדול למדינות שכבש. ההיסטוריה היהודית של העיר טעונה. בתקופת שלטון בית סלווקוס, העיר הייתה הבירה שבה ישב הקיסר אנטיוכוס אפיפנס הרביעי, הידוע לשמצה מסיפור חנוכה. למרות זאת, התלמוד מזכיר את אנטיוכיה ככרך גדול בו ביקרו לא פעם חכמים יהודים, ובהם גם רבי עקיבא.
הנוכחות היהודית באנטקייה האריכה ימים אחרי אנטיוכוס הרשע ואחרי בית סלווקוס, שלא לדבר על הרומאים, הביזנטים, הצלבנים, הממלוכים, הטורקים הסלג'וקים, העות'מנים וכל אימפריה אחרת ששלטה בעיר באלפיים השנים האחרונות.
היהודים שנותרו בעיר עושים כל מאמץ לשמר כמה שיותר את המסורת, למרות הקושי הנובע מגודלה הזעיר של הקהילה.
אף שאין מספיק גברים לקיום מניין, כל יהודי באנטקייה מחזיק במפתחות לבית הכנסת היחיד בעיר, שבו מתכנסים חברי הקהילה לעיתים קרובות. היות שאנטקייה ממוקמת גיאוגרפית צפונית לירושלים, בית הכנסת הזה הוא אחד מבתי התפילה היהודיים הפעילים היחידים, שבהם ארון הקודש מצוי בכותל הדרומי ולא במזרחי.
כל 14 היהודים, למעט שלושה, נמנעים מאכילת בשר לא כשר, ולכן ברוב ימות השנה הם מסתפקים בדגים וירקות.
"אני לא ממש דתי", סיפר אזור צ'נודיולו בשיחה עם הרב האשכנזי של טורקיה מנדי צ'יטריק. "אבל אני ממלא את תפקידי. אני מתפלל שחרית וערבית וכולנו עושים מה שאפשר". משפחתו, הוא סיפר, חיה באנטקייה מאז העת העתיקה.
עד לפני כמה עשורים היו העיר, והאזור כולו, מאוד שונים.
דאוד הוא בנו של הקצב הכשר והחזן של העיר. הוא סיפר שאביו נהג לבקר לעיתים תכופות בחאלב (כיום במרחק נסיעה של שעתיים בלבד), כאשר היא שימשה מרכז יהודי גדול ובית לכ-6000 יהודים לפחות. בחאלב היו בתי כנסת ובתי ספר יהודיים רבים ואביו של דאוד ביקר בה לשם השתלמות בשחיטה כשרה כמו גם כדי ללמוד עברית במטרה לשרת את קהילתו באנטקייה. באותה עת לא הייתה אנטקייה חלק מטורקיה אלא חלק מהמנדט הצרפתי שכלל את סוריה ולבנון.
"היו כאן 450 יהודים", נזכר דאוד בנעוריו באנטקייה. "בימי החגים לא היה מקום פנוי בבית הכנסת".
"באותה התקופה הקפידו כהלכה על השבת, החגים, יום כיפור, ראש השנה", הוסיף סלים קמל. "גם קראנו את מגילת אסתר בפורים".
כיום העסקים, יותר מאשר הנוסטלגיה, הם שקושרים את היהודים לעיר.
"מדוע אני נשאר כאן, אתה שואל? כי נולדתי כאן. עסקיי ובית המסחר שלי כאן. בגלל הפרנסה, אני נשאר כאן", הסביר סלים.
