(JTA) — אחד האנשים הראשונים שהוצגו בסדרה הדוקומנטרית החדשה של קן ברנס על השואה הוא אוטו, גבר יהודי שמופיע בפרק הראשון כשהוא מנסה להשיג ויזה לארצות הברית לו ולבני משפחתו, אך נכשל בגלל החקיקה התקיפה של ארה"ב נגד הגירה.
רק בפרק השלישי מגלים הצופים שבתו של אוטו נקראת אנה, וכל פיסות הפאזל מצאו את מקומן: אוטו הוא אביה של אנה פרנק, הנערה המפורסמת ביותר שנספתה בשואה.
ברנס מכנה את הפרט המושהה שהכניס לסדרה "תרגיל בייסבול סודי", ומניח שקהל עם ידע מועט בלבד בכל מה שקשור למשפחת פרנק לא יבין מיד שאוטו הוא אביה של אנה פרנק. ברנס ושותפותיו לבימוי, שתי יוצרות קולנוע יהודיות, רוצים שהצופים יהרהרו בשאלה כמה שווים היו חייה של אנה פרנק בעיני ממשלת ארה"ב, כשזו הייתה עדיין ילדה יהודייה חיה ונושמת, ולא סופרת מפורסמת שנרצחה בתקופת השפל הקשה ביותר שידעה האנושות.
"היה לנו חשוב להסתכל על האופן שבו אפשר לסדר מחדש את כל הדימויים המוכרים ולראות את האמת: זו משפחה שבורחת מגרמניה כל עוד נפשה בה, מקווה להתרחק משם ככל האפשר ונוסעת עד ארצות הברית, אלא שרוב אזרחי המדינה וגם מדיניות הממשלה מבהירים להם שהם לא רצויים", הסביר ברנס בריאיון ל-JTA.
ברנס הוא הבמאי התיעודי המוביל של ההיסטוריה האמריקאית. הוא יצר סדרות אייקוניות כמו "מלחמת האזרחים", "ג'אז" ו"בייסבול" (שם הסביר גם מהו תרגיל הבייסבול האמיתי, מעין אחיזת עיניים שמתבצעת על המגרש), ומיצב את רשות השידור הציבורית של ארה"ב לערוץ חובה בארבעים השנים האחרונות. הסדרה האחרונה שיצר, "ארצות הברית והשואה", תשודר בארה״ב בשלושה ערבים רצופים החל ב-18 בספטמבר.
שבע שנים נדרשו להשלמת הפרויקט. בשנת 2015, פנו אל ברנס ממוזיאון השואה האמריקני בוושינגטון, והציעו לו הצעה: האם תשקול לביים סרט על אמריקה בתקופת השואה?
ברנס ושותפותיו הוותיקות, לין נוביק ושרה בוטסטין, ביחד עם הסופר ג'פרי סי וורד, כבר שקלו בעבר פרויקט שכזה. המיני סדרה שלהם משנת 2007 על מלחמת העולם השנייה, והפרויקט על בני הזוג רוזוולט משנת 2014, כיסו תקופות היסטוריות שחופפות לשואה אך לא חקרו את הנושא לעומק — ויוצריהן בהחלט זיהו את הצורך.
הסדרה החדשה, בת שש השעות, שהופקה בשיתוף עם המוזיאון וקרן USC Shoah, מבוססת על המחקר העדכני ביותר וחוקרת את אירועי השואה עד לפרטי פרטים. אבל היא גם מתארת את האקלים הקסנופובי והאנטישמי ששרר באמריקה בשנים שקדמו לרצח העם שביצעו הנאצים ביהודי אירופה: ארה"ב של אותם ימים הייתה אומה עוינת ברובה לכל סוג של פליטוּת, במיוחד היהודית, ונרתעה מלהתערב במלחמה למענם.
הסדרה מציירת תמונה של מדינה שנוחלת כישלון חרוץ בניהול המשבר המוסרי הגדול ביותר של המאה, בשל שילוב בין אוזלת יד בירוקרטית, חשש פוליטי וכן אנטישמיות גלויה שבעבעה מהרחובות והגיעה עד למסדרונות הכוח הרמים ביותר — שעה שרק קומץ גיבורים, שפעלו בעיקר בשוליים, הצליח להציל מספר מצומצם של קורבנות.
"מכיוון שקישרנו את זה לארה"ב, מצאנו דרך לשרטט תמונה אחרת, אולי רעננה יותר", הוסיף ברנס. "כי בעצם ארה"ב לא עשתה שום דבר, ואז פתאום היא כן עשתה. הם היו הבחורים הרעים, ואז פתאום הפכו לבחורים הטובים".
יוצרי הסרט מקווים שהמסר הזה יזכה לתהודה עכשווית, במיוחד משום שהוא מופץ לתוך עולם שונה מאוד מזה שהכירו יוצריו כשהחלו לעבוד על הפרויקט: על רקע אקלים גובר והולך של ממשלות אוטוריטריות, ימניות קיצוניות ברחבי העולם, וגם על רקע הכחשת שואה ומחלוקות קשות סביב האופן שבו ההיסטוריה האמריקאית ממוסגרת בכיתה.
מסיבות אלו ועוד, אמר ברנס, "לעולם לא אעבוד על סרט חשוב יותר מזה".
הסרט היה גם מסע מאוד אישי עבור בוטסטין ונוביק, שתיהן יהודיות. אביה של בוטסטין (נשיא מכללת בּארד, ליאון בוטסטין) נולד בשוויץ בשנת 1946 לזוג יהודים פולנים שנפגשו בבית הספר לרפואה בציריך ולאחר מכן היגרו כפליטים לארצות הברית. היא אמריקאית דור ראשון, וסיפרה שיצירת הסרט עזרה לה להבין טוב יותר את מסע ההישרדות של משפחתה.
"סבתא שלי הייתה שואלת אותי: 'אם מישהו יעיר אותך באמצע הלילה וישאל מי את, מה תגידי לו? שאת אמריקאית? יהודייה? אישה? האם את שרה?" סיפרה שרה בוטסטין. "מכיוון שהזהות שלה הגדירה את כל מה שקרה לה אי פעם, ואני לעומת זאת מעולם לא חוויתי דברים כאלה, כמי שגדלה באזור ליברלי מאוד של מדינת ניו יורק".
נוביק, לעומתה, גדלה בארצות הברית למשפחה יהודית חילונית שהיגרה למדינה כמה דורות קודם לכן. עבורה, הפרויקט היה מאיר עיניים, אך בצורה אחרת.
"אני חושבת שעכשיו אני מבינה טוב יותר את העולם שבו סבא וסבתא שלי, או אולי ההורים שלהם גדלו בו, וכמה באמת אמריקה הייתה אנטישמית", הסבירה נוביק.
כמו רוב הפרויקטים של פלורנטיין פילמס, חברת ההפקות של ברנס, "ארצות הברית והשואה" מספרת את הסיפור באמצעות מסמכים היסטוריים רבים — במקרה זה, תצלומים, מכתבים וקטעים מיומני חדשות — ומלווה בקריינות של ידוענים כמו מריל סטריפ, ליאם ניסן, וורנר הרצוג או הופ דיוויס. הם משמיעים את הסיפורים של אוטו פרנק ודומיו, שחיפשו מקלט בארצות הברית אך לבסוף מתו בתאי הגזים ובמחנות הריכוז.
ולכל זה מתווספים גם ראיונות נרחבים עם ניצולי שואה והיסטוריונים, בראשם דברה ליפשטדט, חוקרת שואה משפיעה וכיום השליחה המיוחדת של משרד החוץ האמריקני בנושא אנטישמיות. ליפשטדט מציגה את מה שבמאי הסדרה מביאים כמסקנה המטרידה ביותר: שלמעשה הנאצים השיגו את מטרתם וחיבלו לצמיתות באוכלוסייה היהודית הכלל-עולמית, שלא חזרה לאותם ממדים בעשורים שחלפו מאז השואה.
מאחר שהסדרה מתמקדת בפן האמריקאי, נדרשות לה 30 דקות לערך כדי להגיע לגרמניה. ציר הזמן אינו מתחיל עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, אלא עם חוק ג'ונסון-ריד משנת 1924, שקבע מכסות לאומיות של הגירה למדינה והשפיע השפעה מכרעת על מדיניות הפליטים של ארצות הברית בימי הגירוש ההמוני של יהודים מאירופה.
יוצרי הסדרה עוסקים בהרחבה בביסוס האקלים הפוליטי הגזעני של אותם ימים, ודנים בחוק להדרת הסינים של המאה התשע-עשרה; בעניין שגילה תיאודור רוזוולט בהשבחת הגזע; בקמפיין האנטישמיות הציבורי של הנרי פורד; ובחוקי ג'ים קרואו, שהפכו את השחורים לאזרחים סוג ב', ובסופו של דבר גם העניקו השראה להיטלר כשחוקק חוקי גזע משלו.
"כדי לתת את כל הרקע, היינו צריכים ללכת די רחוק אחורה", הסבירה נוביק.
הגישה הכרונולוגית שמה דגש מיוחד על מה שכבר התרחש באירופה עד שהאמריקאים התערבו לבסוף במלחמה: "שואת הקליעים", למשל, שבה מעל מיליון וחצי מכלל ששת מיליון היהודים שנספו בשואה נטבחו ביריות והושלכו לקברי אחים ברחבי מזרח אירופה הכבושה בידי הנאצים, עוד לפני שהוקמו מחנות ההשמדה.
תוך כדי תיאור מפורט של הזוועות שהתרחשו באירופה, הסדרה מתמקדת בעלייתן של תנועות האהדה לנאצים מבית, כולל 'ועדת אמריקה תחילה', ומפרקת לגורמים את המתחים שנוצרו בתוך משרד החוץ, כשפקידים אנטישמיים שנמצאו בעמדות כוח חיבלו במאמצים להתערב דיפלומטית למען היהודים.
הסדרה דנה גם במחלוקות בתוך הקהילה היהודית האמריקאית סביב השאלה האם להכניס כל כך הרבה פליטים יהודים למדינה. 25 אחוז מיהודי ארצות הברית של אותם ימים התנגדו לפתיחת השערים, רבים משום שהביטו בהתנשאות על הפליטים ממזרח אירופה, שהיו עניים ובדלניים, ואילו אחרים משום שפחדו להחמיר את מצבם של היהודים שעדיין נשארו באירופה, אם יביעו דעה נחרצת מדי.
"לקח לי זמן להפנים את הרעיון שהיה אז קול משמעותי מאוד בתוך הקהילה היהודית האמריקאית החזקה והמבוססת שאסור לנו לומר יותר מדי, כי זה רק יעיר דובים מרבצם ועלול להצית גלים של אנטישמיות", אמרה נוביק.
אבל היו גם גיבורים מבית, והסדרה מגוללת את סיפוריהם. וריאן פריי וראול ולנברג, שנסעו לאירופה כדי להציל כמה שיותר יהודים, מתועדים בסדרה, וכך גם המאמצים של הוועד האמריקאי לענייני פליטים ושל דיפלומטים אמריקאים כמו ג'ון פיילי. זרקור נוסף מופנה גם אל פועלן של דמויות כמו יאן קרסקי, הרב סטיבן וייז, בן הכט ופיטר ברגסון (הלל קוק).
במאמץ לתאר את ההיסטוריה תיאור מדויק ככל האפשר, הסתמכו יוצרי הסדרה במידה רבה על הוועדה המייעצת שלהם (הם מקימים ועדה שכזו בכל פרויקט שהם לוקחים על עצמם), כדי לקבוע כמה זמן להקדיש לאירועים היסטוריים שונים, אם להציג תמונות מסוימות או רק לתאר אותן ואיך לעשות זאת. "אנחנו לא עושים שום צעד בלי הוועדה המייעצת שלנו", אמרה בוטסטין.
היועצים לסדרה זו כללו חוקרי שואה כמו דבורה דוורק, פיטר הייז וריצ'רד ברייטמן, כמו גם חוקרי תולדות הגזע כמו נל ארווין פיינטר, מיי מ. נגיי והווארד בריינט.
לעתים קרובות, התקשו היועצים להסכים ביניהם על תיאור כזה או אחר של רגעים בהיסטוריה, והמחלוקת הזו באה לידי ביטוי גם בסדרה עצמה. הוויכוח סביב השאלה אם ארצות הברית הייתה צריכה להפציץ את אושוויץ, או אפילו את הרכבות שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה, הדהד בחדר היועצים בדיוק כמו בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל האמריקאי בחודשים האחרונים למלחמה. הסדרה משחזרת את הוויכוחים הללו, תוך ציטוט של היסטוריונים שטוענים לכאן ולכאן.
היחס של הסדרה לפרנקלין דלאנו רוזוולט בולט גם הוא, בהתחשב בעניין המופגן של ברנס בנשיא לשעבר. היסטוריונים רבים מאשימים היום את רוזוולט בכך שלא נקט בפעולה נחרצת יותר כדי למנוע שפיכות דמים נוספת ברגעי מפתח במלחמה. הבמאי ציין שהסדרה החדשה ביקורתית יותר כלפי מעשיו של רוזוולט בימי השואה מאשר הסדרה הקודמת שלו, שהתמקדה בבני הזוג רוזוולט, אבל ברנס עדיין מאמין שהנשיא פעל במסגרת האמצעים שעמדו לרשותו כפוליטיקאי. "הוא לא יכול היה לנופף במטה קסם", אמר. "הוא לא היה הקיסר וגם לא המלך".
כל הסדרות של ברנס מתפרסמות עם מדריכי הוראה ומיועדות לשימוש בכיתה, אבל הכנסת הסדרה "ארצות הברית והשואה" לבתי הספר הייתה חשובה במיוחד לשלושת היוצרים, שראו בכך הזדמנות להפוך אותה לחלק מחומר הלימוד המתעדכן בתוכניות לימוד השואה במדינות השונות של ארה״ב.
שלא לדבר על כך, הוסיפה נוביק, שיוצרי הסדרה מודעים היטב לעלייתן של אידיאולוגיות שונות של הימין הקיצוני והעליונות הלבנה בארצות הברית, כולל דמויות רבות שדוגלות בהכחשת השואה. "זה מאבק בלתי פוסק, וצריך להשתתף בו", הסבירה. הסדרה עצמה אינה עוסקת במכחישי השואה הללו.
במאמצי השיווק של הסדרה, חברו ברנס ושותפותיו למספר ארגונים כדי לנסות ולהביא את לקחי השואה אל העולם של ימינו, כולל ועדת ההצלה הבינלאומית, סוכנות לסיוע לפליטים, וצוות החשיבה Freedom House שזוכה למימון ממשלת ארה"ב.
המפיקים ביקשו שלא לחשוף פרטים על סוף הסדרה — בקשה יוצאת דופן בהתחשב בעובדה שזה סרט תיעודי על השואה. אבל הסיבה לכך היא שברנס ושותפותיו לא סיימו את הסדרה עם שחרור המחנות ב-1945. במקום זאת, הם הגיעו עד להווה, ועשו זאת בדרכים בלתי צפויות.
"רוב הסדרות שלנו מגיעות עד לימינו אנו", הסביר ברנס. "וזו תהיה רשלנות מצדנו אם לא ניקח על עצמנו את הנושאים הענקיים האלה, ולא נבהיר היטב עד כמה זה רלוונטי גם לתקופתנו".
בתשובה לשאלה מדוע הסדרה יוצרת את ההקשרים האלה, ציטט ברנס שורה מדבריה של ליפשטדט: "אם 'העיתוי הנכון לעצור את השואה הוא לפני שהיא מתרחשת', פירוש הדבר שחייבים להניח על השולחן מבעוד מועד את כל המרכיבים. ואולי המרכיבים הללו בכלל לא משתלבים היטב… אבל אם אתה רואה שאנשים נכנסים למטבח ומשתמשים באותם מרכיבים, אתה חייב לומר משהו, אתה לא יכול לחכות שהארוחה תהיה מוכנה".
