ברלין (JTA) — עבור ג׳רמי יששכרוף, שגרירה היוצא של ישראל בגרמניה, היו הן יתרונות והן חסרונות לעובדה שבילה את ילדותו בלונדון.
מצד אחד, כתלמיד, נהגו גלוחי ראש להכותו ולכנות אותו "יהודי מלוכלך". מצד שני, הוא למד לנהל שיחות ארוכות ומתורבתות עם כמה מחבריו לכיתה, ערבים ופלסטינים שלמדו איתו מאוחר יותר ב״לונדון סקול אוף אקונומיקס״. החוויות הללו הכינו אותו היטב לחיים כדיפלומט: יש אנשים שאפשר לדבר איתם. ויש גם אחרים שלא.
יששכרוף בן ה-67 סיכם לאחרונה ארבעים שנות פעילות בשירות החוץ הישראלי, ימים אחדים לפני שעזב את גרמניה, שבה שירת כשגריר מאז מאי 2017. היו אלה ארבע השנים הדרמטיות ביותר בתולדות גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה: סיומו של עידן עבור מנהיגיהן של גרמניה וישראל; עלייתו של הימין הקיצוני בגרמניה; מגיפה שבין השאר הקפיאה פרויקטים משותפים; וכעת, גם מלחמה שמאיימת לפצל שוב את אירופה.
תקופת כהונתו של יששכרוף כשגריר הייתה יוצאת דופן. בשל אמצעי הזהירות הקפדניים שהביאה עמה הקורונה, הוא מיעט לקיים פגישות, הופעות ציבוריות וחגיגות רשמיות במשך שנתיים. האיש, שנתפס בעיני רבים כדיפלומט בכל רמ"ח אבריו, זכה במהלך כהונתו גם לשבחים וגם לביקורת קשה משום שנמנע מביקורת פומבית על המדיניות הגרמנית, והעדיף לנהל שיחות מאחורי הקלעים – גם בנושאים טעונים כמו עמדת גרמניה כלפי איראן או ההצבעות שלה באו"ם.
הוא שוחח עם JTA על גרמניה ועל "הקשר המיוחד" שלה עם ישראל, על עסקת הגרעין עם איראן ועל המציאות החדשה של חזרה לימי המלחמה הקרה.
JTA: עוד מראשית הקריירה שלך התפרסמת בקשרים שלך עם עמיתיך הערבים. איך זה התחיל?
יששכרוף: יש משהו בחיים באנגליה, בקשרים שאתה יוצר עם אחרים, בשיחות שאתה מנהל, בהקשבה שלך לדבריהם של אחרים. האפשרות הזו לנהל שיחות סובלניות ולהחליף דעות… זה לא תמיד קיים במזרח התיכון וגם לא בישראל. במפגשים שלי עם ערבים ועם פלסטינים בשנות השבעים, כשלמדנו יחד באוניברסיטה, כולנו הקשבנו ודיברנו והסכמנו שלא להסכים… בישראל תמיד היה קשה הרבה יותר לנהל שיח מהסוג הזה, גם בין הישראלים לבין עצמם; זה תמיד היה הרבה יותר טעון רגשית.
בשנות השמונים מוניתי לתפקיד הראשון שלי במשרד החוץ. הייתי עורך דין, נמניתי על היועצים המשפטיים בזמן המשא ומתן עם מצרים על כמה מהסכמי הנורמליזציה. בשנות השמונים, עוד לפני שהיה לנו הסכם שלום עם ירדן, הייתי חבר בצוות שדן עם הירדנים בחלוקת המים בנהר הירמוך. ישבנו על שקי החול עם הירדנים, פשוטו כמשמעו.
לפעמים אנשים לא מבינים את החשיבות של השיח כאמצעי להפגנת כבוד כלפי הצד האחר. להקשיב, ולא רק לדבר, לכבד את הזמן שלהם ואת הדעות שלהם. אחמד אבו אל-רייט הפך עם השנים לעמית קרוב, ועכשיו הוא המזכיר הכללי של הליגה הערבית.
לאורך כל הקריירה שלי, היה לי חשוב ליצור קשרים ומערכות יחסים שכאלה. ברגע שאתה מבסס אמינות, זה מיתרגם גם לדברים שמשפיעים במישרין על הקשרים בין מדינות. זו תחילתו של אמון, ותחילתו של אמון היא תחילתו של קשר יציב.
בכל מה שקשור לשיח, הקו האדום שלך הוא המפלגה הימנית הקיצונית אלטרנטיבה לגרמניה, שהצליחה להיכנס לבונדסטאג ולפרלמנטים של מדינות גרמניה. למה בעצם אתה קשוח כל כך כלפיהם?
העמדה שלי כלפי מפלגת האלטרנטיבה לגרמניה הייתה ברורה מלכתחילה: לא הייתה לי שום כוונה ליצור איתם קשר כזה או אחר. בעידן שלחר המלחמה, אנשים התביישו להיות אנטישמים, אבל אם תגרד את פני השטח, תגלה שהיא צפה ועולה. וייתכן בהחלט שמפלגת האלטרנטיבה לגרמניה העירה אותה מהתרדמת שלה. כשאנשים שומעים הצהרות ממנהיגיה, כמו למשל שאנדרטת השואה היא "אנדרטת הבושה", או שהתקופה הנאצית הייתה רק "לשלשת ציפורים" בתולדות גרמניה: מבחינתי, אם למישהו יש איזושהי נוסטלגיה לימי השלטון הנאצי, אז אני לא מעוניין בשום קשר. נקודה.
חווית תקופה של שינויים ושל אתגרים כבירים בארבע השנים האחרונות. ועכשיו יש גם מלחמה באירופה. האם גרמניה הייתה אופטימית מדי לגבי סופה של המלחמה הקרה?
אירופה וגרמניה שאליהן הגעתי בשנת 2017 שונות מאוד מאלו שאני עוזב כעת… הייתי סטודנט בימי המלחמה הקרה, ואני שומע כעת הדים רבים מאותם ימים: המתח הזה בין מזרח למערב שאנחנו עדים לו שוב. זה מעציב מאוד, המשבר הזה.
הוא מעלה הרבה סיבות לבחינה עצמית מדוקדקת בגרמניה. הם הרגישו שסיימו עם המלחמה הקרה, שחוו את נפילתן של בריה"מ ושל חומת ברלין, ושתם העידן ההוא. והנה עכשיו הם שוב נגררים אחורה אל המציאות ההיא.
האם יש בך אופטימיות?
אני מסרב להאמין שפרוץ המלחמה הוא גם קיצה של הדיפלומטיה. זה בהחלט משבר, ואין ספק שיש הדים חדשים לסכסוך ישן. אבל… אני סבור שבסופו של דבר, הדיפלומטיה תעזור לנו למצוא את המסגרת הפוליטת… קשה להיות אופטימי. מצד שני, החלופה היחידה היא הסלמת האלימות ומוות.
גרמניה מתכננת להגדיל משמעותית את התקציב הצבאי שלה, כתוצאה ישירה של המלחמה. האם זו התפתחות מדאיגה?
גרמניה פיתחה לאחר המלחמה זהות מאוד לא-מיליטריסטית. גם הממשל הנוכחי הוא עדיין חלק מהדור ההוא שרצה להרחיק את עצמו מהעבר. זה לא צעד קל עבור הגרמנים עצמם. מן הסתם, כשגריר ישראל וכיהודי, אני לא בהכרח רואה את זה כניסיון של גרמניה לחזור ולהיות מיליטריסטית.
זו גרמניה אחרת, גרמניה שהבינה פתאום שהיא צריכה להיות מוכנה הרבה יותר, מסוגלת להגן ולהפגין כושר הרתעה, לפתח כוח צבאי הגנתי באופיו אך כזה שמקרין עוצמה… היא קרובה היום יותר לנרטיב הישראלי ולכן השלום הופך לכורח המציאות.
גרמניה לא עמדה בדורות האחרונים מול האתגרים שניצבים בפניה כעת. אפשר לחוש את זה היטב בדאגה הציבורית: זה כבר לא סכסוך נידח באפגניסטן, זה הגיע לשכונה שלהם, לאירופה. אתה נכנס לסופרמרקט השכונתי ואין שמן או קמח, וגם לא יוד. נדמה שאיזה אסימון נופל כעת אצל רבים.
סוגיה חמה לא פחות היא העמדה הגרמנית כלפי איראן הגרעינית. ולאיזה כיוון נושבת הרוח בנושא הזה, לדעתך?
גרמניה וישראל מסכימות בכל מה שקשור למטרה האולטימטיבית, אך יכולות להתנצח סביב השאלה איך למנוע מאיראן את היכולת לפתח נשק גרעיני. זה נושא שנידון ארוכות בפגישה האחרונה של שרת החוץ של גרמניה אנאלנה ברבוק עם ראש הממשלה נפתלי בנט, והשיחות נמשכות כל העת בכל הדרגים. זה לא סכסוך ישראלי-גרמני. בהרבה מאוד נושאים אין כמעט הבדל בין העמדה הגרמנית לזו הישראלית. הסוגיה האיראנית מדאיגה אותי לא בגלל גרמניה אלא בגלל איראן.
לדור שגדל בגרמניה שלאחר המלחמה יש "קשר מיוחד" עם ישראל, ולשתי המדינות יש תוכניות רציניות מאוד של חילופי נוער וסטודנטים, מתוך כוונה להכיר בין בני נוער משתי המדינות. עד כמה חיוניות התוכניות הללו גם בימינו?
בשנים הראשונות שהייתי שם ראיתי סטודנטים ישראלים וגרמנים נפגשים ומשוחחים. חזיתי בבעירה הספונטנית של חברות המתפרצת ביניהם. שמעתי את השפה הייחודית שמתפתחת ביניהם. גם אלה וגם אלה יודעים שהם יושבים על היסטוריה מורכבת מאוד. בני הנוער בתוכניות המשותפות לנים זה בבית של זה, והמבקרים הגרמנים כוללים בין השאר ילדי מהגרים מרקע מוסלמי או ערבי. הם נוסעים לישראל ומגלים אותה, "ואו, איזה מדינה!"… ואז הם חוזרים הביתה נפעמים.
ולכן מבחינתי זו הצלחה כבירה מכל הבחינות: גם משום שהילדים האלה שמשתתפים בתוכניות כבר לא יחזרו לגרמניה וייתנו במה לאנטישמיות. הם מגלים שישראל ושהעם היהודי לא מסתכמים אך ורק בשואה. הם מגלים שקיימת מציאות שונה לחלוטין. הם זוכרים את השואה ומכבדים אותה והם מבינים שיש בישראל הרבה יותר מזה.
בשנת 2018 אנגלה מרקל רצתה להרחיב דרמטית את תוכניות חילופי הנוער אבל אז הגיעו ארבע מערכות הבחירות בישראל והקורונה וזה לא הסתייע. היו לנו כמה ביקורים של בכירים בחודשים האחרונים, לפחות שניים בישראל ושניים כאן. זו התקווה הגדולה שלי… זו השקעה חיונית בעתיד שלנו עם גרמניה.
איש לא יודע בדיוק כמה ישראלים עברו להתגורר בגרמניה, אך בעשורים האחרונים יש להם נוכחות משמעותית במדינה. האם ישראל נוטרת להם טינה על העזיבה?
כבן לישראלים שהתגוררו בתפוצות אני מרגיש שזה לא מתפקידי לשפוט. אני אומר להם שאני לא מוכן לוותר עליהם, וגם לא על הילדים שלהם, כי גם אני בן לישראלים שמצא את דרכו בחזרה לישראל. זה פשוט מאוד. זה תמיד תענוג גדול לפגוש את הישראלים שמתגוררים כאן, לשמור איתם על קשר ולהקפיד שהדלת תהיה פתוחה. המסר העיקרי שאני מנסה להעביר הוא שכוחנו באחדותנו.
גרמניה הקלה מאוד את תהליך קבלת האזרחות עבור פליטים יהודים מאוקראינה. מה אתה אומר לאלו שמעדיפים את גרמניה על פני ישראל?
מבחינתי, ההחלטות האלה אישיות מאוד, ואני לא אוהב לשפוט. לפעמים מדובר בקשרי משפחה, או בסיבות אחרות שמעודדות אותם לבחור בישראל או בגרמניה.
ישראל תמיד תהיה אבן שואבת ליהודים שמחפשים נמל מבטחים, אבל אין לה מונופול בתחום הזה, ונראה שעלינו לחשוב איך אנחנו יכולים למשוך אותם ולהעניק להם את התמריץ "לחזור לישראל, לחזור הביתה".
היורש שלך בברלין הוא רון פרושאור, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובבריטניה. איזו עצה היית נותן לו?
להיות שגריר בגרמניה זה אחד התפקידים המרתקים ביותר לכל דיפלומט ישראלי. צריך לחפש תמיד ערוצי הידברות חזקים ופתוחים — ובמידת הצורך גם דיסקרטיים — עם העמיתים הגרמנים. אפשר להשיג הרבה מאוד אם עושים את זה בשקט.
