אירשבה, אוקראינה (JTA) – כמו עשרות מחנות אחרים הפזורים כיום במזרח אירופה, המחנה בעיירה האוקראינית אירשבה השוכנת ליד הגבול ההונגרי משמש כיום בית לאנשים שחייהם נהפכו על פיהם בעקבות הפלישה של רוסיה.
אבל מחנה הפליטים באירשבה שונה.
ראשית, הוא מצויד במטבח כשר ומאכלס כ-200 יהודים מרחבי אוקראינה.
שנית, זהו אתר נופש ארבעה כוכבים על שפת נהר הכולל מגרשי טניס, שלוש בריכות שחייה וסאונה, פארק דייג, חדרים עם ג'קוזי, מכון כושר וג'ימבורי עם בריכת כדורים.
"אנחנו פליטים, נכון, אבל יש יתרונות להיות פליטים כאן", אמר סטניסלב גלוזמן, אב יהודי בן 39 העוסק בתחום הפיננסים מחרקוב שגר בחודש האחרון בחדר אחד עם אשתו ובנו בצל אי ודאות – בתנאי מותרות יחסית.
המצבים הסוריאליסטיים המתגלים באירשבה מעידים עד כמה הופתעו רבים מיהודי אוקראינה מהמלחמה שנרקמה במשך חודשים בחצר האחורית שלהם, וכיצד מעולם לא האמינו שאכן תפרוץ. וככל ששהותם באתר הנופש מתארכת, כך פוחתת תקוותם לחזור לשגרה.
המחנה, שעלות הפעלתו מסתכמת בעשרות אלפי דולרים לשבוע, הוקם בתחילת החודש שעבר על ידי הרב הראשי האוקראיני יעקב דב בלייך העומד בראש בית הכנסת כורל הגדול וקהילת "אורח חיים" בקייב.
בלייך, שהוא אחד משני אנשים הטוענים לתואר הרב הראשי של קייב, מחלק את זמנו בין אוקראינה לבין עיר מולדתו ניו יורק, שם שהה כאשר רוסיה פלשה ב-24 בפברואר. הוא חזר לאוקראינה במארס ואומר כי מאז גייס יותר מ-2.5 מיליון דולר לפעולות חירום באירשבה ובמקומות אחרים.
אלפי אנשים נהרגו עד כה במלחמה ומיליוני אוקראינים נמלטו מבתיהם. רובם חיים בתנאים גרועים הרבה יותר מאלו שמהם נהנים 200 היהודים שבאתר הנופש אילרה, שבו קהילתו של בלייך שריינה את כל החדרים והפכה אותו למחנה הפליטים היחיד באירשבה.
יבגני ואניה רוזבדוסקי, בני זוג מברדיצ'ב המופקדים על אחד מבתי העלמין היהודיים של העיר, מבלים כעת יותר זמן מהרגיל עם ילדיהם, דשה בת ה-16 ואחיה ואדים בן ה-7. יבגני לימד את ואדים לדוג באתר הנופש, והילד שמח להסביר על השיטה בגאווה.
עם זאת, זו אינה חופשה עבור השוהים באתר הנופש אילריה, על אף כל המתקנים העומדים לרשותם.
"החיים כאן לא רעים, אבל אנחנו תלויים כאן על חוט השערה. אי הוודאות משפיעה עלי לפעמים", אמר גלוזמן, המכונה סטן.
נושא הדיון העיקרי במשפחתו הוא לאן ילכו משם, ומתי. אפשרות אחת היא ישראל, שאליה עלו רוב בני משפחתו של גלוזמן לפני שנים רבות. הם גם שוקלים להצטרף למשפחתה של אשתו נעמי, תרפיסטית בת 29 שגם היא יהודייה, באזור בטוח יותר באוקראינה.
הזוג הזה למוד הרפתקאות: הם נפגשו באתר היכרויות לפני שלוש שנים, ולאחר שדיברו רק פעמיים בטלפון, החליטו באופן ספונטני לטייל יחד למלדיביים לדייט ראשון. ומאחר שהם דוברים מספר שפות ועובדים בעבודות גמישות – סטן עובד מהמחשב הנייד שלו וגם נעמי, שמייעצת להורים באינטרנט – יש מקומות רבים שבהם בני הזוג יוכלו לעבוד.
לעת עתה, המשפחה נשארת באוקראינה מפני שהמדינה אינה מתירה לגברים מתחת לגיל 60 לעזוב את המדינה, אלא אם יש להם יותר משלושה ילדים. צעד החירום הזה נועד כדי לגייס את הגברים לצבא.
"בשלב מסוים רציתי שנעמי תיקח את הבן שלנו מיכאיל ותעזוב בלעדי, אבל היא לא רוצה לעשות זאת, ובצדק", אומר סטניסלב.
לבני הזוג יש בית בבעלותם שנבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 תחת משטרו של יוסף סטלין ובו התגוררו קצינים רמי דרג בחרקוב, שהייתה בזמנו עיר סובייטית. יש להם מקלט פרטי, והמשפחה חשבה שהם יוכלו להישאר שם בבטחה גם אם תפרוץ מלחמה – כמו אוקראינים רבים, גם הם פקפקו שהיא אכן תפרוץ.
לילה לפני שהגדודים הרוסיים פלשו, סטניסלב הבין מה עומד לקרות וארז חפצים נחוצים – כולל 70 ליטר בנזין – בג'יפ שלהם, בזמן שנעמי ומיכאיל ישנו. הם נסעו מערבה במשך 20 שעות, נמנעו מפקקי תנועה שנמשכו ימים שלמים, מאחר שנסעו בדרכים משובשות שרק רכב x44 יכול לעבור.
נעמי, שנולדה באודסה, רוצה שהם יישארו באוקראינה – אך לא בחרקוב.
"זה קרוב מדי לגבול הרוסי. רוסיה תמשיך לפלוש אלינו, כל כמה שנים. "ככה זה הולך להיות מעתה ואילך, מאז 2014", היא אמרה, בהתייחסה לסיפוח חצי האי קרים באותה השנה.
בנוגע ליעד שאליו יעזבו, בעלה אומר שהם "לא מסכימים בשלב הזה לאן לעבור, אבל אין טעם לדון בכך. מי יודע מה יקרה? הכול אפוף בחוסר ודאות".
קרינה ורוסלן בייקוב, גם הם מחרקוב, יודעים בדיוק לאן הם רוצים להגיע בסופו של דבר. היא רופאה והוא קבלן בניין המתמחה בשחזור בניינים לשימור בחרקוב – שרבים מהם נהרסו כעת – הם חולקים חדר באירשבה עם ביתם בת ה-12 סוניה ואחיה ארטיום בן ה-6.
רוסלן, איש רחב כתפיים, בעל לסת מרובעת, עיני תכולת ומזג נינוח, אומר שהוא לא היה עוזב את אוקראינה גם אילו היה יכול. הוא נחוש "לבנות מחדש את אוקראינה, פשוטו כמשמעו. אני מכיר שם כל חלון שבור, כל מרפסת שקרסה, וכל בניין שניזוק גורמים לי כאב", הוא אומר.
לפני המלחמה, הזוג חי חיי מותרות, טייל לעיתים קרובות ליעדים רחוקים, ביניהם מצרים. קרינה, שעוסקת במחקר בתחום המיקרוביולוגיה, אוהבת להביא לטיולים אלו כמה מהשמלות המפוארות שלה – שעזבה מאחור בחרקוב – לצילומי חופשה עם צלמים מקצועיים שהיא מוצאת באינטרנט.
"אני לא יודע מדוע היא עושה את זה", אמר רוסלן ומושך בכתפיו.
קרינה מגלגלת עיניים. יש לה עוקבים רבים באינסטגרם, ומעצבי השמלות משלמים לה על הצילומים. "קוראים לזה דוגמנות. אשתך דוגמנית", היא אמרה לרוסלן בארוחת הערב שכללה כופתאות בשר, אורז וירקות.
בני הזוג בייקוב וגלוזמן, שאינם דתיים שומרי מצוות, מכירים זה את זה מחרקוב ומבלים זמן רב יחד באירשבה.
סטן גלוזמן, חובב היסטוריה יהודית המארגן לעיתים סיורים מודרכים בחו"ל בנושאים יהודיים, רואה אירוניה בכך שיהודים רבים מתגוררים כיום באירשבה, לאור העובדה שבעיר אין קהילה יהודית מקומית, אבל בעבר הייתה שטעטל, עיירה יהודית.
"בתקופת השואה, יהודי אירשבה נרצחו למעט מי שברח מזרחה לרוסיה, כדי להימלט מפני הנאצים", הוא אומר. "כעת יהודים מגיעים לכאן כפליטים שנמלטים מפני רוסיה. מטורף, נכון?"
גלוזמן שמע על המחנה באירשבה דרך חברים מהקהילה היהודית, לאחר שברח עם משפחתו באופן עצמאי. יהודים אחרים המתגוררים במחנה הגיעו באוטובוס שארגן בלייך לקהילתו מקייב.
חלק מתושבי המחנה באירשבה נפרדו מבני משפחותיהם. עקיבא ארטמונוב, מעצב גרפי מז'יטומיר שליד ברדיצ'ב, אוחז בתפילין לאחר תפילת שחרית ומתבונן מהורהר בגשם הניתך למרגלות הרי הקרפטים, מעבר לשטחים המטופחים של אתר הנופש אילרה.
אשתו, רופאת ילדים, ושני ילדיהם, בני 13 ו-8, עזבו לפני שלושה שבועות לישראל, אבל עקיבא בן ה-43 היה צריך להישאר מאחור בשל כללי גיוס החירום.
בז'יטומיר יש לו מחשב שולחני של Apple שהוא לא היה יכול לקחת עמו, ולכן הוא אינו יכול לעבוד. עקיבא, שומר מצוות אדוק, אומר שיעזוב את אוקראינה ואת אירופה לצמיתות מיד כשיתאפשר לו.
"האזור הזה אף פעם לא יהיה בסדר. אנחנו צריכים לעלות לישראל, שם לפחות אנחנו אדונים לחיינו וקל יותר לחיות כיהודים", אמר עקיבא תוך שהוא שותה קפה שחור ומעשן בעצבנות. "אבל קל לומר זאת. כבר הייתי צריך לעזוב".
המחשב הבא שלו יהיה נייד, הוא הוסיף.
אחרים היו יכולים לעזוב את אירשבה אבל נשארו מתוך תחושת שליחות, כמו גרשון בירנבוים, מורה בבית ספר יסודי יהודי של קהילת "אורח חיים" בקייב ואב לשלושה.
הוא נחשב לאב במשפחה גדולה, ולכן בירנבוים בן ה-35 יכול לעזוב את אוקראינה עם אשתו והילדים. "אבל צריכים אותי כאן", אמר בירנבוים, שמעשן בשרשרת אוהב לדבר ושרכש אנגלית מהתקופה שבה "הסתובב עם רבי בלייך ובני משפחתו כל הזמן". המבטא שלו הושפע בבירור ממבטאו של הרב ממונסי, ניו יורק, מובלעת אורתודוקסית צפונית לעיר ניו יורק.
"החיים כאן, הרחק מקייב, ללא אוכל כשר היו יכולים להיות הרבה יותר קשים למשפחה דתית", הוא ציין.
חלק מהתושבים באירשבה מתבודדים. אחרים עוזרים פה ושם. חלקם עדיין עובדים סביב השעון כדי לנהל את המחנה.
בירנבוים נמצא בקשר עם העולם שבחוץ יותר מכולם. הוא אחראי על הסעת פליטים חדשים לתוך המחנה והסעתם של אחרים החוצה – כולל משפחות שבלייך עזר להם לחצות את הגבול להונגריה. הוא גם קונה מזון וציוד ומטפל בעניינים לוגיסטיים אחרים.
בירנבוים, יהודי מקייב המתאר עצמו כבעל פנים יהודיות שאי אפשר לטעות בהן, אינו מרגיש בנוח באזור כפרי זה של אוקראינה, שבו רבים מהתושבים הם ממוצא הונגרי ולאומנים אוקראינים.
"באופן כללי האנשים כאן קרים, ומשהו בהם נדרך כשהם רואים אותי" הוא אמר. "גם כשאני חובש כיפה מתחת לכובע, המבטא שלי מקייב והפנים שלי מסגירים מיד את היותי יהודי, ואינני בטוח שזה מתקבל כאן בברכה. בכל מקרה, זה לא משהו בלתי חוקי".
ככל שהכוחות הרוסים נסוגים מסביבות קייב, רבים מאלה שנמלטו מהעיר בימים הראשונים למלחמה מתחילים לשוב אליה. בירנבוים, שאשתו עוזרת לנהל את המטבח במחנה הפליטים באירשבה, "סופרת גם היא את הימים" עד שיוכלו לחזור לעיר. לדבריו. אין לו כוונה לעבור למדינה אחרת.
"מעולם לא הערכתי חיי שגרה כפי שאני מעריך אותם כעת", הוא אמר.
עם זאת, במחנה, הוא ויתר על תפקידו כמורה, ואת מקומו ממלאת אישה בגמלאות בשם גב' רוזליה שמלמדת את ילדי המחנה אנגלית, רוסית ואוקראינית בשיעורים בני שעתיים בחדר האוכל.
בירנבוים הסביר שהוא מעדיף לעשות שליחויות בטנדר הדודג' השחור של המחנה, גם אם המשמעות היא שהוא אינו יודע מה יעשה בכל רגע נתון.
"בהוראה צריך ללמד בצורה מובנית. אחרת אין טעם", הוא אמר. "אבל כעת אין לי ראש לזה. זה מקום כאוטי וזמנים כאוטיים. קל יותר לעבוד בעבודה כאוטית".
