(JTA) – כיהודי שומר מצוות, צבי אריאלי מקיים את מצוות הנחת התפילין מדי בוקר.
אבל יש יוצאים מהכלל.
"אם אני צריך לירות באיזה רוסי, אז מה שחשוב זה העיתוי. יכול להיות שלא אוכל להתמקד בהנחת תפילין ובמלחמה בעת ובעונה אחת", הסביר אריאלי, חייל צה"ל בעברו, שלוחם כעת בשורות הצבא האוקראיני מול הפולשים הרוסים.
אריאלי בן ה–42 התכונן למלחמה בשבועות האחרונים בעודו מתגורר בבית הורי אשתו, כ-70 ק"מ מדרום לבירה קייב, בעיר שהעדיף לא לנקוב בשמה מטעמי בטחון. חודש אחרי פתיחת המלחמה, אריאלי היה בדרכו לטמון מארב לחיילי האויב כחלק מיחידת צנחנים אוקראינית.
אריאלי, שסייע לצבא האוקראיני גם ב-2014 בניסיון לבלום את הבדלנים הפרו-רוסיים במזרח אוקראינה, הוא אחד מקומץ של ישראלים שנלחמים כעת ישירות נגד הצבא הרוסי. סיפורו משקף גם את היחסים המורכבים שיש ליהודים יוצאי בריה"מ לשעבר לחבל ארץ זה ולישראל.
"אני רואה עצמי כאוקראיני", אמר אריאלי, שנולד בלטביה. "אני גם ישראלי, אבל לא ממש מרוצה מישראל בימים אלה", הוא הוסיף, תחושה הנובעת אצלו הן מטעמים אישיים והן מטעמים פוליטיים.
אריאלי עלה לארץ אחרי סיום לימודיו בבית הספר התיכון, למד באוניברסיטה בישראל ושירת בצה״ל בשטחים במהלך האינתיפאדה השנייה. הוא גם למד שנתיים בארה"ב במכללה רבנית של תנועת חב״ד.
אחר כך, עמד בראש תנועת "בני עקיבא" באוקראינה, שם פגש את אשתו היהודייה. השניים עלו יחד לישראל, שם עבד אריאלי ביחידה ללוחמה בטרור במסגרת משרד הביטחון.
אלא שאוקראינה משכה אליה בחזרה את אריאלי.
הוא קיבל הצעה מידיד לעבוד בתחום החינוך בקהילה היהודית של קייב. אחרי כן שימש כסגן המנכ"ל של המגבית האוקראינית המאוחדת ומשם חזר לשורשיו הצבאיים והצטרף לצבא האוקראיני כמדריך טקטי ליחידות שניסו לדכא את ההתקוממות הבדלנית בדונבאס.
אחרי עשור באוקראינה, אריאל כבר מרגיש כיליד המקום. וכך גם מתייחסים אליו שכניו האוקראינים, הוא סיפר. "היהודים התערו בין האוקראינים ואימצו את הזהות האוקראינית מאז עצמאותה של המדינה ב–1991. זה מה שאמריקנים וישראלים רבים אינם מבינים", הוא אמר.
אריאלי נזכר בתגובתו של מאמן האגרוף האוקראיני שלו, כאשר מתחרה ״שאינו 100% אוקראיני״ נבחר לייצג את המדינה בטורניר אליפות. אולם הלך המחשבה של המאמן המחיש, לדעתו של אריאלי, דווקא את היעדר האנטישמיות באוקראינה לאחר העידן הסובייטי. "הוא אמר שרק אוקראינים ויהודים צריכים לייצג את אוקראינה".
נקודת הראות הזאת העמידה את אריאלי במצבים לא שגרתיים.
"אוקראינים רבים חושבים שאני סוכן מוסד, או שהיו רוצים שאהיה סוכן מוסד״, הוא אמר והוסיף בצחוק: "אני מנסה לשכנע אותם שאני לא, אבל לפעמים עדיף שיחשבו שאני כן. אז משאלתם כאילו מתגשמת".
אריאלי עצמו כועס על מה שהוא רואה כסירוב של ראש הממשלה נפתלי בנט לעמוד לצידה של אוקראינה. ישראל, כזכור, העניקה סיוע הומניטרי רב והקימה בית חולים שדה במערב אוקראינה, אבל סירבה לספק את הסיוע הצבאי הספציפי שביקש הנשיא וולודימיר זלנסקי, זאת מתוך ניסיון של בנט לשמור על יחסי עבודה תקינים גם עם רוסיה.
אריאלי לא מקבל את הטיעון שישראל חייבת להתנהל בזהירות בשל התפקיד שממלאת רוסיה בסוריה וההשלכות שיהיו לפגיעה ביחסים עם רוסיה על בטחונה של ישראל.
"מנהיגות המדינה צריכה להחליט מה טוב ומה רע, אבל בנט אומר 'לא ננקוט עמדה'", הוא אמר.
אריאלי הוסיף כי עמדתה של ממשלת ישראל מטרידה במיוחד נוכח האבידות האזרחיות שגורמת רוסיה מדי יום בהתקפותיה על ריכוזי אוכלוסייה באוקראינה. "רוסיה הורגת מדי יום אזרחים חפים מפשע, ובנט לא מתכוון לומר את האמת? רוסיה בצד של הרעים. אי אפשר להיות נייטרלי במצב כזה. זה לא בסדר", הוא אמר.
אריאלי גם "מאוד כועס", כדבריו, על ישראל מסיבה נוספת: הכלב שלו.
לפני המלחמה, כאשר שקל לפנות את משפחתו מאוקראינה, אריאלי האמין שישראל תהיה היעד ההגיוני ביותר לשמש כמקלט בטוח. אבל הוא נאלץ לשנות את תוכניותיו כשנאמר לו על ידי שרותי הווטרינריה של ישראל שהיות שכלב הלברדור שלו עדיין לא בן שנה, הוא יצטרך לעבור סדרה נוספת של זריקות נגד כלבת ולהישאר באוקראינה חודש נוסף, לפני שניתן יהיה להביאו לישראל. (מאוחר יותר, הקלה ישראל בדרישות הכניסה של חיות מחמד שמביאים איתם הפליטים).
"הכלב שלנו חושב שאנחנו הוריו. הוא ישן איתנו. אנחנו לא משאירים אותו לבד. ישראל צריכה לפעול מחוץ לשורת הדין במקרים כאלה", אריאלי אמר.
אשתו של אריאלי וילדיו בני 13 ו-14 עברו בסופו של דבר לגרמניה, תודות לעזרה שקיבלו מרב בעיר שטוטגארט. גם פופסי הכלב עבר איתם.
הדירה בה מתגורר אריאלי בקייב, סמוך לנהר הדנייפר, עדיין עמדה על תילה בשבוע שעבר, אבל הוא לא מאמין שהיא תשרוד זמן רב. "מספר בתי דירות הסמוכים לבניין שלי נהרסו מהפצצות הרוסים", הוא אמר.
קשריו של אריאלי עם אוקראינה אינם מסתכמים בנישואיו לבת זוג אוקראינית. כמו אוקראינים אריאלי הוא דובר רוסית, וכמו אוקראינים רבים הדוברים רוסית הוא תמך מאז ומתמיד בזהותה העצמאית של אוקראינה ללא כפיפות לבוסים במוסקבה.
כשפרצה המלחמה, החל אריאלי להכשיר אזרחים באימונים צבאיים במסגרת כוח ההגנה הטריטוריאלי החדש שהוקם בפיקוח צבא אוקראינה. אבל המצב בשטח מתסכל אותו. "יכולים להגיע 150 מתנדבים מדי יום אבל רובם אינם יודעים להחזיק רובה. קשה לראות התקדמות כשאתה מאמן מישהו שמעולם לא ירה", הוא הסביר.
לכן בחר לעבור לתפקיד שבו יוכל להועיל יותר, ומצא עצמו עם יחידת לוחמים ביער מערבית לקייב.
אף שאינו יכול לומר במדוייק מה התוכניות של יחידתו, אריאלי זרק כמה רמזים.
״יש רק דרכים ספורות שבהם יכולים לעבור הלטנקים המגיעים מבלארוס, ולרוסים יש קילומטרים על קילומטרים של טנקים שעוברים בדרכים האלה, חשופים לגמרי. הם משתמשים בטקטיקות הסובייטיות הישנות האלה שהופכות אותם למטרות נייחות", הוא אמר.
אריאלי אמר שהרוסים ספגו עד כה אבידות כבדות וסיפר שנתקל בטנקים רוסיים שהתקלקלו או נתקעו ללא דלק. "מדי יום רואים פחות טנקים וחיילים כאן", הוא סיפר.
חרף האופטימיות שלו בנוגע להצלחה של אוקראינה בשדה הקרב, אריאלי מוטרד מאוד מהצעד הבא שינקוט פוטין. "המצב מאוד מסוכן כי יש סיכוי של 50 אחוז שפוטין ישתמש בנשק גרעיני", הוא העריך. "הוא לא רוצה להשתלט על אוקראינה, הוא רוצה להרוס אותה".
ואריאלי גם מוטרד מהמפנה האבסורדי הפתאומי שחל בחייו.
"המלחמה הזאת הרסה את חיינו. איבדנו הכול. אני באמת לא אוהב אלימות, אבל איזו ברירה נשארה לי?" הוא תהה.
