(JTA) – השעה כמעט עשר בלילה ובמקלט החירום לפליטים בטומשוב לובלסקי שבפולין, סמוך לגבול האוקראיני. הקור חודר לעצמות; פתיתי שלג נלכדים בפנסים של אוטובוס התיירים הענק שהגיע מהנובר שבגרמניה, כשהוא עוצר בעמדת השמירה.
קינגס טרבל, חברת האוטובוסים של זוהר ספיבק — "הלוגו כחול-לבן, ואני לא צריך להסביר לך למה", הוא מנדב הסבר בכל זאת — אוספת פליטים מדי יום ביומו מאז תחילת המתקפה הרוסית. עם רדת הלילה, האוטובוסים יוצאים מוורשה ריקים, עוצרים במקלטים שליד הגבול וחוזרים עם הזריחה, כשהם נושאים אימהות, ילדים, סבתות וגברים זקנים או נכים שאינם יכולים להשאר באוקראינה ולהילחם.
"זה הדבר הנכון לעשות", אמר ספיבק, שנולד באוקראינה ב-1987, עלה עם משפחתו לישראל ואז עבר לגרמניה בימי מלחמת המפרץ. "אנשים סובלים בגלל פוליטיקה. אנחנו רוצים לעזור, כי כולנו היינו פליטים בשלב זה או אחר".
הלילה נדרשות לנהג, ויטאלי קופניאק, ארבע שעות כדי להגיע למקלט הראשון. יוליה, חיילת בת 19 שנמצאת גם היא באוטובוס, מכירה כבר את הצוות; היא ראתה את ויטאלי או את נהג המשנה שלו, יאקוב מאואר, מדי יום מאז תחילת המלחמה. הם מברכים זה את זה בנימוס. שערה הבלונדיני משוך לאחור, והיא לובשת בגדי הסוואה בצבע חאקי.
"אל תדאג, לא נאפשר לאף אחד שאיננו אישה או ילד אוקראיני לעלות לאוטובוס", היא אומרת לנהג. עיניה בורקות כעת, והחיילת הצעירה מוחה את דמעותיה. "אני נורא מודאגת. זו המדינה שלי, ואני צריכה להעניק תחושה של ביטחון לכל האנשים שמגיעים לכאן. יש לנו הרבה ילדים שבוכים, ואין להם לאן ללכת".
כעבור דקות הם מופיעים: הפליטים הראשונים שיעלו הלילה לאוטובוס. הם גוררים מזוודות, אוחזים בשקיות ניילון מלאות באוכל, נושאים בזרועותיהם תינוקות. והם מלווים שוטרים או חיילים. רובם העבירו ימים במסע אל הגבול המערבי, במכונית או ברכבת, ולאחר מכן המתינו מעל עשרים שעות בצד האוקראיני, שם מגייסים מיד כל גבר כשיר בן 18 עד 60. המשפחות המפוצלות עולות לאוטובוס בדממה, מתיישבות במושבים המרופדים ושולפות את הטלפונים הניידים שלהן.
כולם יודעים שהלילה יהיה ארוך, כי יש עוד הרבה מאוד פליטים שצריך לאסוף. לפחות הם מוגנים כעת. אבל מהצד השני, "אנחנו ממש רוצים ללכת הביתה", אומרת יוסטינה אומליאן בת ה-21, שנמצאת כאן עם משפחתו של בן זוגה, יוליאן. "הבן שלי נלחם", מוסיפה אימו, אלכסנדרה, ומחייכת כשהיא מחקה ירי בתת מקלע.
ספיבק הוא אחד ממספר גדל והולך של יחידים וארגונים יהודיים שהתגייסו לפעולה בעקבות המתקפה האכזרית של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על אוקראינה. פרט למסלול החירום המהיר שיזמה הסוכנות היהודית כדי לדון בבקשות עלייה לישראל, מסלול הזמין אך ורק ליהודים, רובו המכריע של הסיוע ניתן ללא הבדל דת. על פי תחזיות שפרסם האו"ם, מיליון עד שלושה מיליון אוקראינים צפויים לעזוב את ארצם בשבועות הקרובים. רבים מהם עוברים דרך פולין.
והפולנים, בהם גם יהודים, נחלצים לעזרה. הסטודנטית קמילה צ'סניק השתתפה במפגש של 'לימוד אירופה', ארגון לימודי יהודי, שהתקיים בגדנסק עם פרוץ המלחמה. היא מיהרה להעביר הילוך ולסייע בגיוס תרופות — בהן הפרין ומורפיום — עבור החיילים באוקראינה. "אנחנו ממש זקוקים לרופא טוב שמבין את המצב", אמרה צ'סניק.
גם נטליה צ'קובסקה השתתפה בפעילות של ארגון 'לימוד' כשקיבלה שיחת טלפון בחצות הלילה ומצאה את עצמה מספקת מחסה לאישה אוקראינית בדירתה שבוורשה. צ'קובסקה שמעה על "אנשים שחצו את הגבול בחזרה לאוקראינה כדי להציל חיות מחמד שננטשו… אולי כי לא ידעו שהם יכולים להביא איתם את חיות המחמד שלהם".
אלדונה זוואדה, עובדת הוועד היהודי-אמריקאי במרכז אירופה, הזמינה את הוריה לעבור לגור איתה, כדי שדירתם תוכל לשמש את הפליטים. הם קלטו משפחה שנסעה שלושה ימים, ולאחר מכן חיכתה בתור במעבר הגבול עוד 23 שעות.
הסוכנות היהודית הכפילה את מאמציה לחלץ יהודים שכבר החלו בתהליך העלייה לישראל עוד לפני המלחמה. ורשה היא אחד המוקדים שבהם ממתינים היהודים לטיסה החוצה; העולים האוקראינים הראשונים כבר החלו להגיע לישראל השבוע.
כ-300 אוקראינים צפויים לעלות על שלוש טיסות נפרדות מוורשה, ממולדובה ומרומניה, כך על פי הסוכנות היהודית. שליש מהם יתומים שפונו לרומניה בהשגחת חב"ד, הארגון שניהל את בית היתומים האוקראיני שלהם.
זה רק אחוז קטן מהיהודים שנמלטו מאוקראינה בשבוע האחרון, כחלק מההגירה החפוזה של מיליון מאזרחי המדינה. כדי לענות על צרכיהם, כמה ארגונים יהודיים עצמאיים חברו יחדיו והקימו חדר מצב במרכז הקהילתי של יהודי ורשה.
"הקמנו צוות לניהול משברים מיד עם פרוץ המלחמה ביום חמישי", הסבירה מגדה דורוש, מנכ"לית הלל בפולין. הם ביצעו מראש חלק מהעבודה וכיתתו את רגליהם, אף שלא ידעו עד כמה יחריף המשבר. כעת, אף שהם מתמקדים בפליטים היהודים, הם "משתדלים לעזור לכל מי שרק אפשר".
חדר המצב, בקומה העליונה של המרכז הקהילתי בוורשה, מונה כעת כשלושים מתנדבים. הם משיבים לשיחות טלפון של אוקראינים הזקוקים לעזרה, מארגנים שקי שינה ואוכל, עזרה ראשונה וייעוץ רפואי, נוסעים לגבול כדי להציע תחבורה מערבה, ומחלקים אוכל לפליטים הספונים בבתי מלון.
"מישהו התקשר כי הוא לא ידע איך להגיע לגבול", סיפרה אלכסנדרה רוסקבסקה, ראש מחלקת התקשורת במרכז הקהילתי היהודי בוורשה. אדם אחר בעל דרכון כפול, ישראלי ואוקראיני, לא הורשה לעבור את הגבול לפולין משום שהוא בגיל גיוס.
"אשתו ובנו הורשו לחצות את הגבול, אבל הוא אולץ להישאר מאחור", מוסיפה רוסקובסקה. "בעזרת שגרירות ישראל, טיפלנו עבורו בכל הניירת".
הפעילים בשטח מספרים כי היו כבר כמה גלים של יציאה מסיבית מאוקראינה. הראשונים לעזוב היו העשירים ובעלי מכוניות שיכלו לנהוג כל הדרך עד פולין. "הם תפסו את הדרכונים ואת הילדים שלהם, הכניסו אותם למכונית ופשוט עזבו", מסביר איגור סוסיד, מייסד שותף וסגן נשיא קרן Puszke, שחברה גם היא בחדר המצב החדש. "הרבה יהודים הגיעו עם הגל הזה. אבל הם לא ביקשו שום מתנות חינם. שיכנו אותם בשני מלונות, והם שילמו לנו ואז המשיכו בדרכם".
"רק שאז המצב השתנה, והגבול נסגר לגברים בני 18-60. כך נוצרה נקודת מחלוקת חדשה: כי היו הרבה בחורים צעירים בעלי אזרחות כפולה. אבל הם לא הביאו איתם את הדרכונים הישראלים… והם גם לא רצו להציג את הדרכונים האוקראינים שלהם, ולכן לא יכלו לעזוב".
בשלב זה, רוב היהודים שעוזבים את אוקראינה רוצים לעלות לישראל, אמרה רוסקובסקה. אחרים "לא מגיעים — אנחנו לא יודעים אם זה משום שהם בוחרים להישאר, או מכיוון שמסוכן כל כך לנסוע אל הגבול".
גנאדי וליגורה, מתנדב בקו החם עם שורשים משפחתיים בחרקוב, מכיר היטב את הדיכוטומיה הזאת. גיסתו נשארה מאחור, משום שלא רצתה לעזוב את בעלה. אימו, לעומת זאת, חיכתה יותר מדי; וכעת, כבישי חרקוב כבר בלתי עבירים, בין אם תברח מזרחה או מערבה.
ולכן, בזמן שהוא עונה לשיחות מזרים מבולבלים בחדר המצב, וליגורה משגיח כל העת גם על מכשיר הטלפון שלו: אימו שולחת לו מסרון כל שלוש שעות, רק כדי לומר שהיא עדיין בחיים.
"הכבישים הרוסים", מסביר וליגורה, עורך דין בן 36 ואב לשניים. "אי אפשר לנסוע לתחנת הרכבת… אז עכשיו אנחנו מחכים ומתפללים".
קרינה סוקולובסקה, מנהלת הג'וינט בפולין ובסקנדינביה, האמינה תמיד בגישה מעשית ונהגה לומר לאנשים, "תנו לנו תמיכה כספית, ואנחנו כבר נדע איך להשתמש בזה". אבל זה לא המסר שהיא מעבירה כעת. "עכשיו אני אומרת להם: רק תתפללו עבור [אזרחי אוקראינה] — ועבור כולנו".
כשהיא יושבת במשרדה, במרחק צעדים מהחדר שבו פועל הקו החם, מסבירה סוקולובסקה כי רוב היהודים שעוזבים כעת את אוקראינה אינם מתכוונים לחזור.
"נסעתי לגבול בסוף שבוע שעבר, ואתה יודע, זה לא משנה אם הם יהודים או לא: כל הנשים הצעירות עם התינוקות הקטנים, הילדים שבוכים… פתאום הם במצב שבו אין להם מושג מה לעשות עם עצמם, מצב שבו [הנשים מנותקות] מבעליהן או מהחברים או מבני הזוג שלהן, וזו מלחמה: אנשים מתים. זו לא חזרה גנרלית. זה אמיתי".
"הייתה שם אישה שבכתה: אמה נשארה מאחור משום שלא רצתה לעזוב את כלב. זה פשוט נורא. כמו רוב האנשים בעולם, לעולם לא אבין איך אדם אחד יכול לעולל זוועות שכאלה לאנשים אחרים".
דוד גדרון מירושלים החליט להעמיד את כישוריו כפסיכולוג חברתי לטובת המטרה.
"אתמול הייתי במלון בנמל התעופה עם משפחות שהיו בדרכן לישראל", סיפר גדרון, יועץ בתוכנית החוסן הקהילתי של ג'וינט אירופה. "הם הפגינו רמות גבוהות מאוד של חרדה ושל תחושת אשמה". מטרתו "לעזור להם לחזור לתפקוד מיטבי עד כמה שאפשר".
זוג אחד — "הבעל חצה את הגבול, אין לי מושג איך" — הגיע לפולין עם ילדות בנות 12 ושמונה.
"הם העבירו הרבה מאוד זמן בנהיגה, ואז השאירו את המכונית שלהם אי שם על אם הדרך כי נגמר להם הדלק, וחצו את הגבול ברגל". הם יתאחדו עם בני משפחה בישראל, "אבל הוריה ואחיה של האישה עדיין נמצאים בקייב. היא ניסתה לשכנע אותם לצאת. היא החליטה להוציא משם את בנותיה, כי לא רצתה שהן יראו ויחוו זוועות, והיא אכן הצליחה. אבל היא גם מרגישה אשמה על שהשאירה מאחור את בני משפחתה ואת החברים שלה".
"המשפחה בישראל הפעילה עליהם הרבה מאוד לחץ, והם נקרעים בין הרצון להישאר ולעזוב", הוסיף גדרון. "מדובר באנשים חזקים שנקלעו למצב בלתי אפשרי".
במשרדו, בקומה העליונה של בית הכנסת הסמוך, מקיים הרב מיכאל שודריך שיחות טלפון בזו אחר זו. תוך כדי מאמצים לגייס משאבים עבור הפליטים, הוא נדרש גם לנהל לוויה אחר הצהריים ולהיפגש עם השגריר האמריקאי החדש בפולין, מארק בז'ז'ינסקי, כדי לדון בתוכניות לקלוט 120 יתומים יהודים שנמצאים בדרכם אל מחוץ לאוקראינה.
בינתיים הוא מקבל שיחה: "אתה זוכר את המשפחה שציפינו לה? מצאנו כומר שייתן להם מחסה ללילה. הם יהיו כאן בעוד ארבע עד חמש שעות".
ואז עוד אחת: "אני רוצה לשכור שניים-שלושה קרוואנים כדי לנסוע לגבול, אני יכול להכשיר את הכיריים כדי שהמתנדבים יוכלו להגיש מרק ותה חם, והם יכולים להישאר שם בתורנויות של שבוע כל פעם".
"משהו קורה כאן", אמר איגור סוסיד מקרן Puszke, שפועלת בעיתות שלום לתמיכה בחינוך יהודי ובאירועי תרבות בפולין. אנשים תורמים לקרן כל פריט אפשרי שיסייע לפליטים, והחדרים במרכז הקהילתי היהודי מתמלאים במוצרי היגיינה, בפריטי לבוש, בשקי שינה ובציוד נוסף.
"אנשים שלא היו מעורבים ביומיום [בחיי הקהילה היהודית] מגיעים לכאן עכשיו כדי להיות ביחד, וכל אחד מביא משהו. ואז פתאום המקום הזה נראה אחרת", אמר סוסיד.
בחזרה ליד הגבול, ויטאלי אוסף פליטים נוספים ממרכז סיוע אחר. מתוך החשיכה עולה רחש של מזוודות על גלגלים. צעירות עם ילדים, גבר מבוגר ועוד גבר צעיר יותר על קביים. הם עולים לאוטובוס ומוצאים מושבים פנויים בקומה העליונה. מצפות להם הלילה עוד ארבע תחנות שכאלה.
לבסוף, בסביבות שתיים לפנות בוקר, ויטאלי פונה שוב מערבה. הכבישים הדו-מסלוליים השרויים בדרך כלל בעלטה הופכים כעת לארבעה נתיבים מהירים לאורם המסנוור של פנסים. השמש זורחת כשהאוטובוס נכנס לבסוף העירה, והנוסעים מתעוררים לקראת השלב הבא באודיסיאה שלהם.