(JTA) – שמונה ימים אחרי שנולדתי, עברתי ברית מילה. הייתי יהודי, וזה מה שיהודים עושים. טוב, הרבה עושים את זה בכל אופן; יהודים שאינם שומרי מצוות לפעמים לא, אבל המשפחה שלי לא הייתה כזו. אצלנו שמרו שבת. היו לנו ארוחות פסח נהדרות עם יין. וביום כיפור, בגיל צעיר, אמא שלי אמרה שאין שום סיבה שאני לא אענה את נפשי בצום. וככה הייתי, ביום הכיפורים, ילד קטצ'יק, מת מרעב ובוכה בבית הכנסת, כמו כולם.
כשסיפרתי לרב שלי שאני רוצה לעלות ארצה, לחיות בישראל, הוא היה בעד.
שנינו היינו המומים כשממשלת ישראל החליטה לסרב לבקשת האזרחות שלי. הם הבהירו שוב ושוב לרב שלי ולי את עמדתם: אנחנו לא בוטחים בך. אנחנו לא מאמינים לך. כוונותיך לא כנות.
זה פוגע. ואני לא מבין את זה. אני כל כך גאה להיות יהודי. אני גאה בהיסטוריה היהודית של המשפחה שלי. בלי שום ספק, זה משהו שראוי לחגוג ומתאים במיוחד לחודש ההיסטוריה השחורה שאנו מציינים כעת בארה״ב.
הכול התחיל לפני יותר מ-70 שנה, עם הדודה-רבתא שלי. היא, שהייתה בתו של כומר בפטיסטי, החליטה לאמץ את עיקרי היהדות לחייה, ובהשפעת הקהילה היהודית, רצתה לבסס את חייה דווקא על התורה. אבל זה היה בשנות ה-40 של המאה העשרים, בתקופת חוקי ג'ים קרואו וההפרדה הגזעית באמריקה. במקומות רבים, לא היה חוקי שלבנים ושחורים יתפללו יחד באותו מקום באותה השעה. נהוג לומר שאפילו כיום, ימי ראשון בבוקר הם הזמן הנפרד ביותר מבחינה גזעית בארצות הברית. אז מבחינתנו, היהודים, שבת זה אותו הדבר.
הדודה שלי נתקלה במחסומים בפני העמקת החוויה היהודית שלה עם קהילת יהודים "לבנה". לכן היא הקימה אחת משלה, כבר ב-1951. משם נולדה קהילה שלמה של יהודים – חלק על פי מוצאם, חלק גרים, חלק שנולדו בקהילה, כמוני. הקהילה התפתחה. היא משגשגת, והיא אינה משתייכת לאף זרם ביהדות האמריקנית. הדודה הותירה חותם עצום, ונשמתה נחה בבית קברות יהודי עד עצם היום הזה. אף על פי שאני איני חבר בקהילה, בנאדם לא יכול לשכוח מאין בא.
כרגע, אני חבר בקהילת 'בית שלום' בווילמינגטון, דלאוור. המנהיג הרוחני שלה הוא הרב מייקל בילס – "הרב של ג'ו ביידן", כמו שהוא מוכר ברחבי העולם. אני אוהב את הרב בילס ואת הקהילה, ובאמת עברתי תהליך של צמיחה בזהות היהודית ובייעוד היהודי שלי. לרגע לא חשבתי שמישהו מטיל ספק בזהותי בקרב העם היהודי. אמא שלי והקהילה שלי לימדו וגידלו אותי כיהודי. הייתה לי חובה בפני אלוהים להושיט יד ולעזור לאלה שמצבם פחות טוב משלי. לימדו אותי לפעול למען תיקון עולם, ושכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא". היופי בדת שלנו הוא שיש כל כך הרבה דרכים להיות יהודי, אבל משרד הפנים בישראל מדיר אותי מסיבה כלשהי.
הרב בילס ואני הגשנו בהתרגשות עצומה את בקשת העלייה שלי. היה לו קשר ארוך שנים עם משפחתי. אחותה של אמי היא חברה בקהילה שהוא עומד בראשה כבר יותר מעשור, וקהילת בית שלום קיבלה את אמי ואותי בזרועות פתוחות. היו לי גם תוכניות גדולות. התכוונתי לשחק כדורסל בהפועל חיפה. מלבד כדורסל, תכננתי לפנות למשרד החוץ כדי לעזור לגשר על הפער בין ישראל לבין הציבור השחור באמריקה. ציפיתי ללמוד עוד על ישראל, ארצם של בני עמי. הייתי יכול אפילו לעסוק בהסברה, או בדיפלומטיה ציבורית, כמו שזה נקרא. עם הקשרים של הרב בילס והיכרותו עם הפוליטיקה והחברה, הוא עודד אותי ללכת בכיוון הזה. הוא היה בטוח שיום אחד אהיה נכס גדול ליחסים בין אמריקנים לישראלים.
אנחנו לא בוטחים בך…
הגשתי את הבקשה מחו"ל והופתענו שלא קיבלו את מכתב אישור היהדות שלי שכתב לי הרב. הרב בילס הוסמך בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית. אני הייתי יהודי מראשית חיי. בית הכנסת הוא חבר באיחוד בתי הכנסת של היהדות הקונסרבטיבית. ואין שום טעות במה שהצהיר הרב בילס: נולדתי לאם יהודיה. אבל מבחינתם, משהו לא הסתדר. נולד לאם יהודיה? אני יכול רק לספר את העובדות, והם רצו להבין איך אמא שלי יהודיה. הם ביקשו לראות את מסמכי הגיור שלה – אם כי למה הניחו שהיא גיורת, את זה אני לא יודע לומר.
אני מבין שישראל שואלת את השאלות האלה גם מגישי בקשות אחרים – אתיופים, אוגנדים, מהגרים מברית המועצות לשעבר, אמריקנים שאילן היוחסין שלהם או הקהילות היהודיות שלהם אינם מוכרים על ידי הרבנות הראשית של ישראל, הנגועה במניעים פוליטיים. אבל שום דבר מזה לא מנחם מישהו שמרגיש יהודי בכל מאודו ויודע בלבו שישראל היא ביתו.
בכל זאת, הייתי מוכן לעשות שמיניות באוויר כדי להחזיר את העניינים למסלול. אז שלחנו עוד מכתב, ובו פירטנו את הטקסים היהודיים שלי, התאריכים, והתעודה של אמא שלי מהמקווה. אבל זה לא הכול. החלטתי לתת להם את כל מה שהיה לי. שלחתי להם את הוכחת היהדות של סבתי, פרטים על המורשת המשפחתית שלי, ותמונות של הקבר של בת משפחתי בבית קברות יהודי. באמת, לא הייתה שום סיבה לא לבטוח בי, במשפחתי או ברב שלי. רק רצינו להבהיר את הכול.
אנחנו לא מאמינים לך…
אמי באה מקהילה שאינה משתייכת לאף זרם. לכן, כך הם אמרו, כל ההוכחות אינן אמינות. העובדה שאני מזדהה כיהודי, חי כיהודי, חבר בבית שלום – שום דבר מזה לא שינה. זה לא היה מספיק טוב. זה לא היה מספיק אמין. פשוט היה יותר מדי ספק. וכדי לסלק את הספק הזה, הייתי צריך לעבור גיור. רק אז יסכימו להחשיב אותי כיהודי במדינת ישראל.
הייתי כל כך מתוסכל. מה שהיה מדובר עליו כאן, מה שהטילו בו ספק, היה הזהות שלי, החיים שלי. אבל מצד שני, בקורס גיור יש גם צ'ופרים. כל יהודי יודע שלימוד הוא משימה לכל החיים. ומכיוון שידעתי שהמעמד שלי מהווה כרגע בעיה, זו הייתה הזדמנות טובה לתקן את זה. אז התגיירתי, ועשיתי את זה עם הרב בילס. ידעתי שהכוונה שלי הייתה רוחנית באותה מידה שהייתה הגיונית. במהלך התקופה המטורפת של המגפה, הצלחתי להשלים את הגיור שלי לפי ההלכה, באמצעות זום, ועברתי הקזת דם ברית, שהיא גירסה טקסית וסמלית של ברית מילה, וגם טבילה במקווה. עכשיו, כך האמנתי, אמורים כל הספקות להסתלק. ברגע שבית הכנסת שלנו נפתח, העלו אותי לתורה בפעם הראשונה כבוגר בפני כל קהל המתפללים.
ישראל, הנה אני בא…
באתי לישראל במסגרת תגלית, תוכנית שמחברת יהודים אמריקנים לישראל ומתגאה באנשים שהגיעו למסע ובסופו של דבר עלו לישראל. אני הייתי במסע תגלית האחרון של 2021 בגלל המגפה, ורוח אלוהים הייתה בתוכי. הרב בילס הסביר שלנסוע לישראל היא אחת המצוות הבודדות שיהודי צריך לקיים בכל גופו. וכך נרשמתי. להיות בארץ, להיות עם העם שלי, זה היה משהו בל-יתואר. אבל בזמן ששהיתי בישראל, הייתה לסוכנות היהודית בקשה נוספת. הם ביקשו מכתב חדש. הם היו צריכים לדעת כל פרט על שיעורי הגיור, הנושאים שלהם ומה נלמד. הרב שלי היה סבלני ושלח להם מכתב בן חמישה עמודים. לבסוף, קיבלתי תאריך לקבלת מסמכי ההגירה שלי מתוך ישראל עצמה. מכיוון שכבר הייתי בישראל, זה עמד להיות יום מיוחד מאד להפוך בו את הדבר לרשמי בארץ שרציתי לקרוא לה בית.
כוונותיך לא כנות…
ימים אחדים לפני התאריך במשרד הפנים, קיבלתי הודעה שראש מטה צפון אמריקה לא אישר את הגיור שלי. למה? כי הוא נערך בזום. (תוכנית הגיור שמקיימת הרבנות בישראל עצמה התקיימה גם היא בזום במהלך המגפה).
אבל היה כנראה עוד דגל אדום ענק לפני עיני המשרד: רציתי לשחק כדורסל. כל יהודי מגיע לישראל עם תוכנית: ללמוד בישיבה, ללמוד באוניברסיטה, לפתוח עסק, לעבוד בהייטק. אבל כדורסל? זה אומר שאתה פשוט רוצה לנצל את החברה הישראלית, הם חושבים. וכרגע, זה החשש העיקרי שמעיב על התיק שלי: שהתגיירתי רק כי אני רוצה לשחק כדורסל.
זה פשוט לא נכון. זו אפליה, חוסר אנושיות, ובורות. במקום להתייחס אלי כאל יהודי שרוצה לבוא הביתה, הם רואים בי מסתנן שמנסה להשתתף במשהו שאין לי זכות אליו. ושום דבר ממה שעשיתי לא שינה את דעתם. אבל אני נלחם על זה. ואני אמשיך להילחם על זה. אני יהודי ואני רוצה לבוא הביתה. אבל זו גם חובתי להיאבק למען הצדק בכל מקום שיש בו אי-צדק – אפילו בישראל, אפילו אם זה למען עצמי, ולמען אחרים כמוני.
כקהילה יהודית, אם נסמוך על משרד הפנים שיפקח על עצמו, אף פעם לא יהיה שום שינוי. נמשיך ונראה תוצאות שכאלה. יש קהילות שלא רוצות לראות שום שינוי. לממשלת ישראל לא מספיק אכפת איך מרגישים יהודי אמריקה. בשבילי, לא לעלות לארץ יהיה סוף העולם, אבל בשבילם, זה רק עוד תיק שהולך למגירת הסירובים.
יש כל כך הרבה סיבות של שטות, פראנויה ובורות לכך שמי שמטפלים בתיק שלי עשויים לחשוד בי. אבל לא אכפת לי מדעות. אני יודע מי אני. אני לא מסתנן. לא עשיתי שום דבר רע. עשיתי מעל ומעבר כדי להוכיח את כנותי ולהבין את נקודת המבט שלהם. אני ציוני. אני תומך במדינת ישראל, אבל אני לא מסכים לאי-צדק. אני יהודי, ואני רוצה לבוא הביתה.
