במחברות ששמר עמו פיליפ מאנס, איש עסקים יהודי-גרמני במהלך השנתיים שבהן היה אסיר במחנה המעבר טרזיינשטאט, מופיעים שני רישומים.
שניהם צוירו זמן קצר לפני שמאנס, איש עסקים יהודי-גרמני, גורש לאושוויץ באוקטובר 1944. הרישומים שונים זה מזה לחלוטין. בדיוקן אחד נראה מאנס כאדם זקן עם עיניים עייפות ועור מדולדל. בדיוקן השני הוא מוצג כדמות הרואית, דמויית-גתה, והוא מלווה בהקדשה שמתארת אותו כ"חלוץ התרבות של טרזיינשטאט".
מאנס זכה לכינוי זה מפני שמהלך השנים הקשות שבהן שהה בטרזיינשטאט, הוא היה מעמודי התווך המרכזיים בפריחה התרבותית יוצאת דופן של עשרות אינטלקטואלים יהודים. מאנס אירח יותר מ-500 הרצאות, מחזות והופעות מוזיקליות, וקיבץ יחד רבים מהיהודים הטובים והמבריקים באירופה לרגעים קצרים של נורמליות בגטו.
מחברותיו, שמעניקות הצצה נדירה לחיים בתקופת השואה, הן רק חלק מתוך יותר ממיליון מסמכים שנמצאים בספריית וינר בלונדון, ארכיון השואה העתיק בעולם.
"אלו הם מסמכים ייחודיים לחלוטין", אמר טובי סימפסון, מנהל הספרייה, בשעה שעלעל בדפים של אחת ממחברותיו של מאנס הכרוכות בבד פרחוני בהיר.
סימפסון שוטט ברחבי ארכיון וינר והזיז שני מדפי מתכת במרתף המבנה הצר. בניין הספרייה צמוד לשני בנייני לבנים אחרים בכיכר ראסל ההומה בלונדון, כמעט נחבא מעיני עוברי אורח.
בין המדפים מתגלות ערמות על ערמות של קופסאות מתויקות ומקוטלגות בצורה מסודרת המתארות בפירוט מדוקדק את עליית האנטישמיות בגרמניה משנות ה-20 של המאה ה-20 ואילך, והאירועים הטרגיים שבאו בעקבותיה.
הספרייה נוסדה בשם "לשכת המידע המרכזית היהודית" בשנת 1933, והיא צמחה מתוך משרד שאלפרד וינר הפעיל קודם לכן בשנות ה-20 בברלין, שהוקם על מנת לנטר את האנטישמיות בגרמניה. רוב המסמכים נאספו לפני השואה ובמהלכה.
אלפי העיתונים, העלונים, התמונות והמסמכים האחרים עוסקים במה שהחוקרים והפליטים שאיישו את המכון ראו לנכון לשמור, ללא היתרון הטמון בראייה במבט לאחור שמאפיינת רבים מאוספי שואה אחרים.
"בשל כך יש לארכיון אופי מתפתח", אמר סימפסון. "ייחודה של הספרייה בכך שהיא התפתחה במהלך השואה ולפניה".
וינר, מזרחן בהכשרתו וחייל מעוטר ממלחמת העולם הראשונה, היה מוטרד מהקנוניות האנטישמיות שהתפשטו ברחבי גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומיקד את מאמציו במעקב ובמאבק במחתרת הימנית קיצונית בגרמניה.
העלון הראשון שלו "פתיח לפוגרומים" פורסם בשנת 1919 והזהיר – באופן נבואי – כי פלגים מיליטריסטים ושל הימין הקיצוני בחברה הגרמנית מוקסמים מהרעיון של אלימות מתואמת נגד יהודי גרמניה.
הוא התחיל לאסוף עלונים, ספרים וחוברות כדי לעקוב אחר אולטרה-לאומנים גרמנים ופתח משרד בחסות הגוף המייצג המרכזי של יהודי גרמניה. עד אמצע שנות ה-20 הוא התעמת בפומבי עם לאומנים גרמנים – בעיתונות המודפסת ובעימותים פומביים – ובשנת 1925 כתב מאמר ביקורת על "מיין קמפף" של היטלר.
כאשר היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 וינר כבר לא היה יכול להישאר בגרמניה. הוא העביר את פעילותו לאמסטרדם, שם צוותו הקים רשת איסוף מידע על החיים היהודיים ברייך השלישי.
"כאשר היטלר עלה לשלטון, הם היו כבר מתוחכמים למדי והבינו מה צריך לשמור", סיפר סימפסון. "הם היו חדשניים למדי, לדוגמה, באיסוף גזרי עיתונים, מסמכים יומיומיים ועלונים של הימין הקיצוני".
"אלו הם דברים שבדרך כלל אחרים אינם שומרים ושאבדו באוספים אחרים", הוא הוסיף.
דוגמה אופיינית לעבודתו של וינר היא חוברת יוצאת דופן שחיברו בשנת 1935 זוג פליטים יהודים שנסעו במכונית ברחבי גרמניה כדי לצלם שלטי דרכים אנטישמיים.
התמונות, שהוצגו והופצו באירוע באמסטרדם בשנת 1935, משרטטות תמונה מטרידה של הנאציפיקציה שעברה גרמניה.
"יהודים אינם רצויים כאן!" זועק שלט אחד. "ידידות עם יהודים מובילה להרחקה מקהילת הכפר", נכתב בשלט אחר בפאתי כפר קטן.
אולם, ליל הבדולח שינה הכול.
דיווחים של עדי ראייה זרמו למשרדו של וינר באמסטרדם מיהודים מרחבי גרמניה ואוסטריה. חוקרים, שרבים מהם נמלטו עם וינר בשנת 1933, החלו לגבות עדויות – 305 מהן נותרו באוסף המוזיאון – שנשמרו ונכללו בדיווחים דחופים שנשלחו לפוליטיקאים ולעיתונים ברחבי העולם.
"כאשר נתקלים ברבים מהמסמכים כאן", אמר סימפסון, "יש לעיתים קרובות תחושה של הפתעה, בהלה או ספק שעולים מהמסמכים עצמם".
בשנת 1939, וינר ראה את הנולד, והעביר את הארכיון ללונדון, שם יצר קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית הבריטית.
לאורך המלחמה, וינר ועמיתיו אספו בפרוטרוט מידע מגרמניה ומאירופה הכבושה על ידי הנאצים. הם פרסמו תקציר דו-שבועי של מידע שנאסף ממקורות מהימנים, מאנשים שנמלטו ומעיתונים מרחבי אירופה, מהם החלה לעלות תמונה ברורה יותר של ההשמדה השיטתית של הקהילות היהודיות באירופה.
במהדורה אחת של "חדשת יהודיות", בדיווח המתריע בשלב מוקדם, נציג ה-Jewish Telegraphic Agency בלונדון מדווח כי גולים פולנים בלונדון קיבלו דיווחים על "מחנות ריכוז של אושוויצ'ם".
אושוויצ'ם, שדווח כי יש בו "1,500 אסירים" בלבד, נודע מאוחר יותר בשמו הגרמני – אושוויץ.
"אני חושבת שלעיתים קרובות אנשים סבורים בטעות שאיש לא ידע דבר עד הסוף, וכי רק בשחרור הבריטי של [מחנה ריכוז] בלזן הבינו באמת מה קרה", אמרה ברברה וורנוק, מנהלת החינוך של הספרייה. "יש ברשותנו כל מה שנדרש כדי להראות שדברים מסוימים הגיעו לאנשים בבריטניה בנוגע לשואה בזמן התרחשותה".
המידע שנאסף על ידי וינר ושותפיו לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה היה חלק מהראיות שהוצגו במשפטים שנערכו לאחר המלחמה, ביניהם משפטי נירנברג ומשפטו של אדולף אייכמן בירושלים בשנת 1961.
כבר בשנות ה-50, עמיתיו של וינר התחילו את אחד הפרויקטים ההיסטוריים המוקדמים לאיסוף עדויות מפי עדי ראייה על השואה מרחבי אירופה. בשנות ה-60, נוספה לכך אחת היוזמות המוקדמות ביותר לגילוי ולאיסוף עדויות על רצח הצוענים באירופה.
יותר מ-1000 עדויות נגבו ותועדו, באופן שהבטיח את הנצחתם של קולות וזיכרונות שבדרך כלל לא לא היו מועלים על הכתב.
"שומעים עדויות מאנשים שהיו מבוגרים יותר", אמרה וורנוק. "הן כל כך שונות מהעדויות שנגבו מייד לאחר המלחמה, אשר ניתנו לעיתים קרובות בהקשר משפטי במהלך משפטים שנערכו, או בהקשר שהושפע על ידי נסיבות מקומיות".
ככל שחולף הזמן מאז שהשואה התחוללה, גוברים מאמצי הספרייה לאסוף עוד מידע.
"אנחנו עדיין מקבלים פניות לתרומות מדי שבוע", אומרת וורנוק.
עם זאת, הספרייה הפכה יותר ויותר למרכז חינוך בנושא השואה שמתריע על אנטישמיות, רצח עם ופאשיזם.
אתר האינטרנט The Holocaust Explained, שמנוהל על ידי הספרייה, רשם יותר משני מיליון צפיות ייחודיות מ-200 מדינות ברחבי העולם בשנת 2021, מה שהפך אותו לאחד האתרים הפופולריים בעולם לחינוך בנושא השואה.
בנוסף, מתקיימים בספרייה דרך קבע הרצאות, תערוכות וכנסים ומוצגים בו המחקרים ההיסטוריים העדכניים ביותר שנעשו על השואה בסיוע אוצר המסמכים יקר הערך של וינר.
הצצה לחדר הקריאה, שבו נמצאים חלק מ-85,00 הספרים שבבעלות הספרייה, ממחישה את חשיבות החומרים המצויים בספריית וינר עבור היסטוריונים. חוקרים נדהמים למראה מסמכים שמועלים מהמרתף.
בחוץ, נשמעת המולת סטודנטים מבית הספר ללימודי אפריקה והמזרח הסמוך – אחת מארבע האוניברסיטאות העיקריות במרכז לונדון – שעולים ויורדים במדרגות המבנה הצר.
צוות הספרייה של וינר, שזוכה להערכת החוקרים בזכות הסיוע שהוא מספק והגישה הידידותית של חבריו, מציע הנחייה לאנשי אקדמיה צעירים באמצעות שיחות, ייעוץ, וסדנאות כמו הסדנה השבועית "דוקטורט וכוס תה".
הספרייה הציעה גם את עצמה כמקום לשימור מסמכים וראיות מאירועי רצח עם נוספים. בשנים האחרונות הספרייה קיבלה מסמכים בנושא רדיפת היזידים בעיראק בסוריה, על ידי דעאש, על הפרות של זכויות אדם במיאנמר ועל פשעים נגד האנושות בדארפור – כולם הוגשו כראיות בבתי דין בינלאומיים.
הספרייה מוציאה מעת לעת הודעות המתריעות בנושאים עכשוויים קרוב לבית, ומשתפת פעולה עם ארגונים אנטי-פאשיסטים בבריטניה, ביניהם Hope, Not Hate. היא פועלת כדי להעלות מודעות ולהתריע על רדיפתם של האויגורים בסין, ועל פעולות אנטישמיות ושל הימין הקיצוני בבריטניה.
"אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל ארגז כלים לאחרים", אמר סימפסון. "אנו רואים את עצמנו כחלק מהמאבק נגד הכחשת השואה וקריאת תיגר על דעות קדומות בכל מקום. אנחנו יודעים במה אנחנו טובים – לספק לאחרים את הכלים הדרושים להם לעשות בדיוק את זה".
"אלפרד וינר ומקימי המכון ראו עצמם חלק מהמאבק", הוא הוסיף. "אנחנו מגיעים מאותו מקום ומכירים בכך שכעת יהיו אחרים שנמצאים בעמדה טובה יותר לעמוד בקו החזית ולקרוא תיגר על פאשיסטים״.
