(New York Jewish Week באמצעות JTA) – בשבוע שעבר, בפעם ה-36 בחייו, קם פיטר ברקובסקי משנתו ב-3 לפנות בוקר, ונהג בחושך מביתו בליוִינגסטון, ניו ג'רזי, לפוֹרט ווֹדסוורת' בסטטן איילנד, כדי לארגן שם את מניין טרום המרוץ סמוך לנקודת הזינוק של מרתון העיר ניו יורק.
"אנחנו מתחילים את המניין הראשון בשבע בבוקר. ברגע שהוא מסתיים ומתכנסים עוד 10 רצים, מתחילים את המניין הבא", אמר ברקובסקי. "אנחנו פשוט ממשיכים ככה עד שלא נשארים עוד רצים" – מלאכה שתופסת בוקר שלם, עד שכל 30,000 רצי המרתון הוזנקו לדרכם.
המרתון של העיר ניו יורק חזר אחרי הפסקה בת שנתיים שכפתה הקורונה, וברקובסקי היה מוכן למלא את תפקידו, כדרכו מאז 1983.
ברקובסקי, שהוא עורך דין ועובד מדינה בשאר ימות השנה, לא רץ מרתון מאז 1984, אבל על המניין מעולם לא ויתר. "זה הבייבי שלי", אמר. "פשוט יותר מדי אנשים סומכים על זה".
למיטב ידיעתו, זהו הטקס הדתי המאורגן הוותיק ביותר באירוע ספורט גדול מכל סוג שהוא בכל מקום בעולם, וארגון New York Road Runners, שמארגן את המרתון, מאוד גאה בכך.
"מגיעים הרבה אנשים שאינם אורתודוקסים, הרבה שאינם דתיים בכלל, אבל הם באים למניין כי הם יודעים שכל הרצים היהודים יהיו שם", הסביר ברקובסקי. "זה מחמם את הלב לראות רצים חולקים זה עם זה תפילין – למשל רץ מצרפת משאיל את התפילין שלו למישהו מדרום אמריקה".
בשנים האחרונות, המניין מספק לרצים תשמישי תפילה שאין לאף אחד חשק לסחוב לאורך 42 הקילומטרים שאורך המרוץ: טליתות, סידורים ותפילין. ברקובסקי חבר לשלוחה המקומית של חב"ד על-מנת להבטיח שיעמדו לרשותם מספיק מאלה.
בעבר, יכלו הרצים להפקיד את אביזרי התפילה שלהם ולקבלם חזרה לאחר המרוץ, אולם השירות הזה הופסק ב-2012.
עד 1983, כשהיה ברקובסקי בן 41, הניח תפילין רק פעמים ספורות בחייו. אולם כשאמו נפטרה בתקופה שבה התאמן למרתון, לקח על עצמו לנהוג אבלות במשך שנה שלמה, כולל אמירת קדיש יתום במניין שלוש פעמים ביום.
היה עליו למצוא דרך לכנס מניין בפורט וודסוורת' בבוקר המרוץ – ולכן פירסם מודעות בכל העיתונים היהודיים המקומיים.
ג'ים מייקלס, רב קונסרבטיבי בווַייטסְטוֹן היבּרוּ סֶנטֶר ברובע קווינס, נענה למודעה שראה בעיתון The Jewish Week. ברקובסקי זוכר את דבריו של מייקלס: "כן, אני מעוניין. למעשה, התפללתי לבדי ב-1982. פרד לבּוֹב עבר שם והוא נעצר בתדהמה כשראה אותי עומד שם באמצע שטח הכינוס כשהתפילין עליי".
פרד לבוב המנוח, שורד שואה שנולד בשם פישל ליבוביץ בעיר אַרַד ברומניה, ייסד את המרתון של העיר ניו יורק.
ברקובסקי ומייקלס שיתפו פעולה בהפצה מפה לאוזן ובדיווחים חדשותיים, ובשנה הראשונה הגיעו 26 אנשים. בשנה השנייה הוכפל המספר, הודות לקבוצת ישראלים שהיו "לאו דווקא דתיים", אבל שמעו שהמניין הוא המקום שבו מתכנסים כל הרצים היהודים.
מייקלס עבר בינתיים למרילנד, אך מורשת המניין החזיקה מעמד. ברקובסקי, יחד עם עוזרו ישראל דיוידסון, מוביל כעת צוות של 10 מתנדבים מכל רחבי ניו יורק והמדינות השכנות ומישראל. בשנת 2019 הוא ספר יותר מ-200 משתתפים במניינים לפני המרוץ.
"ההפתעה הגדולה בשבילי בעצם היא כמה מעט אנשים אומרים קדיש", אמר ברקובסקי, שהתחיל את המסורת כדי לענות על הצורך הזה. "היו לנו אלפי משתתפים במניין ב-36 השנים האחרונות. מעטים מאוד מביניהם אומרים קדיש. אלה אנשים שפשוט רוצים להתפלל במניין".
אחת המטרות של ברקובסקי בקיום המניין היא להנציח את שמו של פרד לבוב, שנפטר ב-1994. היה זה לבוב שאליו התקשר ברקובסקי כששם לב, שנתיים מראש, שהמרוץ של 1986 נועד להתקיים בשמחת תורה, והוא שהזיז בסופו של דבר את המרוץ ליום ראשון הראשון בחודש נובמבר, תאריך שנשאר קבוע מאז. היה זה לבוב שארגן אוהל למניין בפעמים שבהן חל ראש חודש ביום המרוץ והיה צורך להביא למניין ספר תורה לצורך הקריאה של ראש חודש. (מאז 2005 מספקת העמותה המארגנת את המרתון אוהל קבוע והשנה היו בו לראשונה גם חשמל ואמצעי חימום.)
היה זה לבוב שנהג במכונית לפני רצי המרתון, עודד אותם ודאג שהכול יתנהל בלי הפרעה. כשהרצים עברו בשכונת וויליאמסבורג החסידית, היה לבוב צועק ביידיש, "הרצים צריכים מים!"
לבוב, הסביר ברקובסקי, היה הרבה פחות דתי מבני משפחתו, שעברו לישראל, לברוקלין ולמונסי שבניו יורק כשהגיעו לאמריקה כפליטים מן השואה. "אבל הוא התחיל יותר לשמור מצוות בחודשים ובשנים האחרונות לחייו, ואני חושב שלנו כנראה היה חלק די גדול בזה", אמר ברקובסקי. כאשר אבחנו אצל לבוב סרטן במוח ב-1990, נאסף המניין סביבו כדי לומר "מי שברך" לרפואתו.
"צריך להבין, הבנאדם היה מענטש", אמר ברקובסקי. "מענטש אמיתי". הפעם האחרונה שבה ראה ברקובסקי את לבוב הייתה כאשר מארגן המרוץ עצר ליד המניין ב-1992. לבוב החליט, בפעם הראשונה, לרוץ מרתון בעצמו באותה שנה. זו גם הייתה השנה היחידה שבה הניח תפילין במניין המרוץ. הוא נפטר שנתיים לאחר מכן, בגיל 62.
ברקובסקי, שסייע להתחיל מניין גם במרתון מיאמי, מאמין שמרתון העיר ניו יורק הוא ייחודי. "מיליון אנשים עומדים לאורך הרחובות כדי להריע לרצים מההתחלה ועד הסוף, בכל מיני סוגים של שכונות בכל חמשת הרבעים. אין שום מרוץ דומה לזה. אני אוהב לחשוב שהמניין שלנו הוא אחד הדברים שהופך את המרתון של העיר ניו יורק לייחודי, בוודאי בשביל רצים יהודים".
החלק החביב על ברקובסקי בתפילה הוא כאשר כל הרצים צועקים יחד את האחרונה בברכות השחר: "הנותן ליעף כוח" – פסוק הולם במיוחד לפני שרצי המניין יוצאים למסע המפרך בן 42 הקילומטרים.
"יש אנשים שמניחים תפילין לראשונה בחייהם במניין ומי יודע? אולי זה ישנה את חייהם, אולי הם יחליטו לעשות את זה לעיתים יותר קרובות", אמר ברקובסקי, שלא דילג על אף הנחת תפילין יומית מאז החל לקיים את המניין הזה. "זה פשוט דבר באמת טוב, שנותן הרגשה טובה".
