אמסטרדם (JTA) — הנישואים של שרה הגיעו לקיצם, אבל מבחינה הלכתית, היא לא הצליחה להביא את מערכת היחסים לסיומה.
כאישה אורתודוקסית, שרה (שם בדוי, מטעמי צענת הפרט) הייתה זקוקה לגט – אישור מבעלה שבו הוא מסכים לסיים את הליך הגירושים. אלא שהוא סירב לתת לה גט, ולרבנים לא הייתה שום דרך לעזור לשרה לצאת מהנישואים.
שרה, שנמצאת בשנות הארבעים לחייה, היא אם לילד אחד ועובדת כקניינית לעסקים גדולים. סירובו של בעלה לתת לה גט, הותיר אותה עגונה, כבולה למערכת יחסים בה היא אינה מעוניינת להישאר. מצוקתן של נשים עגונות היא אחת מנקודת המפתח בטענה לאי-שוויון בין המינים ביהדות האורתודוקסית, ורבנים רבים השקיעו בשנים האחרונות מאמץ לתת לה מענה.
במקרה של שרה, הישועה באה בסופו של דבר ממוסד אזרחי לחלוטין: מערכת המשפט ההולנדית. מחוץ לישראל, זו מערכת המשפט היחידה בעולם שמענישה בעלים על סירוב לתת גט לנשותיהם — כולל הטלת קנסות כבדים.
לאחר ששופט הולנדי איים להטיל עליו קנס בשווי של כ-30,000 דולר, בעלה של שרה התרצה. בתי המשפט בהולנד יכולים לקנוס בעלים סוררים בסכום הגבוה פי ארבעה מכך ואפילו להוציא נגדם צווי מעצר, זאת בעקבות תקדים משנת 1982 שקבע בית המשפט העליון של הולנד.
בשנה שעברה בוצרה סמכותה של מערכת המשפט ההולנדית בחקיקה: תיקון לחוק הנישואים הסמיך שופטים להורות לבני זוג למלא אחר צווים דתיים הרלוונטיים לקשרים הזוגיים שלהם.
קנסות וצווי מעצר שהונפקו בהולנד תקפים על פי חוק בכל האיחוד האירופי, ומחייבים רישום פלילי לבעלים, צעד שמעניק לנשים העגונות כוח הרתעה רב עוצמה. שופטים הולנדים נקטו בצעדים כאלה נגד כמה עשרות בעלים סוררים מאז 1982, אומר הרמן לוינשטיין, עורך דין הולנדי יהודי שייצג מספר רב של נשים עגונות בפני בתי המשפט במדינה.
ולא מדובר רק בקהילה היהודית.
רבים מהתיקים שהובאו בפני בתי המשפט בהולנד בשנים האחרונות היו של זוגות מקהילות מוסלמיות, בעיקר נשים שביקשו להתגרש ונתקלו במחסומים דומים. מיליוני מהגרים מהמזרח התיכון השתקעו בהולנד בעשר השנים האחרונות ולכן המתיחות בין חוקי הדת וחוקי המדינה הפכה בולטת יותר.
היום יש לשרה בן זוג חדש. בראיון ל-JTA סיפרה שהיא מרגישה כאילו "השתחררתי מהכלא".
"את מרגישה לכודה, את לא יכולה להתקדם ולהמשיך את החיים שלך, ולאדם שעוין אותך יש את הכוח לשלוט בך", הסבירה. "זו הרגשה נוראית".
הנכונות של הרשות השופטת בהולנד להתערב בסוגיה היא חריגה, בעיקר משום שהיא עומדת בסתירה לעיקרון של הפרדת הכנסייה והמדינה, מעקרונות היסוד של הדמוקרטיות המערב אירופיות. בתי המשפט של הולנד אינם מתערבים ישירות בהליך הדתי, המתקיים בבית הדין הרבני, אבל במקרה של סירוב לתת גט הם מגדירים את הצעד כ"התנהלות בלתי חוקית", הסביר מתאיש דה בלויס, מרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אוטרכט, במאמר שפרסם בשנת 2010.
פסיקת בית המשפט העליון מ-1982 הפכה החלטות קודמות של שתי ערכאות נמוכות יותר, שסירבו לדון בתיק של אישה עגונה מאוטרכט, שתבעה את בעלה בבית משפט אזרחי על סירובו להעניק לה גט.
בית המשפט המחוזי באוטרכט, הסמוכה לאמסטרדם, דחה בשנת 1979 את תביעתה וקבע כי "יש להביא בחשבון רק את ההיבטים האזרחיים של מוסד הנישואים". האישה הפסידה גם בערעור שהגישה בשנת 1981.
פסיקת בית המשפט העליון עקפה את הממד הדתי לחלוטין, וקבעה כי ייתכן שהבעל "הפר את כללי החוק הלא כתוב שנוגעים להתנהלות חברתית תקינה מול אשתו הגרושה", כתב דה בלויס.
בישראל, שאין בה הפרדה בין דת למדינה, בתי הדין מוסמכים לקנוס ולכלוא בעלים סוררים, כמו גם להחרים את דרכוניהם.
המודעות הגוברת בשנים האחרונות למצוקתן של העגונות הובילה את הרבנות הראשית לנקוט יד קשה יותר נגד סרבני גט, והלחץ מניב תוצאות: מספר הנשים בישראל ששוחררו מעגינותן נמצא בעלייה מתמדת זה חמש שנים ברציפות. על פי הנתונים האחרונים, הזינוק המשמעותי ביותר אירע בשנים 2015-2017 — מ-180 ל-216 מקרים של עגונות שהותרו.
הולנד היא המדינה היחידה שמתקרבת למצב משפטי כזה.
בבריטניה, לדוגמה, רשאים שופטים להתנות את השלמת הגירושים האזרחיים בסיומו של ההליך הדתי — משוואה שנועדה להעמיד את בן הזוג הסרבן במצב של חוסר ודאות, כל עוד הוא נוהג באותה המטבע גם בבן הזוג הכבול.
בארצות הברית, זוגות יהודיים רבים חותמים על הסכמי ממון הלכתיים, ובהם נקבע כי במקרה של גירושים, על בני הזוג להופיע בפני בית דין הלכתי שייקבע מראש, או לשאת בעונשים כבדים. הסכמים מסוג זה תקפים כחוזה לכל דבר גם בבתי משפט אזרחיים.
בתי המשפט של מדינת ניו יורק מוסמכים לאכוף צווים שהוציאו בתי הדין הרבניים לטובת נשים עגונות, כך על פי פסיקת בית המשפט לערעורים משנת 1983. ועם זאת, אכיפת החוק הסתכמה עד כה רק בדמי מזונות מוגדלים לטובת הנשים העגונות, אומר אריה רלב"ג, לשעבר הרב הראשי של אמסטרדם וכיום בורר ושופט רבני בניו יורק.
הרב פנחס גולדשמידט, יליד שווייץ ונשיא ועידת רבני אירופה, היה אחד התומכים המרכזיים במדיניות היד התקיפה כלפי בעלים סרבנים, אבל אפילו הוא לא האמין "שנצליח ליצור גם באירופה את אותה הרתעה שקיימת גם בישראל, בגלל העיקרון החזק של הפרדה בין הכנסייה למדינה".
סוגיית אחריות הבעלים נעשתה קשה יותר עם השנים, הוסיף רלב"ג, משום שהקהילות היהודיות נעשו ריכוזיות פחות.
"כשהחיים היהודיים בתפוצות היו מרוכזים יותר בתוך הקהילה, בית דין יכול היה להעניש ביד קשה על התנהגות שכזו, עד כדי הטלת חרם", אמר האיש. "בימינו, רבים מאלו שנענשים בחרם פשוט עוברים לבית כנסת אחר, או מפסיקים ללכת לבית כנסת".
לדברי רלב"ג, החוק ההולנדי החזיר "את גורם ההרתעה".
רלב"ג, גולדשמידט ולוינשטיין תומכים כולם בגישה האקטיביסטית של הרשות השופטת בהולנד, אך הם גם מודעים לסיכונים שהיא מציבה בתקופה שבה הקהילות היהודיות — גם בהולנד — נאבקות נגד התערבות-יתר של הרשות המחוקקת והשופטת במנהגים דתיים. כך למשל, שלושתם עמדו בחזית המאבק לשמירה על חוקי השחיטה הכשרה — זו שנאסרה אך שוב הותרה על פי חוק בשנת 2012.
ויכוח דומה ניטש ברחבי אירופה גם סביב חוקיותה של ברית המילה.
"האם אני חושש שזה יצור תקדים להתערבות בהלכה? במקומות מסוימים, כן, בהחלט", אמר רלב"ג. "אבל אני וגם כל רב אחר צריכים לשקול זאת כנגד הכאב והסבל שנגרמים לנשים יהודיות ברגעים אלה ממש. ולעת עתה, זה הדבר היחיד שנוכל לעשות כדי לעזור להן".
