ב-8 במארס, במאפיית בייגלס שוקקת ורועשת בלורנס שבניו יורק, עמדתי לצד כמעט 30 נשים כדי לומר את תפילת 'הדרן'. זוהי תפילה שנקראת לאחר סיום מסכת בתלמוד, הישג שמרבית הנשים אף פעם לא משיגות. עד לא מזמן היה התלמוד למעשה בלתי נגיש לנשים. רבים האמינו כי שהחוק היהודי אוסר על נשים ללמוד תלמוד, שעה שאחרים פשוט הביעו התנגדות עזה לכך. מזה כשלושים שנים קיימת תנועה גדלה והולכת של נשים שלומדות תלמוד, ועדיין, נשים נתקלות בהרבה יותר מחסומים בהשוואה לגברים. רק מיעוט קטן של נשים מתחילות בתהליך למידת התלמוד, ומיעוט קטן עוד יותר מסיימות מסכת.
מסיבה זו, ההתכנסות ההיא ב-8 במארס היתה אירוע גדול וחשוב. כולנו לקחנו על עצמנו את "אתגר" הלימוד היומי של התלמוד, שנקרא 'דף יומי' – התחייבנו ללמוד דף שלם אחד מהתלמוד מדי יום במשך 2,711 ימים, שהם שבע וחצי שנים – אם סופרים – וזה הזמן שלוקח להשלים את התלמוד כולו. כל מסכת שמסיימים היא הישג בפני עצמו, והכינוס ההוא באביב ציין את השלמת המסכת הראשונה שלנו (מתוך 38 מסכתות).
בעוד אנחנו אוכלות את הבייגלס ומתכוננות לומר את התפילה, הציגה כל אחת מאיתנו את עצמה וסיפרה למה החליטה להתמודד עם האתגר הזה. הנשים שלצידי הגיעו מכל קצוות הקהילה היהודית – מנשים ללא שיוך מוגדר שביקשו להתחבר לשורשיהן היהודיים ועד לנשים חרדיות שלומדות את הדף היומי בסתר. אני, אורתודוקסית מודרנית, הייתי איפשהו באמצע. אבל להבדלים האלה לא היתה משמעות באותו יום; כולנו התכנסנו כדי להתחבק, לאכול יחד ולחלוק אוכל הישג משותף. עזבתי את החגיגה מלאת השראה, מוכנה לצלול לתוך השלב הבא במסע שלי, המסכת שעוסקת בדיני השבת.
מסכת שבת מתחילה ברעיון איסור נשיאת חפצים מרשות הפרט, כמו הבית או החצר הפרטית, לרשות הציבור בשבת. חוקים אלה בדרך כלל מורכבים כל כך שלא אוכל לתאר אותם כאן, בעיקר מפני שאני עדיין לא מבינה אותם בעצמי.
אבל, ימים ספורים אחרי תחילת המסכת הזו – דיון בן 2,000 שנה שעוסק ברשות הפרט לעומת רשות הציבור – הכל הפך כל כך רלוונטי, שעה שמרבית בתי הכנסת ברחבי ניו יורק (כולל בית הכנסת שלנו) נסגרו לתפילות עקב התפשטות מגיפת הקורונה. על ניו יורק הוטל סגר זמן קצר אחר כך. כולנו נתקענו ברשות הפרט שלנו לתקופה ארוכה.
עכשיו, חודשים לאחר פרוץ המגיפה, אפשר לסכם כל כך הרבה מעידן הקורונה בשתי מילים: שגרה מונוטונית. כל יום דומה לקודמו, כל שבוע נמרח לתוך השבוע שבא אחריו. אבל לאלה מאיתנו שהמשיכו ללמוד את הדף היומי בחודשים האחרונים, היה למרבה המזל משהו מעורר צפייה, משהו שהעסיק אותנו במשך 30-45 דקות מדי יום.
לימוד התלמוד הוא חלון המאפשר הצצה לשיחות מורכבות שהתנהלו בין רבנים שחיו לפני 2,000 שנה, והזדמנות להשתתף בשיחות אלה היום. כל דיון יומי חושף שכבה חדשה של חשיבה (ולעתים קרובות גם בלבול ומבוכה) המסבירה מדוע אנחנו מקיימים את מצוות היהדות באופן שבו אנו מקיימים אותן.
חוויית לימוד מסכת שבת מאז חודש מרץ נצבעה על ידי מגיפת הקורונה בכל צבעי הקשת.
כשלמדנו על דיני הטיפול בחולה בשבת, חשבתי עד כמה זה רלוונטי בעיצומה של המגיפה. דיונים על רחצה בשבת החזירו את תשומת לבי לידי, יבשות ומגרדות כתוצאה מניקוי אובססיבי. אחד הדיונים הנפוצים במסכת זו עוסק במקרים שאדם שוכח את השבת ומפר איסורים מסוימים – חשש זה נראה סביר מאי פעם בימים אלה, כשכמעט אי אפשר להבחין בין יום אחד למשנהו. הנגיף נוכח כל הזמן, אפילו בלימודי התלמוד שלי.
שבועיים בלבד אחרי אותו כינוס בחודש מארס, אושפזתי בבית חולים מקומי – לא עם קורונה, לשמחתי, אלא עם דלקת בפנים. מספר החולים בנגיף הקורונה בניו יורק עדיין לא הגיע לשיאו, אך הנגיף כבר חלחל למסדרונות בתי החולים. אסור היה לי לקבל מבקרים. היחיד שנותר איתי כל הזמן היה התלמוד שלי.
כשהגעתי לבסוף הביתה, הייתי צריכה לשמור על ריחוק מבעלי, צבי, במשך שבועיים – מי יודע מה הבאתי איתי מבית החולים? ישנו בחדרים נפרדים והזזנו את הרהיטים בבית כדי שתמיד נוכל לשמור על מרחק של שני מטר זה מזה. צבי הכין את כל הארוחות, ואני לא זזתי בבית בלי חבילת מגבוני חיטוי. בליל הסדר ישבנו בשני קצותיו של שולחן שאורכו שלושה מטרים, עשינו כמיטב יכולתנו לחלוק את החוויה המשותפת, אבל היינו מרוחקים זה מזה, פשוטו כמשמעו.
שלושה ימים של אנטיביוטיקה חזקה בבית החולים רוקנו אותי מכוחותיי, והצורך לעשות מעין-בידוד, במיוחד בימי חג הפסח, השפיע על מצבי הנפשי. ככל שרציתי להמשיך עם הדף היומי, לא היו לי האנרגיה, הכוחות והמוטיבציה לעשות זאת. אבל צבי נתן לי רוח גבית ואמר שיצטרף אלי לאתגר, לפחות למסכת שבת. הוא ממילא עבד מהבית, ונראה שימשיך גם בעתיד הנראה לעין.
וכך הפך צבי לשותף חיוני ללימודים. בתחילה נזקקתי רק לתמיכתו הרגשית כדי שפשוט אמשיך בלימודים – אבל במהרה זה הפך למסע משותף. בארבעת החודשים האחרונים, עם הקפה הראשון של הבוקר, פילסנו את דרכנו בסבך הלכות השבת המורכבות ועקבנו כמיטב יכולתנו אחר הדיונים הפתלתלים ואינספור הסוגיות המשיקות. אחרי 12 שנות זוגיות, החוויה הזו הוסיפה שכבת עומק נוספת למערכת היחסים שלנו, וגרמה לנו לבחון מהי בעינינו המשמעות של היותנו יהודים שומרי מצוות, במיוחד בתקופה בה איננו יכולים להשתתף בחיי הקהילה כפי שעשינו בעבר. ומאחר שהיינו "תקועים" יחד בבית זמן רב כל כך, הלימוד המשותף שימש אתגר מאחד ושובר שגרה.
כעת, כשמסכת שבת תגיע לסיומה ב-10 באוגוסט, אני מוכנה, שוב, לקרא את תפילת 'הדרן' יחד עם שותפי ללימוד הדף היומי. אלא שהפעם, נעשה זאת בזום, או, במקרה הטוב, במסיבת חצר אחורית עם מסיכה על הפנים ותוך שמירה על ריחוק חברתי. כמו רבות מחוויות הקורונה שלנו, הקהילה עדיין קיימת עבור אלה שמעוניינים בה, אך היא אינה שלמה, היא מלאה בסדקים.
הייתי שמחה לחגוג הישג זה, השלמת המסכת השנייה של התלמוד, לצד חברים ואחרים שחוגגים את ההישג האדיר הזה. אבל כפי שכולנו מחויבים בימים אלה, אני אעשה רק את מה שאוכל. בשעה שאני כותבת שורות אלה, אני כבר מביטה על כרכי המסכת הבאה, מסכת ערובין, אתגר חדש שיישא אותי מה-11 באוגוסט ובמשך 110 הימים הבאים. קשה לדמיין איך יראה העולם שלנו בסוף חודש נובמבר– אבל רחוק ובלתי אפשרי ככל שזה נשמע – אני חולמת ומקווה לחגוג את ההישג בחנות הבייגלס, שלובת זרוע עם חברי לאתגר, ולקרוא שוב את תפילת 'הדרן'.