(JTA) – "איך הייתי מתארת את עצמי?" שאלה עזרא פוּרמן ביובש, תולשת פינה ממשולש הפיצה שלה בחנות בסומרוויל, מסצ'וסטס. "אני מנסה להימנע מהגדרות".
בהחלט יש הרבה לתאר. היא בת 34, מוזיקאית אינדי-רוק הזוכה לתשבחות, יהודיה שומרת מצוות, טרנסג'נדרית, אם, וגם – החל מסתיו זה – לומדת לרבנות.
"הייתי אומרת שאני מחברת תהילות טרנס-נשית", אמרה לאחר שתיקה. במפגש אישי היא עדינה במידה מטעה, למרות נוכחותה הבימתית הפרועה, לובשת חולצה בוורוד רך ומסיכה שעליה כתוב "הצביעו!". "אני חושבת שזה נכון שאני אישה טרנסית. אני חושבת שלא-בינארית זה גם מדוייק. ואני לא בטוחה איך הדברים האלה, שלא מסתדרים זה עם זה, יכולים להתקיים יחד, אבל אני פשוט מרגישה שהם מדוייקים".
זוהי זהות שפורמן חוקרת בלחניה ובמילותיה לאורך כל הקריירה שלה, שגם היא אינה מאפשרת קיטלוג. הדיסקוגרפיה שלה מכילה תמהיל של גלאם-רוק עם גראנג' ודוּ-ווֹפּ, אינדי-פופ מקפיץ עם בלדות מתוקות משתפכות ושירי פּאנק זועקים על עוני ועל משבר האקלים. היא הופיעה על במות כשהיא לובשת ציצית מתחת לשמלה והפיקה אלבום על אהבה קווירית שהוא גם מדרש על ספר שמות. מה שאולי משמעותי ביותר בקריירה שלה כמוזיקאית המופיעה בפני קהל, הוא שהיא אינה נוסעת או מופיעה בשבת.
"אני מוותרת על הזדמנויות מקצועיות כל הזמן", אמרה. "צריך כנראה אמון מסויים שיהיה בסדר. פיתחתי את כוח הרצון לבקש את כל הדברים שאני צריכה, אפילו שאמרו לי שהם לא יכולים ללכת יחד".
בעבור רבים ממעריציה, במיוחד אלה שהם קווירים או מתלבטים לגבי זהותם, פורמן מספקת דוגמה ציבורית נדירה לכך שאפשר להיות דתי וגם קוויר, להיות טרנסג'נדר וגם הורה. אחרי שהתוודתה באפריל האחרון שהיא אֵם טרנס-נשית, נרשמה התפרצות של שמחה ברחבי הרשת החברתית.
"תמיד היית באור באפלה וזה שאת משתפת אותנו בכך משפיע בדיוק כמו שהתכוונת: הוכחה שהחיים יכולים להיות יפים וממלאים וגם אפשר להיות עצמך", נכתב באחת התגובות באינסטגרם. ובתגובה אחרת: "מאוד שמחים בשבילך, בשביל משפחתך, ותודה ששיתפת את זה – כל כך חשוב שייראו אותך, שיעריכו אותך ושתהיי השראה לאחרים".
אבל לא הכול היה חיובי – המנהל שלה קיבל ערימה של דואר שטנה שאותו החביא מפניה.
"הוא אמר, 'אני פשוט אגיד לך אם יש משהו חשוב'", אמרה פורמן באנחה.
"המטרה שלי הייתה להראות קצת את החיים שלי לאנשים שאולי יועיל להם מודל של הורות טרנסית בחיים האמיתיים", אמרה, בצער מסויים, "ואז גיליתי שאנשים טרנספוביים גובים ממך מחיר על זה. אבל אני חושבת שזה היה מחיר כדאי. אני יכולה לשלם במידה מסויימת אם זה שווה את זה".
היא והאדם שאיתו היא חולקת את חייה לחיים, שעליו אין ברצונה לדבר בציבור מסיבות של פרטיות, רגילים ל"קווירפוביה", כפי שהיא מנסחת זאת, "באופן גלוי ובאופן מבני". אבל יש לה תקווה, אולי יותר מכפי שהייתה לה כששוחחה עם JTA לאחרונה ב-2016, כאשר דיברה על הקושי שלה למצוא מרחב יהודי להתפלל בו בנוחות.
"אני רואה הבלחים של עתיד שבו כל מי שתפגשי פשוט לא יעשה עניין מזה ולא תצטרכי אף פעם להסביר את עצמך. אני רוצה שאף אחד לא יצטרך להסביר מה המגדר או המיניות או המבנה המשפחתי שלו", אמרה.
השנים האחרונות היו עמוסות אצל פורמן, שעמלה במשך שנים באלמוניות יחסית בעולם הפולק-רוק עם הלהקה עזרא פורמן והצילצלים (Ezra Furman and the Harpoons), לפני שזכתה ליותר תהודה כמוזיקאית סולנית בשורה של חמישה אלבומים, שהראשון שבהם יצא ב-2012. תקליטים כמו “Perpetual Motion People” מ-2015 ו-“Transangelic Exodus” מ-2018 זיכו אותה בתשואות מכל הכיוונים, וב-2019 כתבה את המוזיקה לתוכנית של נטפליקס "חינוך מיני", שהפכה ללהיט.
בנוסף להיותה אם טרייה ומוזיקאית מקצועית, פורמן מתחילה ללמוד בסתיו הקרוב בהיברו קולג' בניוטון הסמוכה. היא גם עובדת על הסכת (פודקאסט) על החגים היהודיים, שנקרא "2 קווירים, 4 קושיות". פורמן מתכוונת ללמוד רק סמסטר אחד בבית המדרש לרבנים בשלב זה, ואז תיטול חופש מבית הספר ב-2022.
"ומזה אפשר להסיק שאני עסוקה בפעילות מוזיקלית כלשהי בזמן הזה", אמרה.

בעבור פורמן, בית המדרש לרבנים הוא הפיסגה של חיים שלמים שהקדישה למחשבות על אלוהים – אך יצירת המוזיקה, שהיא קוראת לה רוחנית, עזרה לה להגיע לשם.
"מישהו שאני מכירה שאל אותי אם אני חושבת שלימוד הקטע בתורה לבר מצווה שלי השפיע עליי להפוך למוזיקאית, וזה לגמרי ככה", אמרה. "אני חושבת [ששירה] היא חלק מן המוח שזוכר בדרך אחרת, אבל גם חושב ומרגיש בדרך אחרת. וזה החלק שבמוח שמתפלל, החלק שבמוח שלדעתי מדבר אל אלוהים, שחושב על אלוהים. אני חושבת שליצור מוזיקה זה מעשה רוחני".
האם גידול ילד גרם לה להתחבר עוד יותר לזהותה היהודית?
"זו שאלה טובה", אמרה, מטה את ראשה הצידה כשהיא מהרהרת. "לא חשבתי על זה".
בכל מקרה, הילד.ה בן.ת השנתיים, שעליו.ה היא מדברת בלשון רבים כדי לא לפגוע בפרטיותו.ה מוקפ.ת במנהגים יהודיים בבית.
"אני שרה 'שמע ישראל' לפני שאני שמה אותם לישון כל לילה. כך שהם יודעים את המילה 'שמע', הם מנשקים את המזוזה כשאנחנו יוצאים מדלת חדר השינה שלהם, ובכל מה שקשור להורות, את יוצרת את העולם בשביל האדם הזה. והבחירות שלך יוצרות את הסביבה שלהם", אמרה פורמן.
היא הסבירה שבתקופה האחרונה חשבה על ילדותה – על חוויותיה בבית הספר היהודי מן היסודי ועד חטיבת הביניים, ואז כניסתה בגיל ההתבגרות לסצנת המוזיקה, שהיא בעיקרה לא דתית.
"גדלתי במקומות שבהם בכל מקום שבו יכולתי להיות קוויר, לא יכולתי להיות יהודיה כמו שרציתי להיות", אמרה, "ובכל מקום שבו יכולתי להיות יהודיה, לא יכולתי להיות קוויר כמו שרציתי להיות. אחד מהם היה צריך להיות מתחת למים כדי שהשני יוכל לנשום. לא היו לי הרבה אנשים ללמוד מהם שאפשר לבקש את שני הדברים ולעשות את שני הדברים".
ועכשיו?
"בשבילי, כשהפכתי לאדם בוגר, המשמעות הייתה שאני יכולה לייצר את החיים שאני רוצה, וזה שאחרים חושבים שהדברים האלה לא מסתדרים אחד עם השני, זה לא מונע ממני בעצם לעשות שום דבר. כלומר זה אולי יביא לסטיגמה ושנאה כלפיי, הטרדות, מה שלא יהיה. אבל אני עדיין יכולה שיהיו בי טרנסיות, ויהדות, והורות, וחיי האמנות, חיי המוזיקה".
היא שותקת שתיקה ארוכה. "יש בי הרבה פגמים", היא אומרת. "אבל אני גם שמחה במה שאני".
לקראת סיום השיחה חצתה פורמן את כיכר דיוויס בסומרוויל חזרה לצד השני, שם השאירה את האופניים והקסדה שלה; הערב התקרב והיא עמדה לאסוף את הילד.ה שלה לפני שלחץ התנועה של בוסטון יגיע לשיאו. כבוגרת אוניברסיטת טאפטס, זו לה הפעם השנייה שהיא גרה בסומרוויל כסטודנטית, והיא מתרגשת לקראת התחלת הלימודים.
"אני לא יודעת אם אסיים, ואולי בסופו של דבר אהיה אחת שנשרה מבית ספר לרבנות – זה נשמע מגניב", אמרה בצחוק. "זה דבר שמוזר לעשות, וזה יהיה מסובך גם לחיי המוזיקה שלי וגם לחיי הלימודים שלי… אמרתי לעצמי, באמת, הרי שני הפרוייקטים האלה לא מתחברים אחד לשני. אבל אני צריכה את שניהם, אז אני הולכת לעשות את שניהם".