ניו אורלינס (JTA) – משפחתה של ג'אניס רבין היגרה מפולין והשתקעה בבּוֹגַלוּסה, לואיזיאנה. במשך שנים שמרו היא ומשפחתה את הזכרונות והסיפורים מן החוויה היהודית המשפחתית שלהם לעצמם, או שיתפו בהם חברים מדי פעם.
זאת אולי הסיבה שרבין התרגשה במיוחד כשנכנסה רבין למוזיאון החוויה היהודית הדרומית בניו אורלינס ביום פתיחתו לקהל. בפעם הראשונה, ההיסטוריה המשפחתית שלה קיבלה את מקומה הראוי.
"אני מתבוננת במוזיאון והוא מייצג כל כך יפה את ההרגשה כשהשורשים שלך, הזהות שלך, מקבלים אישור", אמרה.
כמו רבין, רבים מן המבקרים במוזיאון ביום פתיחתו, ב-27 במאי, היו יהודים דרומיים, שהיו להוטים למצוא ראיות למסורת המשפחתית שלהם או להעניק חפצים לאוסף בלתי שגרתי שנועד לדלות שרידים של חיי היהודים הדרומיים מן הארונות ומעליות הגג של תושבי האזור.
שלא כמו יהודי הצפון, שהתקבצו ברובם בגושים עירוניים, יהודים שהתיישבו בדרום התפרשו ברחבי העיירות והערים שבאזור. המוזיאון מציג קהילות יהודיות גדולות בניו אורלינס ובאטלנטה יחד עם מקומות פחות ידועים, אך לא פחות שוקקי חיים, כגון דוּמַס שבארקנסו, שהיו לה כמה וכמה ראשי עיר יהודיים בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הוא גם מפנה זרקור לעובדה שיהודי האזור מצאו פעמים רבות תעסוקה כאנשי מכירות נוסעים, שעברו מעיירה לעיירה.
במרכז החדר הראשון במוזיאון עומדת עגלת רוכל עמוסה בסחורות שבעליה היה עשוי למכור. המוצג דיבר אל רבים מן המבקרים, שקישרו אותו אל עברם המשפחתי.
"הקרובים שלי היו סוחרים וחנוונים", אמר מרטין קאברט, שמשפחתו הגיעה לניו אורלינס בשלהי המאה ה-19. "החלקים שבהם דיברו על מסחר… ממש התחברתי לזה".
זו בדיוק הנקודה, אמרה אנה טאקר, אוצרת המוזיאון. הדרום הוא אזור עצום ולכל קהילה הייתה חוויה ייחודית. אז במקום להציב נרטיב יחידי, השתמשה טאקר בחפצים מוכרים כדי לספר סיפור מסויים.
"אם לא מכירים את הסיפורים שמאחוריהם, הרבה מן החפצים כאן ייראו כמו סתם חפצי יומיום", אמרה טאקר. "אבל ברגע שמתחילים להאזין לשיחות סביבם, אז פתאום חושבים, 'וואו, זה הרבה יותר מזה'".
מוזיאון החוויה היהודית הדרומית הוא תוצר של למעלה משלושה עשורים של השקעה מרוכזת בשימור מורשת יהדות הדרום. כאשר מֵייסי הארט התחילה לאסוף חפצים מקהילות יהודיות קטנות בדרום ב-1986, היה זה בגלל צורך. כאשר יהודי הדרום החלו להימשך לעבר הערים, קהילות כפריות אלו עמדו בפני סכנת שכחה. במאמץ נואש אחרון, מנהיגי קהילות נהגו לבקש מהארט לקבל מהם את החפצים הטקסיים ואת חפצי היודאיקה שלהם. ישנם באוסף גם חפצים פחות מסורתיים כגון רגל תותבת שהשתייכה פעם למהגר יהודי מרוסיה שהשתקע בלייק פרובידנס, לואיזיאנה.
במשך שנים הוצג האוסף במוזיאון קטן בג'ייקובס קאמפ, מחנה קיץ של התנועה הרפורמית ביוטיקה, מיסיסיפי – עיירה ובה פחות מ-1,000 תושבים, מרחק 45 דקות נסיעה מג'קסון. אחרי שהמוזיאון נסגר ב-2012, הועבר 4,000 הפריטים שהיו באוסף למחסן. אבל אנשים המשיכו לתרום חפצים אפילו כאשר האוסף העלה אבק רחוק מהעין.
ב-2017 השיקה קבוצה של מנהיגים יהודים בולטים מסע לגיוס 10 מיליון דולר כדי להעביר את האוסף לניו אורלינס, שם גרים כיום כ-10,000 יהודים, ולהעניק לו בית חדש, קבוע. שלוש הגלריות של המוזיאון תופסות כעת חלק ממבנה חסר ייחוד במרכז העיר. זהו חלל קטן, ששטחו כ-830 מ"ר, אם כי למוזיאון יש תוכניות להתפשט ככל שיגדל האוסף שלו.
רוב התוספות האחרונות הגיעו מתרומות של חברי קהילה שגאלו את הפריטים מארונות ועליות גג בבתי משפחותיהם. מכיוון שיש כל כך הרבה פריטים להציג, המוזיאון מתכנן להחליף את התצוגה מדי כמה חודשים כדי שיוכל להראות הרבה ככל האפשר מן האוסף שלו.
למוזיאון יש באתר האינטרנט שלו טופס ובו ניתן להציע פריטים, אולם רבות מן התרומות מגיעות בזכות השמועה העוברת מפה לאוזן. בחלק המתמקד בשואה ובמלחמת העולם השנייה מצביעה טאקר על תצלום גדול ובו קבוצת אנשים יושבים בשדה. התצלום, אמרה, צולם בידי פול אַרסט, יהודי ממיסיסיפי שלחם עם בעלות הברית בגרמניה. האנשים שבתמונה היו יהודים שעד להגעת הכוחות היו לכודים בקרון בקר בדרכם למחנה ריכוז.
"התצלום הזה לא נראה לפני כן מעולם כי היה תחוב במחברת זכרונות משפחתית", אמרה טאקר.
ואכן, במהלך הפתיחה, פנו אל טאקר בלי גינונים מיוחדים כמה מבקרים שרצו לשתף את נכסי המורשת המשפחתיים שלהם או למסור סיפורים על התצלומים שבתצוגה.
אמנם לרבים מן המבקרים בפתיחה היו קשרים אישיים לסיפורים שבתערוכה, אך מטרת מוזיאון החוויה היהודית הדרומית היא להוות משאב חינוכי ליהודים ולא-יהודים כאחד. ג'יי טננבאום, יושב ראש חבר המנהלים של המוזיאון, אמר כי הוא מצפה לכ-30,000 אורחים בשנה, שרובם לא יהיו יהודים. כחלק מתערוכת הקבע, יש אזור המוקדש למונחים ומנהגים יהודיים.
"אנחנו רוצים ללמד את המבקרים מי אנחנו כיהודים דרומיים ואיך אנחנו חלק מן הקהילה האמריקנית", אמר טננבאום. "בסופו של דבר, חינוך הוא תמיד הדרך הטובה ביותר להילחם באנטישמיות".
