רייצ'ל ליפמן בת ה- 28 מרגישה מחויבות עמוקה לשימור יקבי לואו, שנמצאים בבעלות משפחתה זה חמישה דורות, אבל היא גם חושבת כל העת על העתיד. כאחת היינניות הצעירות ביותר במדינת מרילנד — אם לא הצעירה שבהן — ליפמן היא פורצת דרך בתחום שנתפס מאז ומתמיד כענף גברי במיוחד.
ליפמן גם מסתכלת אחורה, לעבר המפואר של היקב, וטורחת ללמד את לקוחותיה על המורשת יוצאת הדופן של משפחתה, שמתמחה ביינות ייחודיים — מסורת משפחתית בת 150 שנה שכמעט נמחקה בשואה.
מבין 14 היינות הזמינים כיום לרכישה באתר האינטרנט של יקבי לואו, ארבעה אינם יינות במובן המסורתי של המילה. למעשה, מדובר בתמד, או ביין דבש. התמד מיוצר מדבש מותסס — ועל כן הוא מתאים במיוחד לעונת חגי תשרי. עם סוגי התמד הקיימים נמנים הצ'ייסר (Cyser; דבש מותסס עם מיץ תפוחים) והפימנט (pyment; דבש מותסס עם מיץ ענבים).
היא אמנם דור חמישי למשפחה של ייננים, אבל שיטת יצור התמד של ליפמן שונה מאוד מזו של אבותיה באירופה. "סבא שלי נהג לומר שעם הצלחה לא מתווכחים", היא מסבירה, ומתייחסת למתכון התמד שעובר מדור לדור בבעלות המשפחה. כיום, משתמשת ליפמן במכונות החדישות ביותר ונוהגת לסרוק את שוקי האיכרים המקומיים בחיפוש אחר יצרני דבש חדשים לצורך שיתופי פעולה.
כפי שמעידה שורה של כתבות שפורסמו לאחרונה, התמד זוכה שוב לעדנה. ליפמן שמחה כמובן על ההתעניינות המחודשת במשקה, אבל טוענת שקיימת בציבור תפיסה מוטעית ולפיה כל סוגי התמד הם בהכרח מתוקים. התמד שמייצרת משפחתה מגיע בזנים יבשים, חצי יבשים או חצי מתוקים. "יש כיום הרבה ניסיונות חדשים בכל הנוגע לייצור סוגים שונים של תמד, קצת כמו מה שקורה עם בירות בוטיק״, היא אמרה. "שמעתי אפילו על תמד בטעם בננה וחמאת בוטנים".
בלב הסיפור על יקבי לואו עומד סביה של רייצ'ל ליפמן, שגדל בלבוב שבפולין (כיום לביב שבאוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה. עד לתקופת השואה, לבוב שימשה בית לאוכלוסייה היהודית השלישית בגודלה בפולין, אחרי ורשה ולודז'. בלבוב התגוררו כ-200,000 יהודים — כשליש מאוכלוסיית העיר — אך רק 800 מהם שרדו את השואה. האזור נודע גם ביקבים, במבשלות ובמזקקות הרבות שפעלו בו, רובם בבעלות יהודים.
ליפמן השקיעה זמן רב בחשיפת ההיסטוריה של משפחתה כיצרנית תמד. במהלך החודשים הארוכים של מגפת הקורונה, היא נברה באינספור מסמכים, כתבי העת ועיתונים פולניים בניסיון ללמוד פרטים נוספים על עסקי המשפחה. היא גילתה שהמבשלה של משפחתה נמצאה ברובע עשיר במחסנים, במזקקות וודקה, במבשלות נוספות ואפילו בגינת בירה. למעשה, המבשלה של משפחתה השתרעה לאורך גוש בניינים שלם בעיר.
אבי המשפחה באמצע המאה התשע-עשרה היה אדם בשם מיילך לואו, שייצר תמד וייצא אותו לכל רחבי העולם. למיילך ולאשתו מלכה נולדו עשרה בנים; שניים מהם פתחו מבשלות משלהם, ואילו האחרים עסקו בהפצת ובשיווק יינות. אחד הבנים, אייזיק, הקים את מבשלת התמד והמפעל הראשון בפולין לייצור שעוות דבורים. לו ולאשתו, קלרה, נולדו שלושה בנים, אחד מהם וולפגנג — סביה של ליפמן — שהיגר לארצות הברית ושינה את שמו לוויליאם (ביל).
בתקופה השואה, נמחקו עסקי התמד של המשפחה — ועמם נמחתה כמעט גם כל משפחת לואו. ביל ניצל לאחר שהצטרף למחתרת, שם זכו יכולותיו הרב-לשוניות להערכה רבה. הוא נכלא בכלא לאסירים פוליטיים בבודפשט, ולאחר מכן בשני מחנות ריכוז, ולבסוף שוחרר בידי הדיוויזיה ה-99 של צבא ארה״ב, כשהיה בצעדת מוות לכיוון דכאו ב-23 באפריל 1945. מדי שנה, מציינת המשפחה את היום המיוחד הזה בחברתו של ביל בן ה-95, שעדיין מעורב בעסק. "בשבילנו זו מעין חגיגת יום הולדת", הסבירה ליפמן.
לאחר שהיגר לארה"ב, נרשם ביל ללימודי ערב, נשא לאישה את לויס הנדריקסון והשלים תואר בהנדסת חשמל. אבל ריחן המתוק של החביות במבשלה של משפחתו המשיך לרדוף אותו. כשפרש לגמלאות בשנת 1982, הוא רכש חלקה של 370 דונם במחוז פרדריק שבמרילנד, מתוך כוונה לשתול בה ענבים ולהמשיך את מורשת היין והתמד של משפחתו.
"הדרך שהתוותה לעצמה המשפחה שלנו — הכול נעשה במטרה לשמר את העבר", סיפרה ליפמן. "כמעט לא היה שום דיון על העתיד".
אלא שמגפת הקורונה הפכה לנקודת מפנה בעסקי המשפחה — לא זו בלבד שליפמן נאלצה להגן על סביה וסבתה, שאהבו להתרועע עם הלקוחות בחדר הטעימות של היקב, היא גם הבינה שעליה לבצע מספר שינויים תפעוליים, אם היא רוצה להבטיח עתיד בר-קיימא.
ליפמן ובני משפחתה חזרו אל האמרה המפורסמת של הלל הזקן — "אם לא עכשיו, אימתי?" — ובחרו להשקיע השקעה משמעותית במכלי תסיסה חדשים, מה שאפשר להם להגדיל את הייצור כדי לענות על הביקוש הגואה. הם גם שיפצו את חדר הטעימות, יצרו מערכת הזמנות מקוונת ועדכנו את אתר האינטרנט של היקב כך שיציג לראווה את ההיסטוריה הארוכה של העסק המשפחתי. ליפמן נותנת לסבתה את כל הקרדיט כמי שעזרה לה לבצע רבים מהשינויים האחרונים. "היא יודעת שיש לנו פה משהו חשוב ושאסור לתת לזה למות", אמרה הנכדה על סבתה.
איתור המסמכים ההיסטוריים הקשורים למשפחתה דרש התמדה. ליפמן הצטרפה לקבוצת פייסבוק עולמית של יצרני תמד, ופרסמה פוסט על המסורת הארוכה של משפחתה. בזכות הפוסט הזה, הצליחה לאתר את תוויות התמד מעסקי המבשלה של סבא רבא שלה, ואפילו כתבה מהעיתון של לבוב על פעילות הצדקה של אחי סביה, גם הוא יצרן תמד.
היא חשפה גם מסמכים רבים שהתחקו אחר תולדות ייצור התמד באירופה — משקה שהפיקו בעיקר נזירים מהמאה השבע-עשרה, דרך תור הזהב של התמד במאה התשע-עשרה, ועד מלחמת העולם השנייה. "מהמסמכים האלה רק עולה שהעסק התפוגג ונעלם בימי מלחמת העולם השנייה", מסבירה ליפמן. "לא כתוב של מפורשות שהבעלים היו יהודים, ולכן הכול הושמד. הנאצים הם שרצחו את התעשייה ואת האנשים האלה. ואני מתכוונת לפרסם את זה".
כנכדה הבכורה, ליפמן בילתה חלק ניכר מילדותה ביקב של סביה וסבתה, בין אם הייתה זו נסיעה עם הסבא על הטרקטור בכרמים, או עזרה לסבתא בהכנות לארוחת הסדר. כשהתבגרה, לימד אותה סביה כרומטוגרפיה, טכניקה שמאפשרת לחקור את טעמו של היין. בסופו של דבר החליטה ליפמן ללמוד בפקולטה למדעי הצמח באוניברסיטת מרילנד, ואף התמחתה בכרם אורגני בעמק הלואר שבצרפת. ליפמן לא מאמינה שסביה וסבתה ייעדו אותה מלכתחילה לעבודה ביקב, אך לדבריה, "הם בהחלט רצו שאוהב את היקב בדיוק כמוהם".
"כשאת בת 21״, היא הוסיפה, ״את חושבת לעצמך, 'ברור שעסקי האלכוהול נשמעים פגז! עבדתי אז בחנויות בירה ויין, אך ככל שלמדתי יותר על התעשייה, התחלתי לראות בה ברצינות קריירה עתידית".
משפחתה של ליפמן מתכוננת כעת לראש השנה תשפ"ב, ואין ספק שעל שולחן החג יעמדו כמה מהיינות האדומים ומבקבוקי התמד שלהם — לצד חלות, סלמון וצלי חזה בקר. ליפמן קונה זנים רבים של תפוחים בשוק האיכרים.
"המשפחה שלנו היא אחת מיצרניות התמד הוותיקות בעולם", היא אמרה. "וזה סיפור מדהים בעיניי". היא מקווה להמשיך לייצר יינות גם בעתיד ולהתבונן בסיפוק במשפחה שהולכת ומתרחבת, אחרי שכמעט נמחקה. בינתיים, משפחת לואו מצפה להרים כוסית "לחיים!" בראש השנה, ולשתות מהיינות שלה
בהכרה ברורה של מלוא משמעות הברכה.
