לונדון (JTA) – ניוקאסל, הלב של צפון-מזרח אנגליה, אינה עיר קטנה. גרים בה לא פחות מ -300,000 תושבים.
אולם בעיני היהודים הבריטיים המעטים הטורחים לשאת את מבטם צפונה ממנצ'סטר ולונדון, העיר אינה שונה בהרבה ממה שהייתה בימי הרומאים – מוצב המקיף את קצה חומת אדריאנוס משני צדדיה.
בעיני הרומאים סימנה חומת אדריאנוס את גבול העולם המיושב. לדידם של יהודים רבים בלונדון, ניוקאסל יכולה להיחשב לגבול העולם היהודי.
600 היהודים הנשכחים שניוקאסל היא ביתם מייצגים היטב את האתגר בפניו עומדות קהילות יהודיות מחוץ לריכוזים היהודים הגדולים של בריטניה: איך לשמור בחיים קהילה מצטמקת ומזדקנת.
ואולם ממש מעבר לנהר הטַיין הזורם לאיטו, נשקפים בתי הלבנים האדומות של העיר האורתודוקסית הגדולה האחרונה באירופה, גֵייטסהֶד, שכנתה הקטנה של ניוקאסל.
כאילו צויירה על פי סיפור של יצחק בשביס זינגר, גייטסהד היא מקום שבו תפילות ובדיחות ביידיש מתגלגלות מן החלונות הפתוחים של הישיבות הרבות שבעיר, מקום שבו בימי שישי עם ערב אצים תלמידי ישיבה שחורי מעילים לבתיהם כדי להעמיד נרות שבת בחלונות. מי שחוצֶה את הטיין, נכנס לעולם יהודי אחר.
אולי כך נועד להיות מלכתחילה – גייטסהד נוסדה, כך מסופר בדיווחים היסטוריים, על ידי קבוצת יהודים ליטאים שירדו מסיפוני האוניות אשר הביאו יהודים מן הארצות הבלטיות של רוסיה אל לבה הפועם של אנגליה התעשייתית. הם התאכזבו קשות כשהתברר להם שקהילת ניוקאסל כבר ספוגה אנגליוּת עד כדי כך שאיבדה את הקשר "האותנטי" שלה ליהדות, לדעתם.
ב-1929 כבר הייתה גייטסהד למאחז הבריטי של רשת ישיבות יוקרתית בסגנון מזרח-אירופי, ובמשך עשרות שנים בילו בה הטובים והמבריקים שבתלמידי החכמים מן העולם החרדי ערבי חורף ארוכים.
בשנים האחרונות החלה גייטסהד, שלפני כן כמעט ולא היה לתושביה קשר עם אחיהם היהודים שמעבר לטיין, להושיט יד לעזרה. במהלך משבר הקורונה החלו גברים מגייטסהד לצאת מדי יום במעבורת לניוקאסל, כדי להשלים מניין לתפילה בבית הכנסת האורתודוקסי היחיד של העיר. הם גם דאגו להביא עמם לחם ממאפייה כשרה מוכרת בגייטסהד.
"אנחנו צדדים שונים מאוד של אותו מטבע, אלא שזה אותו מטבע משום שכולנו יהודים – אבל הם קהילה שונה מאוד משלנו", אמר אנתוני ג'וזפס, יושב ראש הקהילה האורתודוקסית של ניוקאסל.
בית הכנסת שיהודי ניוקאסל בנו לעצמם ב-1986 בסגנון מודרני, ספון בפרוור צפוני של העיר, היה אמור לסמל את העתיד, הצהרת כוונות שהקהילה כאן על מנת להישאר – אף על פי שנבנה בתקופה שבה שהקהילה האורתודוקסית בעיר הצטמצמה משלושה בתי כנסת לאחד.
כעת, אותו מבנה מִלבנים חומות שהוכרז כביתה של הקהילה לטווח הארוך, נמכר. במקומו ייבנה בניין דירות.
"כשבית הכנסת הזה נבנה, אני חושב שאף אחד לא יכול היה לצפות שהוא יפעל רק 35 שנה – אבל זו המציאות, למרבה הצער", אמר ג'וזפס.
המבנה, שהיה בית כנסת בעל 300 מושבים, משמש במובנים רבים צוהר אל מצוקתן של קהילות יהודיות אזוריות ברחבי בריטניה, שרבות מהן מתכווצות במהירות ומתלבטות לגבי עתידן. במקומות שבהם היו פעם קהילות קטנות ומשגשגות, נותר כיום רק שביב של נוכחות יהודית. כיום עומד מספר היהודים בסַנדֶרלנד ובמידְלְסבּרוֹ – הערים השנייה והשלישית בגודלן בצפון-מזרח אנגליה – על אחד וארבעה, בהתאמה.
ג'וזפס, בשיער לבן ומשקפיים, מדבר גלויות.
"צר לי לומר שבעוד 10 או 20 שנה כנראה לא תהיה קהילה יהודית אורתודוקסית מסורתית בניוקאסל", אמר. "התחזיות שנעשו לפני כמה שנים ראו שהקהילה מידלדלת, ולמרבה הצער זה עדיין המצב – היא עדיין מידלדלת, רק שעכשיו בקצב מהיר יותר".
ב-1950 היו בניוקאסל כמעט 2,500 יהודים, אך משהחלה הדעיכה התעשייתית להכות בעיר, צנח המספר. העיר הייתה פעם יצרנית גדולה של פלדה וחומרים לבניית רכבות וספינות, וכן מרכז ייצוא וייבוא של סחורות כגון פחם. תנועת הייצוא והייבוא עברה אל מחוץ לאזור, ותעשיות אחרות נהיו פחות רווחיות.
בשנים האחרונות התקבע המצב שבו צעירים שגדלו בעיר עוזבים את ניוקאסל כדי ללמוד באוניברסיטה ולא חוזרים עוד.
"זה מעגל שטני", אמר ג'וזפס. "הצטמקנו משום שאנחנו קטנים מלכתחילה, וכתוצאה מכך היכולת למצוא בן או בת זוג יהודים קטנה – וכמובן, הרחובות בלונדון מרוצפים בזהב והזדמנויות".
בכל האזור, רק גייטסהד החרדית – בזכות שיעורי ילודה גבוהים, מחירי דיור נמוכים ואספקה שוטפת של תלמידי ישיבה הבאים לקהילה (חלקם הודות ליוקר המחייה הנמוך יותר מאשר בלונדון) – ממשיכה לצמוח.
במבנה לבנים אדומות שהיה בעבר אולם הקהילה המתודיסטית, בפרוור צפוני של ניוקאסל, בית הכנסת הרפורמי של ניוקאסל מפגין בינתיים חיים תוססים.
"אנחנו עוד נהיה פה", אמרה לינדה סקוט, יושבת-הראש של בית הכנסת. "אנחנו לא רבּים, אבל לאחרונה הגיעו אלינו כמה משפחות צעירות". סקוט מעריכה שהקהילה שלה מונה בסביבות 100 משפחות, אם כי הרבה פחות מזה מגיעות בקביעות.
בכל רחבי בריטניה, בתי כנסת ליברליים ורפורמיים מתחילים להתבסס בהדרגה כזרמים היהודיים היחידים שיש להם יכולת קיום מחוץ למרכזים היהודיים הגדולים, בזכות קבוצה של יהודים מגוונים ומפוזרים גיאוגרפית שאינם רוצים להגיע לבתי כנסת יותר מסורתיים.
ערים בינוניות רבות שבעבר היו בית לאוכלוסיות יהודיות קטנות אך מבוססות היטב – כגון בלקפול, יורק וברדפורד – ראו כיצד קהילות אורתודוקסיות גדולות שהיו בהן בעבר מתמוססות בשעה שאחיותיהן הרפורמיות והליברליות נשארות.
האורתודוקסים בניוקאסל ניצבים אולי בפני גורל דומה, אומרת הרַבָּה במשרה חלקית של בית הכנסת, סיבּיל שֶרידן, המאמינה כי העתיד באזור שייך יותר ויותר לזרמים הפרוגרסיביים הגמישים יותר.
שרידן, בת 66, שבימים כתיקונם חורשת את קו הרכבת מלונדון הלוך וחזור פעם בשבוע כדי לטפל בצאן מרעיתה המועט, אומרת שהסטודנטים – שחלקם יישארו – הם מסלול אפשרי לקיום הקהילה בטווח הרחוק.
אולם בניוקאסל, מזהירה הרבה, תהיה זו טעות לראות בדעיכתה של קהילה אחת ניצחון לקהילה האחרת.
"זו תלות הדדית, ואף אחת לא יכולה באמת לשרוד בלי השנייה", משום שכל אחת ממלאת את תפקידה ומפעילה מוסדות שהקהילה הקטנה זקוקה להם נואשות.
ההצטמצמות היא דפוס חוזר. ביוני 2019 החליט בית כנסת פרוגרסיבי אחד בדַנדי שבסקוטלנד לעבור לעיר האוניברסיטאית הסמוכה סנט אַנדרוּז לאחר שהקהילה שבו הידלדלה. גם ניוקאסל קלטה "פליטים" מרחבי האזור – היהודים האחרונים של מידלסברו, סנדרלנד וערים קטנות יותר, רבות מספור, שהתכווצו ונעלמו.
בשביל רבים, אומרת שרידן, היהדות מחוץ לערים היהודיות הגדולות היא חוויה שונה ומסורתית יותר.
"בלונדון, קהילות לא מוצאות צורך ליזום מעורבות. אנשים מגיעים כדי שיעשו להם יהדות", היא אומרת. אבל, בקהילות בסדר הגודל של הקהילה הרפורמית בניוקאסל, "אנשים מרגישים שהם מושקעים בקהילה ולכן הם עובדים קצת יותר קשה כדי שהיא תמשיך להתקיים".
"אם מסתכלים מבחינה היסטורית, יהודים תמיד חיו בכפרים ועיירות – כמו השטעטלך במזרח אירופה. לא צריך בניינים גדולים כדי לחיות חיים יהודיים. צריך קהילה, אבל הקהילה הזאת לא חייבת להיות גדולה. קהילות קטנות שמתקיימות לצד הקהילות המרכזיות הגדולות, ככה זה צריך להיות".
אד הורביץ, יושב ראש רשת הקהילות היהודיות הקטנות, ארגון התומך בקהילות האזוריות של בריטניה, מסכים.
"חשוב שהיהודי בצפון לונדון והיהודי במנצ'סטר יידעו שיש חיים יהודיים מחוץ לבועות האלה", הוא אמר. "יש להם בדיוק אותם חיים יהודיים, ובעצם אולי אפילו יותר משום שבצפון לונדון אתה יכול לנסוע בשבת ולאכול בייגל עם בייקון וכולם עדיין יגידו שאתה יהודי. בניוקאסל, זה לא משהו שתוכל לעשות".
