כיהודי שגדל בפולין, הייתי פעיל באופוזיציה הדמוקרטית הפולנית בשנות ה-70, לאחר מכן בתנועת ״סולידריות״ הפרו-דמוקרטית, ולבסוף במחתרת האנטי קומוניסטית של שנות ה-80. הייתי מודע עד כאב כי כמה מעמיתיי המיליטנטיים היו אנטישמיים, וכי לעיתים אנטישמיות זו, ולא אהבת החירות, הייתה המוטיבציה העיקרית למעשיהם.
עם זאת, לא היה לי ספק שאם ננצח ונבטיח חופש לכולם, לרבות האנטישמים, זה יהיה שווה את זה. שלושים השנים שבהן פולין הייתה מדינה עצמאית וחופשית לא נתנו לי סיבות לפקפק במחויבות זו, גם אם האנטישמיות עדיין נוכחת באופן נראה לעין, לעיתים מאיימת ותמיד מתועבת.
כאשר רוסיה פלשה לשכנתה ממזרח לפני חודש, היו כאלה בעולם שתמהו כיצד יהודים יכולים לתמוך בקלות כה רבה באוקראינה, לנוכח העובדה שהיהודים סבלו שם בתקופת השואה. גם הפולנים לא שכחו את אירועי הטבח האכזריים שהובילו האוקראינים במלחמת העולם השנייה, שגבו את חייהם של 120,00 פולנים, גם אם הם זוכרים את הכיבוש הרוסי עד מלחמת העולם הראשונה ולאחר מלחמת העולם השנייה.
אבל כאן בפולין, ובמדינות השכנות במרכז אירופה, לא היססנו לתמוך באוקראינים. אישים ומוסדות כמו הרב הראשי, איגוד הקהילות הדתיות היהודיות, המוזיאון לתולדות יהודי פולין ומרכזי הקהילות היהודיות המקומיים, וכן מוסדות וארגונים יהודיים אחרים הביעו מיד הזדהות עם אוקראינה.
כדי להבין זאת, עליכם להבין את ערך החירות.
חירות היא משהו שמשקיפים מבחוץ לוקחים כמובן מאליו, מאחר שהם, כמו הוריהם, נהנו ממנה כל חייהם. גם אני, למרות שביליתי יותר ממחצית חיי הראשונה מבלי ליהנות מיתרונותיה, כבר איני חושב פעמיים האם לכתוב או לפרסם את דעתי, תחת שמי האמיתי, וללא חשש מדיכוי.
גם האוקראינים, למרות המדינה הלא-תפקודית, המושחתת והדורסנית שצמחה לאחר קבלת העצמאות, זכו לבסוף בחופש במחיר שפיכות דם, בתקופת מהפכת מיידן בשנים 2013-14. כעת רוצה רוסיה לקחת מהם את החופש הזה.
הכמיהה לחירות היא הסיבה לכך שתמכתי פומבית במהפכה הכתומה באוקראינה בשנת 2004. משקיפים יהודים אחרים, הבקיאים לא פחות בנושאי מזרח ומרכז אירופה, מתחו עלי ביקורת והדגישו כי "אוקראינה אינה פולין". במילים אחרות, הם סברו כי אין סיבה לצפות שהניסוי הפולני בדמוקרטיה ינחל הצלחה בשכנתה ממזרח – ולנוכח המורשת האנטישמיות הארוכה של אוקראינה, הם אינם ראויים לתמיכה.
חששם היה לגיטימי, אבל הוכח כבלתי מבוסס: היום יש פחות אנטישמיות באוקראינה מאשר בפולין, גם אם נוכחותם המאורגנת של לאומנים קיצוניים באוקראינה היא מקור לדאגה רבה.
שלא לדבר על כך שהעובדה שיהודים ופולנים שותפים לאותה עמדה בכל נושא מאז מלחמת העולם השנייה – או 1989, אם נהיה נדיבים יותר – היא כשלעצמה התפתחות מדהימה. מי שאינו מבין את תמיכתם באוקראינה מתעלם מעניין מהותי נוסף: לא מדובר בעבר, מדובר בעתיד. כפי שמרתה קוביקה, מנכ"לית המשרד הפולני של "רשת המנהיגות האירופית", ארגון ללא כוונת רווח הפועל לחיזוק הקשרים בין אירופה לישראל, אמרה: "אם נתעלם מריבים פוליטיים, בסופו של דבר פנינו לאותו כיוון: העתיד. חבל שנדרשה מלחמה כדי שכך יקרה, אבל התקווה היא שנוכל לזכור תחושה זו ולהשתמש בה כדי לחזק את הקשרים שלנו בעתיד".
האוקראינים אמנם עדיין לא הודו באופן מלא בסבל הנורא שהם גרמו ליהודים ולפולנים כאחד, אם כי לא במידה שווה, במהלך מלחמת העולם השנייה. אולם גם הפולנים צריכים עדיין להכיר באופן מלא בתפקיד שמילאו באלימות נגד אוקראינים ויהודים לפני, במהלך, ואחרי מלחמת העולם השנייה. אוקראינים, פולנים ויהודים שחיו תחת משטר ברית המועצות לשעבר, יצטרכו, כמו הרוסים, לעשות חשבון נפש בנוגע לתפקידם כקורבנות ועושי דברו של המשטר הסובייטי העקוב מדם. אין זה אומר שההיסטוריה היא פשוט עסק ביש אכזרי, גדוש פשעים שלא זכו להכרה או לעונש שכולם אשמים בו. אנחנו יכולים להבין את ההיגיון של ההיסטוריה, ופשעים שונים אינם שווים זה לזה. אבל כדי שדיון זה יתקיים בכלל, דרושה לנו חירות.
המלחמה הזו עוסקת בחירות. ייתכן שיצא לכם לראות את הסרטונים שתיעדו באומץ באמצעות הסמארטפון בשטח הכבוש אישה אוקראינית בעיר סומי המסבירה לרוסים שמאיישים מחסום צבאי כי לפי החוקה האוקראינית וחוקי הפרטיות של המדינה היא אינה מחויבת להראות להם את תעודת הזהות שלה. או אזרחים לא חמושים במליטופול החוסמים את דרכה של שיירה צבאית רוסית ושרים "לכו הביתה! לכו הביתה!" – ולא מפסיקים לשיר או מתפזרים גם כאשר חייל עצבני מתחיל לירות באוויר. או נשים קשישות ששרות את ההמנון הלאומי האוקראיני מול בניין עיריית ברדיאנסק שנכבש על ידי הרוסים.
רק לאחר ששלל מאזרחיו הרוסים את חירותם, פוטין היה יכול לשלוח את צבאו לתוך אוקראינה כדי לשלול את החירות מהאוקראינים. פולנים ויהודים תומכים באוקראינים תחת סיסמת המהפכה הפולנית הישנה "למען החירות שלנו ושלכם". הצבא הרוסי יכול לאמץ סיסמה נגדית: "למען הדיכוי שלכם ושלנו". רוסיה הפכה דיקטטורה מושחתת וחסרת רסן בדיוק כאשר אוקראינה הפסיקה להיות כזו. עבור הרוסים, המדינה השכנה הקטנה שלהם ממזרח הפכה חלופה להווה הדיקטטורי שלהם. הדרך היחידה להגן על הווה זה הייתה להרוס את החלופה זו. לכן פוטין יורה טילים על קייב.
הקהילה היהודית הפולנית הכינה מרכזי קליטה לפליטים אוקראינים ליד הגבול ובלובלין, לודג' וורשה. אלפי אנשים כבר קיבלו סיוע. "כמה מהם יהודים?", שאל עיתונאי מעיתון חרדי בריאיון טלפוני שערך עם הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך. "אין לנו מושג", השיב שודריך, "אבל אני יודע שכולם ילדים של אלוהים". העיתונאי ניתק, ודקה לאחר מכן התקשר – לא כדי להתנצל אלא כדי להעיר בכעס כי "הוא לא צריך שיטיפו לו מוסר". "אבל הוא כן צריך", אמר לי שודריך.
חירות לעולם לא ניתנת לנצח נצחים. ההידרדרות הדמוקרטית המבישה, לא רק בפולין אלא גם בהונגריה ובסלובניה, מראה זאת באופן ברור. ואין ערובה כי אוקראינה, אם תצליח להדוף את ההתקפה הרוסית, תהפוך למפגן ראווה של דמוקרטיה הדנה ברצון בחטאי העבר שלה. לגיטימי להיות ספקניים, אבל ברור שאם פוטין ינצח, לא יהיה סיכוי לחירות. מספיק להביט על רוסיה היום (או באתר החדשות "Russia Today" לפני שייסגר בפתאומיות). או דמיינו את פולין לאחר ניצחון כזה, נאמר בעוד עשר שנים מהיום. בין הטרור חסר הרחמים של פוטין, לבין האוטוקרטים שצמחו אצלנו מבית, אין הרבה סיכוי לחופש.
האם ליהודים צריך להיות אכפת? אם היה זה משחק מונופול, ואם היה בו קלף "צא חינם מההיסטוריה", לא הייתי מאשים את מי שייקח אותו כדי להציגו בפני הבריון הבא עם מגפי צבא שיגיע לפרוץ את הדלת שלו. אבל אני מאחל בהצלחה למי שחושבים שאנשים עם רובים ישחקו לפי הכללים, או לאלו שמאמינים שזהו משחק.
קונסטנטי גברט הוא עיתונאי פולני ותיק, דמות מוכרת בקהילה היהודית ופעיל מחתרת לשעבר בוורשה.
הדעות וההשקפות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר והן אינן משקפות בהכרח את השקפות ה-JTA או של חברת האם שלה, 70 Faces Media.
