קי ווסט, פלורידה (JTA) – מדי יום בשעות הצהריים, משתרך תור ארוך של מאות מבקרים מול מצוף בטון ססגוני בקי ווסט. המצוף, שגובהו כ-4 מטרים, מסמן את הנקודה הדרומית ביותר בחלק היבשתי של ארצות הברית.
ממש מאחורי נקודת הציון הזו הצופה אל מי האוקיאנוס האטלנטי, מוצבת מדי שנה חנוכייה ענקית אותה מקימים אנשי מרכז חב״ד של אזור הקיז וקי ווסט בפלורידה. הגימיק הזה, המכונה "החנוכייה הדרומית ביותר בארה"ב", הוא רק אחד האמצעים שבהם מושך רבי יעקב צוקר יהודים מקרב 2.5 מיליון התיירים הנוהרים מדי שנה לאזור איי הקיז.
"במשך תקופה מסוימת, מדי חג מולד, הותקן במקום גם עץ האשוח הדרומי ביותר בארה"ב אבל חדלו להקים אותו. אני, לעומת זאת, המשכתי במסורת החנוכייה. אנשים אוהבים דברים כאלה" ,אמר צוקר, בן 49, אשר לא פעם מטייל בקלנועית גולף במעלה ובמורד רחוב דובל, מוקד אתרי הבילוי של קי ווסט, כשהוא עוצר מעת לעת לשיחה עם יהודים שפגש בדרכו ומנסה לשכנע את הגברים להניח תפילין.
קי ווסט הוא הדרומי שבקבוצת איים לחופיה הדרומיים של פלורידה (איי הקיז), המחוברים למיאמי בכביש מהיר המשתרע על פני כ-182 ק"מ מעל לים. מגפת הקורונה אמנם פגעה קשות אשתקד בתיירות המקומית ואניות הפאר עדיין לא שבו לעגון באיים, אבל בתי המלון בקי ווסט כבר הומים מתיירים. רובם אמריקנים שהגיעו ממדינות אחרות בארה"ב במכוניתם, אולם מספר התיירים מרחבי העולם הולך וגדל.
קי ווסט הייתה בעבר העיר בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בפלורידה, אולם היום אינה נכנסת אפילו לרשימת 150 הערים הגדולות במדינה. מבין כ–24,000 תושביה, יש כאלף יהודים, שליש מהם ישראלים לשעבר – כך מספר צוקר. בנוסף, יש עוד כאלף יהודים הפזורים במקומות אחרים באיי הקיז, בעיקר בערים באיים כאיסלמורדה, קי לרגו, מרתון וטברנייה.
"כשהגעתי לראשונה לקי ווסט, צלצלתי לאבי ואמרתי 'הם ממש אוהבים כאן יהודים. על כל משקוף של חנות יש מזוזה'", נזכר סגן ראש העירייה סם קאופמן, הפוקד דרך קבע את מרכז חב"ד. המסורת החלה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קבעה התאחדות הסוחרים המקומיים שרק מי שמתגורר דרך קבע בקי ווסט יכול לפתוח עסק ברחוב דובל.
"היהודים לא התגוררו במקום דרך קבע כי לא היה במקום רב או מזון כשר. לכן נהגו לצאת מהעיר בימי חמישי בערב בסירות ולחזור בימי ראשון", מספר קאופמן. "לאחר שתוקנה התקנה הזאת, עקרו יהודים רבים לעיר למגורי קבע".
למעשה, מרכז חב"ד השוכן בכנסיה לותרנית לשעבר בטריניטי דרייב, נפתח בשלב מאוחר יותר. מאז 1886 התגוררו יהודים בעיירת דייגים נידחת זאת שכונתה Conch Republic והיוותה השראה ליוצרים רבים שנתנו עינם בכוס, החל מהסופר ארנסט המינגוויי וכלה ביוצר הלהיטים ג'ימי באפט. באותה השנה השמידה שריפת ענק את הרובע המסחרי של קי ווסט וכך נוצרה הזדמנות לרוכלים וסוחרים דוברי יידיש מניו יורק לעקור למקום, כפי שתיאר ארלו האסקל בספרו מ–2017 “Jews of Key West: Smugglers, Cigar Makers and Revolutionaries (1823-1969).” (יהודי קי ווסט: מבריחים, יצרני סיגרים ומהפכנים 1823 – 1969).
בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה סייעו כמה מהחלוצים היהודים האלה לחוסה מארטי לרכוש נשק במאבקו נגד הספרדים בקובה, המצויה רק כ-145 ק"מ דרומית מקי ווסט. וב–1899 – שנתיים בלבד אחרי הקונגרס הציוני הראשון שערך הרצל בבאזל שבשוויץ – פתחה הפדרציה של הציונים האמריקנים סניף בקי ווסט כדי לגייס כספים להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
קהילת בני ציון, בית כנסת עצמאי שבו כמאה חברים, הוא הוותיק מבתי הכנסת בפלורידה. הוא הוקם ב–1887 ומשתרע בין ארבעה רחובות גדולים לאורך יונייטד סטריט. לא הרחק ממיקומו המקורי ניצב כיום בית המשפט על שם דיסני אהרונוביץ', שהיה עו"ד יהודי ידוע ודור שלישי למתיישבים בקי ווסט.
"יהודים רבים מגיעים לקי ווסט כדי להשתחרר מ׳מירוץ העכברים׳ של העיר הגדולה", הסביר רב בית הכנסת יליד ישראל, שמעון דודאי, בן 76. "לרוב הם הופכים לחלק מהמשפחה".
הוא סיפר שאין קשר הדוק בין הישראלים המקומיים ליהודים במקום.
"יהודי המקום אינם משתלבים עם הישראלים", אמר דודאי. "כאשר הגעתי לכאן, ביקרתי בכל חנות ופגשתי את כל הישראלים. ידעתי שהם לא מאותם אנשים שיבואו למקום שנחשב לרפורמי. לכן אנחנו בית כנסת עצמאי והקהילה שלי מקדמת בברכה את כל זרמי היהדות".
מאיר מרגי, בן 42, הגיע מקריית-אתא. הוא חי בקי ווסט זה עשרים שנה, מוכר טי-שירטס, ביגוד ומזכרות בחנותו שברחוב דובל.
"מעולם לא תכננתי להישאר בארה"ב. הכוונה הייתה לצאת לחופשה בת שלושה חודשים", סיפר. "קי ווסט הוא המקום הטוב ביותר לחיים שקטים. אני מאוד מרוצה כאן."
מאפריל ועד יוני אשתקד, כאשר התפשט נגיף הקורונה בדרום פלורידה, היו קי ווסט והאיים האחרים סגורים לכניסת מי שאינו תושב המקום. המשטרה חסמה את הכביש המהיר על הגשר מהיבשה בנקודת המפגש עם מחוז מיאמי-דייד.
"היית חייב להציג הוכחה שאתה מתגורר באיי הקיז אחרת לא אפשרו לך להיכנס לאזור" סיפר צוקר, המשמש גם כרב במטה השריף של מחוז מונרו. "כדי לחזור לעיר הייתי צריך לכתוב מכתב לרשויות המאשר שאורחינו הישראלים באו לבקר אותי".
בימים אלה קאופמן אופטימי יותר לגבי העתיד. שיעור הפשיעה נמוך וקי ווסט גדושת תיירים.
"הביקוש בתחום התיירות בעלייה כיוון שהמקום בטוח וקל להתנייד בו", הסביר קאופמן. "בחופשת האביב הגיע מחיר חדרי המלון ל–1200 דולר ללילה, כך שאנחנו לא ממש סובלים".
למעשה, חלק מהגמלאים היהודיים עברו לאיי הקיז של פלורידה דווקא במהלך מגפת הקורונה כדי לחמוק מהסגרים בצפון המדינה. "הגיעו אלי לפחות 30 פניות מאנשים שביקשו לעקור לאיים מניו יורק ומשיקגו", אמר צוקר, שאירח יותר מ–100 אורחים בליל הסדר האחרון בבית חב"ד.
"אחרי המגפה, הם לא רוצים לחזור לערים הגדולות. לאחר שנוכחו לדעת מה קורה, הם יודעים שאין ערובה לכך שלא יצוץ שוב זן נגיפים חדש".
המרכז הקהילתי היהודי של איי הקיז השוכן בנקודה מספר 93 לאורך הכביש המהיר המתחבר ליבשה, הוא בית הכנסת היחיד בין קי ווסט להומסטד, בחלק היבשתי של פלורידה.
נשיאת הקהילה ג'ויס פקמן, שעברה לכאן מניו יורק ב–2003, מספרת כי כמעט למחצית מבני קהילתה בית נוסף במקום אחר, וחלקם מבלים באיי הקיז רק מספר שבועות בשנה. במרכז הקהילתי התנהל בעבר בית ספר יהודי שבו למדו 10 תלמידים, אלא שהם גדלו ועקרו למקומות אחרים. יותר ממחציתם נישאו לשאינם יהודים.
"אילו היו לי ילדים קטנים, לא הייתי עוקרת לכאן", היא מסבירה. "האווירה כאן בחלקים הצפוניים של איי הקיז מאוד משוחררת. אנשים מגיעים לכאן כדי לצלול, לדוג, לנוח ולהתרחק מההמולה. אלא שיש כאן מעט מאוד יהודים וכשיש לך ילדים, אתה רוצה שישהו במקום שבו יש עוד ילדים יהודים".
גילי סנוף, תלמיד תיכון בן 17 בבית הספר התיכון של קי ווסט, מסכים עם תיאור זה. הוא יהודי אורתודוקסי שחגיגת בר המצווה שלו נערכה במרכז חב"ד. את שעות אחרי הלימודים הוא מקדיש למכירת מזכרות מהמקום, בהן חולצות טי, מגנטים למקרר, חולצי פקקים, בגדי ים וקישוטים לחג המולד, בחנות המזכרות של הוריו, שהגיעו לכאן לפני עשרים שנה.
"אין כאן ילדים יהודיים בגילי. יש כאן רק בארים וסמים. זה מאוד מוגבל", הוא אמר. "אחרי שאסיים תיכון, אני רוצה לנסוע לישראל, להתגייס לצבא ולעסוק באבטחת סייבר".
סנוף מפגין שמחה בכל פעם שנכנס לחנות תייר ישראלי מזדמן, וכך הוא יכול לתרגל את העברית שלו. וכמעט מדי יום, תיירים לא יהודיים שואלים אותו על הכיפה שלראשו.
"הם שואלים – 'מה זה הדבר הזה על הראש שלך?' ואני מסביר להם שיש עוד משהו מעלי, ואני לא הדבר היחיד הנחשב", הוא משיב.
