(JTA) — ב-13 במרס, כמעט שנה בדיוק לאחר שבית הכנסת בית אל, בשרלוט שבצפון קרוליינה, נסגר בשל התפרצות הקורונה, כינסה הָרַבָּה דסטי קלאס את 900 המשפחות החברות בקהילה שלה לחוויה יהודית משותפת — אם כי בנפרד.
מכיוון שלא ניתן היה לכנס את חברי הקהילה לתפילה בבית הכנסת, הגו קלאס ועמיתיה, בהם גם מנהלת התפעול נטלי פרידלנדר, יוזמה חדשה: יום החלה. מתנדבים אפו מעל 900 חלות, ושליחים מתנדבים הביאו אותן עד לפתח ביתה של כל משפחה החברה בקהילה, כך שכולם נהנו מחלות טריות בארוחת השבת.
במיזם השתתפו גם חברי קהילה שמגיעים לבית הכנסת רק לעתים נדירות. מתנדבים חדשים נטלו על עצמם תפקידי מנהיגות; אנשים בכל הגילים ובשלבי חיים שונים יצרו קשרים חדשים; וגם אלו שחשו מנותקים כמעט מהקהילה ומהווי החיים היהודי דיווחו על תחושת שייכות גוברת.
קלאס הייתה אחת מאלפי רבנים שהפכו ליזמים בעיצומה של מגיפה — ותוך כדי כך הפיחו חיים חדשים בקהילה היהודית שלה.
"אינני יודע מה לומר, פרט לכך שגם הפורענות הגדולה ביותר אינה רק פורענות", אמר הכומר ג'ון איימס, דמות ראשית ברומן גלעד מאת מרילין רובינסון. מילים כדורבנות, גם כשמדובר בהשפעה של התפרצות הקורונה על מוסד הרבנות. אנשי הדת שלנו עמלים זה שנה ויותר בניסיון להסתגל ולהרחיב את גבולות מנהיגותם אל מעבר לתחומי בית הכנסת, על מנת לשרת את אלו שאינם יכולים לבוא בין כתליו.
הפורענות הזו אמנם רוקנה לגמרי את בתי התפילה שלנו, אבל המגיפה רק האיצה מגמה שהחלה עוד קודם. מחקר שערך השנה מכון המחקר פיו בקרב יהודי אמריקה מגלה כי עוד לפני המגיפה דיווחו 52 אחוזים מיהודי ארה"ב שהם מגיעים לבית הכנסת "לעתים נדירות בלבד, אם בכלל". ללא בית הכנסת, לרובם גם אין שום קשר לרב הקהילה.
ועם זאת, מעל מחצית מאותם "נעדרים" דיווחו שיש להם "דרכים אחרות להפגין את יהדותם", כפי שאישר גם המחקר של מכון פיו, דהיינו, "חגים, מזון כשר, קשרים תרבותיים או אבני דרך חשובות בחיים".
כמובן שיש בתי כנסת משגשגים, עם אנשי דת וחברי קהילה שיודעים לבטא את יהדותם בצורה דינמית ומלאת חיים. אבל התואר "רב" כבר לא מבטיח שספסלי בית הכנסת יהיו גדושים במתפללים. הרבנים, שעוברים הכשרה ומקבלים את משכורתם כדי לשרת את הקהילה בבתי הכנסת, כלל לא מגיעים אל רוב רובם של בני הקהילה.
אנשי הדת שלנו הם משאב בלתי מנוצל בחיבור שבין היהודים ליהדות — וחבל שכך, כי הם יכולים לעשות זאת היטב, באמצעות התמריצים והכלים הנכונים. הקורונה הוכיחה שהרבנים שלנו מוכנים ומזומנים לעשות שינויים של ממש כדי להגיע אל העם היכן שהוא נמצא.
בשנים האחרונות, המרכז לחדשנות רבנית (Center for Rabbinic Innovation) מעניק לרבנים את הכישורים הדרושים לבניית קהילות חדשות, בעזרת המלגה ליזמים רבניים (Fellowship for Rabbinic Entrepreneurs). השכלנו להכשיר את אנשי הדת שלנו לבנות קהילות ולהוביל אותן גם בקרב אלו שמדירים את עצמם מבתי הכנסת. דרושות רק השקעה ותמיכה מועטות יחסית, כדי להשיג הישגים ולנחול הצלחה.
אני רואה את זה אצל עמיתתנו הרבה אריאל שורש וולפה, שבונה היום את מעלות אטלנטה, קהילה רוחנית מתהווה שאוספת סביבה אנשים כדי "לשיר, לטייל, לאכול ולחגוג רגעים קדושים".
היא מביאה עמה לקהילה שלה חכמה רבנית ומנהיגות רוחנית, ובמקביל גם מחדדת ומתרגלת את כישוריה היזמיים. וולפה נפגשה עם עשרות מתושבי אטלנטה שאינם נוהגים לבקר בבית הכנסת. היא אספה וניתחה נתונים על צרכיהם הרוחניים והקהילתיים, בחנה רעיונות חדשים, שדרגה את הפרויקטים המוקדמים שהשיקה והחלה להשיג תמיכה כספית בזכות פועלה. בשנה האחרונה, בזכות הכשרה והשקעה צנועה מאוד בעבודתה, הקהילה שלה הולכת וגדלה.
אנשי הדת המקבלים מאיתנו מלגה מטפחים את כישורי היזמות הרוחנית ומתרגלים מתודולוגיה של חברות הזנק בתקציב נמוך. הם משתמשים בקרנות השקעה קטנות לצורך השקת פרויקטים שמפגישים בין אנשים בכל מקום ומתקדמים איתם ביחד. באמצעות הכישלונות וההצלחות של היזמים הרבניים, אנחנו למדים בזמן אמת מהן השיטות הטובות ביותר ליצירת קהילות בנות-קיימא, בשיתוף עם אותם יהודים שמבקשים לבטא את יהדותם דווקא מחוץ לכותלי בית הכנסת.
השנה הרחבנו את היריעה, ויש לנו 150 רבנים, בהם גם קלאס, שהשתתפו בחממה הרבנית שלנו. אנשי הדת הללו, שנמצאים בשיאה של הקריירה ומשרתים קהילות קיימות, חוללו מהפך של ממש במנהיגות הרוחנית שלהם.
לדוגמה, רב של קהילה בינונית בגודלה יצא בקמפיין של הקשבה והכשיר גרעין של מתנדבים נלהבים שיצרו קשרים עמוקים עם חברי קהילה אחרים בבית הכנסת ומחוצה לו. גם בפגישות מקוונות, הם יצרו יותר קשרים עם חברי הקהילה מכפי שעשו בעבר בבתי הכנסת, והשיקו מיזמים משותפים בהשראת היהדות בניסיון להתגבר על תחושת הבדידות האוניברסלית של ימי הקורונה.
רב אחר בקהילה עירונית יזם בשכונה "סיור הליכה בעקבות מוזיאון התורה הפתוח", לכבוד שמחת תורה ואף לאחריה. הוא ואנשיו הציבו 54 כרזות בכניסה לבתיהם של חברי הקהילה ברחבי השכונה. על כל כרזה התנוססה יצירת אמנות שייצגה אחת מ-54 פרשות השבוע, בתוספת קוד QR שקישר את הסמארטפון לאותה פרשה. חברים, שכנים ועוברי אורח סקרנים שקעו לתוך קריאה בתורה, בדרך חדשה ומעניינת.
כמעט כל הרבנים הודו שעלה בידיהם לתת עדיפות לפרויקטים החדשניים הללו רק משום שהתפילות בבתי הכנסת ושאר התוכניות הרגילות שלהם הוקפאו.
רוב אנשי הדת מרוויחים את משכורתם ממוסדות שמקבלים מימון מחברי הקהילה ומתמקדים בהם. מטבע הדברים, עיקר תשומת ליבם מופנה למילוי צרכיהם של בעלי המאה: תפילות, טקסי בר ובת מצווה, חינוך ליהדות, עשייה חברתית ויוזמות צדקה. לרבנים, שעובדים קשה ממילא, כמעט אין זמן או משאבים כדי להגיע אל חברי קהילה שאולי לעולם לא יתרשמו מפועלם בבתי הכנסת. רק תת-קבוצה קטנה של רבנים יכולה ליטול על עצמה את הסיכון הכספי וליזום רעיונות חדשניים. ומי משלם לרבה כשהיא בונה חברת הזנק רוחנית?
הקהילה בכללותה צריכה להתגייס ולהשקיע את כל כולה בהמצאה מחדש של מוסד הרבנות, כדי ש-1500 רבנים, ולא רק 150 אנשי דת נבחרים, ילמדו ויישמו את השיטות הללו. כעת, כשאנחנו חוגגים את פתיחתם המחודשת של בתי הכנסת, זה הזמן לשאול כיצד בתי הכנסת שלכם, המרכזים הקהילתיים (JCC) וארגון הפדרציות היהודיות מקדישים יותר מזמנם ומכספם לטובת חדשנות רבנית.
הכשרת אנשי הדת שלנו והתמיכה בהם, כדי שיוכלו לפרוץ את כותלי בית הכנסת, תניב תשואה עצומה. הקורונה הוכיחה שיש להם החזון והיכולת לבצע זאת, בעזרת ההכשרה והתמיכה הנכונים. זה הרגע להבטיח לאנשי הדת שלנו הכשרה, תמריצים, תמיכה ומשאבים כדי לרתום את התנופה החיובית הזאת שנולדה מתוך פורענות.
על המחברת:
הרבה שירה קוך אפשטיין הוא מנכ"לית המרכז לחדשנות רבנית, פרויקט של המשרד לחדשנות.
הדעות והעמדות המובעות בכתבה זו הן של המחברת בלבד ואינן משקפות בהכרח את עמדותיה של JTA או של חברת האם שלה, 70 Faces Media.
