(JTA) – ז'קלין מאטס-מוצ'ין היא כוכבת עולה בשמי היהדות. נוסף על היותה הרַבָּה הבכירה בטמפל סיני, בית כנסת רפורמי באוקלנד שבקליפורניה, ואם לארבעה ילדים, מאטס-מוצ'ין עושה היסטוריה גם כרבה הסינית-אמריקנית הראשונה אי פעם.
כבוגרת היברו יוניון קולג', שם כתבה תיזה שכותרתה "מאמרותיו של קונפוציוס ומקבילותיהם במחשבה הרבנית המוקדמת", מאטס-מוצ'ין חשה מחויבות לסייע למוסדות היהודיים הוותיקים ביותר להפוך למכילים יותר, תוך שהיא שואבת מניסיונה הייחודי כחברה ב"שני עמים, שתי מסורות".
שוחחנו עם מאטס-מוצ'ין על ילדותה בסן פרנסיסקו, על התפקיד המרכזי שמילאה משפחתה במסעה היהודי, ועל העבודה האנטי-גזענית בתוך הקהילה היהודית.
מנין שאבת את ההשראה להפוך לרבה?
אני אוהבת את לימודי היהדות, ולימודי דת באופן כללי. חשבתי ללכת לאקדמיה, והאמת שאבא שלי הציע לי לחשוב על הסמכה לרבנות. לדעתי זה נבע בעיקר מהרצון להיות עם אנשים, עם אלו שמתעסקים יום יום במסורת. זו באמת דרך מתגמלת מאוד לחיות את החיים.
אנחנו [הרבנים] זוכים לחלוק רגעים משמעותיים מאוד עם אנשים, כמה מהרגעים החשובים בחייהם. ואנחנו גם נאבקים דרך קבע למען הדברים החשובים לנו, למען המטרות שלנו, כדי למצוא משמעות בדברים שקרו לנו. זה מאפשר לי להקדיש מחשבה לתחושת המטרה שלי עצמי ולמשמעות שאני מחפשת בחיי.
מהם הזיכרונות היהודיים האהובים עלייך מתקופת ילדותך?
הזיכרונות היהודיים שלי מילדותי סובבים סביב המשפחה שלי: הוריי וארבעת אחיי ואחיותיי. אני זוכרת במיוחד את שולחן הסדר, וגם חגים אחרים ודברים מהסוג הזה. כנערה, התחלתי להיות מעורבת יותר בחיי הקהילה בבית הכנסת שלנו, ואפשר לומר שעשיתי את זה בכוחות עצמי. המשפחה שלי לא הייתה פעילה במיוחד, אף שכולנו היינו שייכים לבית כנסת, וכולנו חגגנו בר או בת מצווה.
את יכולה לשתף אותי ולומר מה זה אומר מבחינתך להיות סינית-אמריקנית? האם יש מסורות או מנהגים סיניים בעלי משמעות מיוחדת עבורך?
יש לי משפחה סינית גדולה מאוד, לאמא שלי יש הרבה דודנים ואחים, וגם לי יש המון דודנים. סבי וסבתי הסינים גרו בסמוך אלינו, ובילינו הרבה מאוד בחברתם. משפחתו של אבי הגיעה מאוסטריה בסוף שנות השלושים; הם ברחו מאירופה הנאצית. הצד הסיני של משפחתי הגיע לארה"ב עוד במאה התשע-עשרה, כך שלמעשה הוא ותיק הרבה יותר מהצד האירופי של המשפחה. אבל גם שם יש הרבה מאוד היסטוריה, דורות רבים בסן פרנסיסקו.
הוריי הבהירו לנו תמיד שהתמזל מזלנו על שהגענו משתי מסורות עשירות ממש, ועתיקות יומין. ומבחינתנו, לא הייתה שום התנגשות בין השתיים. מעולם לא היו חיכוכים; הכול עבר חלק. בשתי המסורות יש היבטים רבים ששמים דגש על חיי משפחה. מבחינת הדמיון ביניהן, הוריי דיברו הרבה על ההתמקדות במשפחה ועל ההתמקדות בחינוך, אבל אני חושבת שמדובר גם בקווי דמיון בין המשפחות שלי.
קיומה של קהילה סינית כה גדולה ומבוססת בסן פרנסיסקו אפשר לנו להיות חלק מאותו עולם, ולהרגיש מאוד בנוח במרחבים הסיניים ועם ההיבט הזה של התרבות ושל המורשת שלנו. אני מאוד מזדהה עם המושג סינית-אמריקנית. כלומר, המשפחה שלי נמצאת כאן כבר הרבה מאוד זמן. וכשמתעוררת אצלי נוסטלגיה למוצאה של המשפחה שלי, החלקים האלה של סן פרנסיסקו הם שבאמת מדברים אל הצד הסיני שבי.
בראיון שנערך לאחרונה, אמרת שהיו לך כמה חוויות מאתגרות בצעירותך עם עמיתייך היהודים — שלפעמים אנשים לא האמינו שאת יהודייה. ועכשיו את מנהיגת קהילה יהודייה. האם ואיך עוזר ניסיון העבר שלך בקהילות היהודיות לעצב את המנהיגות שלך היום?
אני חושב שאחד ההיבטים המרתקים ביותר ביהדות הוא תחושת השייכות — שייכות לקהילה, שייכות לעם היהודי, ללא קשר לזמן ולמקום, כך שכולנו טועמים משהו מהנצח, כי כולנו רואים את עצמנו כחלק מהרצף היהודי הזה שהתחיל לפני אלפי שנים ויימשך עוד אלפים רבים. דברים מהסוג שאמרו לי בעבר, זה בהחלט מאתגר את התחושה [של שייכות], ולדעתי הבעיה היא שתחושת השייכות הזו חיונית כל כך ליהדות. לכן אני רוצה לוודא שהקהילה שלי, והקהילה היהודית בכלל, מעניקה לכולם את ההזדמנות לחוש שייכות, את ההכרה הזאת במי שהם, את האמונה שהם חלק מאותו הרצף.
אני חושבת שהניסיון שלי מקנה לי סוג של רגישות — לפחות לאנשים שחוו חוויות דומות סביב נושא הגזע. אני מקווה שזה יאפשר לי להיות צנועה מספיק כדי להכיר בכך שיש הרבה מאוד אנשים שמרגישים מבודדים ומנודים, כך שעליי לשמור תמיד על ראש פתוח. כולנו צריכים לשמור תמיד על ראש פתוח, ולהקשיב לאופן שבו אחרים רואים את עצמם. בתוך היהדות, האופן שבו אנשים מבינים את זהותם שלהם משתנה, וכך גם האופן שבו אנשים מרגישים לפעמים שהם נדחקים הצידה, לשוליים. עדיין לא סיימנו את המלאכה בכל מה שקשור להכלה, לשייכות. עלינו להיות קשובים כדי שנמשיך ללמוד מיהי הקהילה שלנו, כדי שנמשיך להרחיב את נקודת המבט הזאת.
מה סייע לך לצלוח אינטראקציות מאתגרות שכאלה?
ההורים שלי היו המפתח. אני זוכרת אותם אומרים לי שאנשים אחרים עלולים לומר לי דברים מוזרים. שאני עלולה לשמוע דברים בעייתיים, כי יש אנשים שישאלו אם אמא שלי יהודייה או לא, או שיפנו אליי שאלות משום שהם לא רגילים לראות סינים יהודים — או לא רגילים לראות אנשים שנראים כמו המשפחה שלי כחלק מהקהילה היהודית. אבל זה הפגם שלהם. זה לא אומר עלינו כלום, וגם לא קובע אם אנחנו שייכים או לא. ולדעתי, בזכות העובדה שקיבלתי את הכלים האלה בעוד מועד, כשאכן נתקלתי בתופעות האלה, לא פקפקתי בעצמי. לפעמים זה עדיין כאב, אבל זה לא גרם לי לשאול את עצמי האם אני באמת שייכת.
אני מאמינה שלפעמים, בתור הורים, אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו, ואנחנו רוצים לקוות שהדברים האלה לא באמת קורים להם. אולי הפעם לא יהיו בריונים במגרש המשחקים, או שאולי הפעם לא יהיו מבוגרים שיאמרו לילדים דברים לא ראויים. אבל כיוון שההורים שלי ציידו אותי מראש בכלים הנכונים, זה הגן עליי בהמשך מהטלת ספק בזהות של עצמי.
האם ראית בקהילות היהודיות מגמה חיובית של הכלה, ובאיזה אופן? ומכיוון שמדובר בתהליך שעדיין לא הושלם, מהן כמה מהטעויות שנעשו?
לדעתי, זה הלך רוח יותר מאשר תוכנית סדורה. ברור שלאנשים מסוימים טוב לראות יהודים בני גזעים שונים, או יהודים בעלי יכולות שונות, או תצורות שונות של משפחות יהודיות. לדעתי, צריך לוודא שהמנהיגות שלך מגוונת… צריכה להיות פתיחות לשיח ונכונות לשמוע גם אנשים שמתקשים. לדעתי, למוסדות קשה מאוד לשמוע כשמישהו אומר להם שהם לא עושים משהו כמו שצריך, במיוחד אם הדבר הזה הוא מקור גאווה, כמו מאור פנים. אבל זה בהחלט לא עוזר להם, או לנו, אם אנחנו נכנסים למגננה. זה מועיל רק אם אנחנו שומרים על פתיחות, ומוכנים להכיר בטעויות שעשינו. וגם להכיר באפשרות שנמשיך לעשות טעויות, ושכולנו בסך הכול מנסים ללמוד ולצמוח.
אחת הטעויות הגדולות ביותר מבחינתי היא שכל זה חדש לנו. לדעתי, זו לא התגלות פתאומית שעלינו לנהוג בכולם במאור פנים — אלא שעכשיו אנחנו מבינים את הצורך להבין מהי הקהילה שלנו, ומה הייתה הקהילה שלנו. זה לא חדש לגמרי, זה לא שפתאום הופיע יש מאין המגוון הבין-גזעי במשפחות שלנו. זה לא חדש שפתאום הופיעו זוגות ומשפחות חד-מיניים. זה לא חדש שפתאום יש בינינו גם בעלי מוגבליות. שום דבר מכל זה לא חדש. רק שפתאום אנשים חושבים על זה בצורה אחרת, ומדברים על זה בדרך אחרת. ולכן אני מאמינה שזו טעות לדבר על כך שכולנו צריכים "לקדם בברכה גיוון"; אני מאמינה שכולנו צריכים פשוט להכיר בקהילה היהודית כמו שהיא.
מה את אוהבת במיוחד ביהדות שלך כרגע?
זה מעניין — לטעמי, זה נובע מעצם החוויה שלי כדו-גזעית. אני חושבת שהיהדות נמצאת היום בין לבין הרבה קבוצות שונות; אני חושבת שכולנו רואים הרבה צדדים של טיעונים שונים, על סמך המקום שלנו בחברה וכל החוויות שחווינו. אני חושבת שאפילו כעת, השיח סביב נושא הפריבילגיוּת מדבר אל הרבה מאוד יהודים. ויש הרבה יהודים שחווים חוויות אנטישמיות. אבל זה רק חלק אחד מהסיפור, והוא מוכיח שיש לנו תובנות מכל מיני צדדים, שאנחנו יכולים לראות דברים מנקודות מבט שונות. זה מה שמלמד אותנו התלמוד, לא? גם דעת המיעוט זוכה תמיד להבלטה. כי מישהו תמיד לוקח את הצד הנגדי, כדי שכולנו נוכל לראות את הדברים מכל נקודת מבט אפשרית. לדעתי, זו תפיסה יהודית חשובה. לדעתי, זה מעניק לנו הזדמנויות מופלאות להפגיש בין אנשים, לבנות גשרים, להגיע לפשרה.
איך משפיעה האלימות נגד אסיאתיים, כולל הרציחות בג'ורג'יה, על ההנהגה שלך כרבה? איך דיברת על זה עם הקהילה היהודית שלך?
כולנו כקהילה יצרנו קשרים עם ארגונים אסיאתיים-אמריקניים. הגענו גם לצ'יינה-טאון, וחשבנו בינינו איך להיות חברים תומכים יותר בקהילה הגדולה של סן פרנסיסקו רבתי. אם נסמן את מותו של ג'ורג' פלויד כאירוע מכונן של הכרה בעוולה הגזענית, אני מאמינה שזו הייתה נקודת מוצא לפתיחות רבה יותר בקרב אנשים, למודעות, לרגישות, להקשבה. הפעם זו הייתה ייחודית: המגיפה שברה את כולנו במובן מסוים. אנשים עדיין ממשיכים לחשוב על גזענות, אבל רוצים להיות כנים ופגיעים. אחת התקוות בעידן זה של חשבון נפש, הן בגלל הגזענות והן בגלל המגיפה, היא שלאנשים תינתן הזדמנות להבין מה באמת חשוב להם, ואיך התייחסנו עד עכשיו בזלזול למה שקורה בעולם.