פריז (JTA) – עבור יהודי צרפת, החלטת בית המשפט בצרפת בתיק הרצח של שרה חלימי הפכה לקו פרשת המים.
המוסלמי האדוק בן ה-31 שהרג את הרופאה היהודייה לא יועמד לדין, לאחר שבית המשפט העליון בצרפת קבע בתחילת החודש כי לקה בהתקף פסיכוטי זמני שנבע מצריכת מריחואנה בזמן הרצח שאירע ב-2017.
מבקרי ההחלטה אומרים כי מערכת המשפט מתעלמת מפשע שנאה אנטישמי – על פי המדווח, התוקף צעק “אללה אכבר” כאשר תקף את חלימי. יותר מ-20,000 איש הפגינו ביום ראשון בפריז במחאה על הפסיקה ועצרות מחאה קטנות יותר נערכו בו זמנית בשלוש ערים אחרות בצרפת ובמקומות נוספים בעולם. הדיון על עתיד יהדות צרפת, המתעורר לעיתים קרובות בעקבות תקריות אלימות אחרות, מגיע לנקודת רתיחה.
בעקבות ההפגנות, JTA שוחח עם מספר יהודים צרפתיים וביקש מהם לשתף את מחשבותיהם והתרשמויותיהם מהמצב בשטח:
אריק שמלא הוא איש לוגיסטיקה ומומחה אבטחה בן 62 מגניי, פרבר של פריז.
פרשת חלימי היא סמל לנטישה המוחלטת של המדינה את יהודי צרפת והרבה יותר מזה. יש לי שלושה ילדים בוגרים פחות או יותר, ואנחנו חושבים מחדש על עתידנו כאן. זוהי עוד סיבה מדוע להטיל ספק בכול: ההבטחות של הפוליטיקאים להגן על הקהילה היהודית, להיאבק באנטישמיות.
גם בעצרת שנערכה ביום ראשון, הרטוריקה הייתה נהדרת, אבל בסופו של דבר, הם לא עומדים לצדנו ברגעים החשובים באמת. לא עמנואל מקרון, אף אחד. ידענו זאת קודם לכן, כמובן, אבל לראות ששוללים עשיית צדק – גם אם נתעלם מהיבט ההגנה – ברצח שהוא באופן ברור רצח איסלאמיסטי על רקע אנטישמי, יש לזה השפעה הרסנית. יש אנשים ששואבים עידוד מהעובדה ש-20,000 איש הגיעו להפגנה. אני לא. אלה היו 20,000 יהודים.
צרפת אינה יוצאת לרחובות כדי להפגין תמיכה ביהודים שלה, וזה אומר עד כמה לצרפת לא אכפת מהם, בסופו של יום. אנחנו לבד במערכה.
נעמי חליווה בת ה–30 היא עיתונאית וסופרת שכתבה בשנת 2018 ספר בצרפתית על שרה חלימי.
במהלך ההפגנה ולאחריה, חשבתי על שרה חלימי. לא הסמל, אלא האישה שמעולם לא פגשתי אבל הכרתי בשעות של ראיונות עם בני משפחתה. אני לא בטוחה שהיא הייתה אוהבת את זה.
היא תמיד נמנעה מלהיות באור הזרקורים. זו אחת הסיבות שהיא הפכה לסמל כה חזק. כל צרפתי יכול לראות בה את האמא, הדודה או הסבתא שלו. וכאן טמונה האירוניה: האישה שתמיד נחבאה אל הכלים הפכה לפנים של הקהילה שלה.
העצרת השאירה אותי עם רגשות סותרים. זה היה עניין יהודי. היו שם אימאמים וכמרים והרבה לא יהודים, וזה מעודד. אבל הצרפתים לא הגיעו לעצרת. היהודים הגיעו. זה גרם לרבים להרגיש מבודדים. אולי זה באמת המצב. אבל היו פוליטיקאים בכירים בעצרת, סימן שהמדינה עומדת מאחורי היהודים. זה חיוני מפני שאחרת אין הרבה תקווה.
מעודדת אותי גם העובדה שכל כך הרבה יהודים הגיעו. אם לא הייתה תקווה, הם לא היו טורחים לבוא. אני חוזרת לצרפת לאחר שהות של שנתיים בישראל במסגרת העבודה. אני נהנית לחיות כאן. אבל אני רוצה לחזור עכשיו, אני לא רוצה לנטוש את צרפת ולהשאירה בידי השונאים. זה המאבק האישי שלי.
ז'ורז' היימן בן ה–60 הוא אב לארבעה ומוכר כלי נגינה מפריז. דבריו עובדו מתוך טקסט שפורסם ב–Tribune Juive.
מאז יום ראשון, אני קורא ללא הרף על ה"הצלחה" שנחלה ההפגנה שנערכה בעקבות פרשת שרה חלימי. בפועל, בפריז הפגינו 20,000 איש, רובם יהודים. הידוענים והנואמים היו ברובם יהודים. התקוות שההפגנות יראו אחדות נהדרת של החברה הצרפתית נגד הברבריות, התבדו.
מדוע התוצאה הייתה כל כך שונה? בצרפת אנחנו יוצאים להפגין נגד פשע אנטישמי או גזעני כאשר התוקפים באים ממחנה הימין, ופחות כאשר התוקפים הם מוסלמים.
למעשה, בצרפת אנחנו באופן כללי נוטים פחות ופחות לצאת לרחובות כדי למחות על סוגיות של מוסר קולקטיבי או אתיקה.
אנתוני סוניגו, שחקן בן 28 מפריז.
הלקח שלי מפרשת חלימי הוא שיש בסיס לשנאה נגד יהודים שמתפרץ מעת לעת. אבל יש גם כמה נקודות אור: הטרגדיה שלה מחוללת שינוי במערכות המשפט שלנו, שינוי משפטי, ואולי אף שינוי בתודעה שלנו, ואפילו בחוקה.
זה גורם לי לחוש חוסר ודאות. תמיד יש אצלנו תחושה של חוסר ודאות, פחד. בכל מקום. גם בישראל.
למען האמת, אני אישית רואה את העתיד שלי ושל אשתי בישראל, אבל לא בהכרח או רק בגלל מה שקרה לשרה חלימי או דברים שליליים שקרו. אני חושב שכולם כאן, במקום כלשהו, רואים גם הם את עתידם בישראל. גם אם הם לא יעלו לישראל, הם חושבים על זה.
אליאנה לוי היא סטודנטית בת 20 מפריז. היא גרה ברובע ה–11, אותו אזור שבו התגוררה שרה חלימי.
אני יהודייה, מדריכה בסניף היהודי של תנועת הצופים מחוץ לפריז. אבל אני כאן, ואני כועסת, גם כצרפתייה. אני רואה שפסיקה בלתי סבירה חותרת תחת חוקי המדינה וקובעת תקדים מסוכן לכולנו: רישיון להרוג תחת השפעת סמים.
אין צדק. לא רק במקרה הזה, אלא בתיקים רבים אחרים. הגיע הזמן לשינוי, ותפקידה של הקהילה היהודית הוא לדרבן לקראת שינוי. יש לי חברות שנאנסו, שהתלוננו במשטרה נגד תוקפים שזהותם אינם ידועה ודבר לא קרה.
לפעמים אני חושבת שאשאר כאן, ולפעמים, כמו אחרי פרשת חלימי, אני לא כל כך בטוחה. כשאני מפחדת ללכת ברחוב מפני שאני אישה, מפני שאני יהודייה, זה קשה. האחייניות שלי בישראל מרגישות בטוחות בכל שעות הלילה. אז אני מתחילה לחשוב מה עדיף.
ואני לא מהאנשים שאומרים: "לעלות לישראל בכל מחיר". זה לא אני. יש לי כאן שורשים. אני גאה להיות צרפתייה. אבל מה שקרה לחלימי נוסף לרשימת הסיבות מדוע לעזוב.
אלכסנדר ארקדי בן ה–74 הוא במאי קולנוע ואב לשלושה מפריז.
יש הרבה דברים שאני לא יודע ורוצה לדעת. שרה חלימי נרצחה כשהמשטרה הייתה בבניין שלה. במשך שעה, בזמן הרצח. במשך 20 דקות, גופתה שכבה בחצר הפנימית. איש לא התערב. מישהו צריך לתת לנו על זה הסבר. עורך הדין של משפחתה ביקש שחזור של הרצח. בקשתו נדחתה.
אנחנו לא יודעים מה נאמר בשיחת הטלפון שהייתה בין הרוצח למשטרה, אנחנו לא יודעים הרבה. אנחנו למעשה לא יודעים שום דבר, מעבר לכך שהוא עישן מריחואנה ונמצא לא אחראי למעשיו מבחינה משפטית. אבל הוא לא היה מכור למריחואנה. הוא היה מכור לאנטישמיות.
כאזרח צרפתי, אני מתבייש היום. אני מתבייש מפני שמערכת המשפט החמיצה הזדמנות לשלוח מסר. אני מתבייש מפני שאנחנו במלחמה, מלחמה נוראה, והנשק היחיד שלנו במלחמה הזו כאזרחים הוא מערכת המשפט. על מערכת המשפט לגרום לתוקפים לשלם על מעשיהם, לאכוף חוק וסדר ולהגן עלינו. אבל האדם הזה לא יועמד לדין. אז כיצד נהיה מוגנים? אני אתפלל תפילה ארוכה לזכרה של שרה חלימי.
אליס לוי, סטודנטית בת 18 מהפרבר ניי–סור–סין של פריז שבו גרים יהודים רבים.
אני מפחדת. זהו פתח לפשעים עתידיים. היום זו הייתה אישה יהודייה שהרוצח שלה התחמק ממשפט, מחר יהיו אחרים באותו מצב. אישה אחרת מקהילה אחרת תיהרג והתוקף יצא ללא פגע. אישה שחורה, קתולית, אישה ערבייה.
זה לא שינה את הדרך שבה אני תופסת את המדינה שלי. אני עצובה מפני שהיו לנו רצף של אכזבות והתפכחות מאשליות בנוגע לצרפת. זה הוריד את הביטחון שלי בממשלה, במערכת המשפט, עם זאת, כשרואים כמה אנשים הגיעו כל כך מהר, זה מעודד. התגייסות כזו מעוררת תקווה.
אני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר מחוץ לצרפת מעבר לשהות קצרה למטרות עבודה. זו הארץ שלי. כאן אני רוצה לחיות למרות הכול. אולי זו הסיבה מדוע פרשת חלימי מפחידה אותי.
