(JTA) – אחרי חודשים של למידה מרחוק, שרון לוין הייתה נרגשת לקראת חגיגת ל"ג בעומר ביחד, ביום שישי בבית הספר.
החג האביבי, האהוב על תלמידי בית הספר 'היברו אקדמי ג'ק מ' באראק' שליד פילדלפיה, אמור היה לכלול פיקניק, מדורה ויום ספורט שבמסגרתו קבוצות תלמידים לבושים כחול ותלמידים לבושים לבן מתחרים אלה נגד אלה במגוון משחקים. לוין, מנהלת בית הספר, נהנתה מכך שכל תלמידיה חזרו למתחם בית הספר ליום העצמאות של ישראל לפני כשבועיים, וציפתה בשמחה לחג נוסף.
ואז, במוצאי יום חמישי, שמעה את החדשות הנוראות: 45 בני אדם נמחצו למוות בחגיגת ל"ג בעומר המונית במירון. כמו ראשי בתי ספר יהודיים בכל רחבי ארצות הברית, ניצבה לוין בפני דילמה מטרידה. האם אפשר להתייחס לאסון ויחד עם זה לקיים חגיגה, במיוחד בשנה קשה כמו זו?
"בקהילה היהודית שלנו, כמעט אף פעם אין לנו אפשרות לקחת קצת אוויר", אמרה לוין ביום שישי.
"הנה עכשיו אנחנו מקיימים לימודים באמצע מגיפה עולמית", הוסיפה. "מה אני עושה בתור מנהלת בית ספר עם חגיגות השמחה של ל"ג בעומר? איך מציינים וזוכרים את מה שבדיוק קרה בישראל?"
בכל רחבי ארה"ב, ענו ראשי בתי ספר יהודיים על השאלה הזו בערך באותו אופן. חמישה מנהלים אדמיניסטרטיביים שדיברו עם JTA ביום שישי אמרו כולם שהם מניחים לחגיגות להימשך, אך כולם דאגו גם לאזכר את האסון. כמה מהם אמרו שלמרבה הצער, הם כבר למודי ניסיון בשמחות מהולות בעצב, במיוחד כשהדברים נוגעים לישראל.
"אסון ושמחה יכולים לדור בכפיפה אחת, אם כי קשה למצוא את האיזון", אמרה תמר ציטרין, מנהלת הלימודים היהודיים וחיי הקמפוס בבית הספר היהודי בשיקאגו. "אבל אנחנו, בעם היהודי, די רגילים לזה".
כמו לוין, גם ציטרין הרגישה שהתלמידים ייצאו נשכרים יותר מחגיגה מאשר מהפיכת יום שמח ליום שכולו קדרות.
"זה מאתגר – צריך לחשוב איך ליצור סביבה שבה התלמידים מתחברים ומבינים שמשהו גדול וטרגי קרה", אמרה. "אבל את שואלת את עצמך אם ביטול יחבר אותם יותר או ישרת מטרה חזקה יותר".
בסופו של דבר, בית הספר שלה לא ביטל. תלמידיה, כמו רבים אחרים, אמרו תהילים למען הנפגעים, כמקובל אצל יהודים בשעת אסון. בית הספר של ציטרין גם נתן לשליחים ישראלים לדבר על תחושותיהם בפני התכנסות של כלל בית הספר.
ב'באראק' בפילדלפיה כתבו תלמידים כרטיסי החלמה מהירה ליותר מ-100 בני אדם שנפצעו באירוע במירון, וגם תרמו לצדקה. בכמה בתי ספר קראו בנעימה תפילה מסורתית להחלמת הפצועים או אמרו קדיש יתום.
לאחר מכן נטלו התלמידים חלק בשאר תוכנית היום: מלאכת יד, יום ספורט, מדורות (בפיקוח), שירים וריקודים.
"עזרנו לתלמידים לעבד את הרגשות שלהם בנוגע לדברים רעים שקורים לאנשים טובים והשתמשנו באסונות האלה כהזדמנות להרהור וללמידה", אמרה ונסה דוֹנַהֶר, מנהלת בבית הספר הקהילתי שֶק הִלל בצפון מיאמי ביץ', בפלורידה. "מנקודת מבט דתית קשה גם לתלמידים וגם למבוגרים להבין מדוע הדברים האלה קורים בעולם".
בבתי ספר יהודיים בארה"ב הייתה התגובה שונה בהתאם לגילאים. מנהלי בתי ספר יסודיים אמרו שהמורים שלהם לא דיברו על האסון, אלא אם התלמידים שאלו על כך.
בחטיבות הביניים ובתיכונים, שם ההנחה הייתה כי התלמידים מודעים לחדשות, חלק מבתי הספר שוחחו על עובדות האסון ואחרים עסקו בשאלה איך ניתן לסייע לקורבנות ולעבד את האבל.
"כיתות ז' ו-ח' במיוחד הגיעו אחרי שראו את זה", אמרה ג'ודי פַּסַניסי, מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר היהודי 'גדעון האוזנר' בפּאלוֹ אַלטוֹ, קליפורניה. "לרבים מהם היו שאלות והם תהו איך זה קרה, מבחינת פרטי האירוע הטרגי, אבל גם למה אנשים הגיעו לשם? מה היא המסורת?"
תלמידי תיכון עברו רגעי חרדה שבהם לא ידעו אם חברים מבוגרים יותר שלהם, שנמצאים בשנת ישיבה בישראל, היו באירוע הקשה. דונהר אמרה שבערך מחצית מתלמידי המחזור המסיים בבית ספרה מבלים שנה בישראל, ושהיא בדקה קודם כול אם מי מהם היה במירון, לפני ששאלה אם מישהו מבוגרי בתי ספר אחרים היה שם.
לכל תלמידיה של דונהר לא נשקפה סכנה, אולם לא כך היה אצל כולם. אחד ההרוגים הוא דוֹני מוריס, בן 19 מניו ג'רזי, שלמד השנה בישיבה בישראל. הרב ביני קראוס, מנהל 'סלנטר עקיבא ריברדייל אקדמי' בעיר ניו יורק, אמר שבנו, שגם הוא לומד בישיבה בישראל השנה, הכיר את מוריס דרך חברים.
"זה מאוד כואב לדעת שיש חבר'ה שיצאו לשנה בישראל וכבר לא יחזרו", אמר. "הוא הרוס".
