"המפורסמים חשובים רק לעתים רחוקות, והחשובים לעתים רחוקות זוכים לפרסום", זו משנתו של ג'ף גוטספלד, שכתב את No Steps Behind, ספר ילדים שמגולל את סיפור חייה של הפמיניסטית היהודייה ביאטה סירוטה גורדון. גורדון, שנולדה בשנת 1923 בווינה להורים יהודיים מרוסיה, הייתה רק בת 22 כשסייעה לנסח את הסעיף על זכויות הנשים בחוקת יפן, לאחר מלחמת העולם השנייה.
גוטספלד מכנה את גורדון "הפמיניסטית החשובה ביותר במאה ה-20 שכנראה אף פעם לא שמעתם עליה". בזכות שליטתה בשפה היפנית, הכרותה את התרבות המקומית, וגם בזכות הערכים שלה והחוצפה הטבועה בה, גורדון מצאה את עצמה, בשנת 1946, כאישה היחידה "בחדר בו זה קרה" – במקרה זה, החדר בו פקידים אמריקאים, בראשות הגנרל דאגלס מק׳ארתור, כתבו מחדש את חוקת יפן כחלק מהרפורמות הדמוקרטיות שלאחר מלחמת העולם השנייה.
גוסטפלד, שכתב ספרים רבים ותסריטים לטלוויזיה, התרגש מאד מסיפורה של גורדון לאחר שקרא את ההספד שפורסם עליה בניו יורק טיימס בשנת 2013. הוא אמנם הבין שזה לא יהיה פשוט להעביר את הסיפור שלה לקהל צעיר, אך "זה הסיפור הכי מעורר השראה והכי פחות צפוי ששמעתי אי פעם", הוא אמר. הסיפור מתאר איך אישה צעירה כמוה יכולה להיאבק בשינויים הדרמטיים והבלתי צפויים שהחיים מזמנים, להיאחז בדברים החשובים ולעמוד עליהם, ואז להיטיב באופן מדהים עם אחרים, ולא עם החשיבות העצמית שלה".
גורדון בילתה את מרבית שנות ילדותה ביפן, והכירה לעומק את השפה והתרבות היפנית. משפחתה עברה ליפן כשהייתה בת חמש אחרי שאביה הפסנתרן, לאו סירוטה, קיבל הצעת עבודה בטוקיו. בתה של ביאטה, ניקול גורדון, עו"ד ומנהלת תכנית תואר שני למנהלים בכירים בברוך קולג' שבניו יורק, סיפרה שסירוטה קיבל הצעה דומה באוסטריה, בתנאי שימיר את דתו לנצרות. הוא דחה את ההצעה.
ניקול גורדון אמרה שילדותה של אימהּ הייתה ייחודית בהשוואה לזרים אירופים אחרים שחיו ביפן. שעה שמרבית המשפחות הזרות התכנסו בתוך עצמן, אימהּ של גורדון, אוגוסטין, עודדה אותה לשחק ולבקר בבית חבריהם היפנים. החשיפה האינטימית הזו לתרבות ולמסורת היפנית היא שפקחה את עיניה של גורדון לחוסר השוויון שבין גברים לנשים. נשים נהגו לאכול את ארוחותיהן בחדר נפרד, והן היו אמורות ללכת 'שלושה צעדים אחרי' הגברים. (זה הרעיון העומד מאחורי שם ספרו של גוטספלד 'לא צועדות מאחור').
ניקול מספרת שסבתהּ עודדה את אימהּ "לחשוב באופן עצמאי, גם בתקופה שלא עודדו נשים לעשות זאת". אוגוסטין נהגה גם להזמין אורחים מאירופה לביתם כשאלה ביקרו בטוקיו, וכך העניקה לביאטה פרספקטיבה רחבה על ההבדלים והשוני בתפקידי הנשים בתרבויות אירופיות ובתרבויות אסיאתיות.
גורדון למדה בבית ספר גרמני ביפן, אך עם עליית הנאציזם, בית הספר כבר היה לא מקום בטוח לילדה יהודייה. ניקול מספרת שיום אחד, אחת מהחברות הקרובות ביותר של אימה הפסיקה לפתע לדבר איתה והתעלמה ממנה כשהן חלפו זו על פני זו ברחוב – האנטישמיות הנאצית שהשתוללה במדינות הציר התפשטה ודיממה גם לתוך יפן. בשנת 1939 עזבה גורדון את יפן ונרשמה למילס קולג' שבקליפורניה. וכשמלחמת העולם השנייה השתוללה, וארצות הברית ויפן הפכו לאויבות מרות, הקשר בין גורדון למשפחתה נותק לשנים ארוכות.
לאחר שארצות הברית הטילה את פצצת האטום על הירושימה, נתקפה גורדון חרדה לגורל הוריה. מכיוון שכבר הפכה לאזרחית אמריקנית, התחננה גורדון בפני רשויות הצבא של ארה"ב לקבל תפקיד בטוקיו. הודות לשליטתה בשפה היפנית, היא הועסקה בצבא האמריקני כתחקירנית וכמתורגמנית. לאחר ימים רבים שבילתה בחיפושים בעיר ההרוסה ששינתה את פניה, התאחדה גורדון עם הוריה.
בשלב מסוים ביקש הגנרל מק׳ארתור מגורדון לסייע בניסוח טיוטת הצבא האמריקני של החוקה היפנית המודרנית. בעודה ממלאת את תפקידה, היא השתמשה בקולה כדי לתמוך בזכויות נשים. היא הוסיפה את הסעיף, שהעניק לנשים מערך זכויות חוקיות הנוגעות לנישואין, גירושין, רכוש וירושה. זכויות, כך דווח בניו יורק טיימס, ״שנשים יפניות בחברה הפיאודלית חיו בלעדיהן במשך דורות – ושמשפיעות על מעמדן עד היום הזה".
עיגון זכויות הנשים היפניות בחוקה היה הישג אדיר, אבל לגוטפלד חשוב להדגיש כי שגורדון לא עשתה זאת כדי להאדיר את עצמה. "האגו שלה לא שיחק כאן תפקיד", הוא אמר. גורדון חזרה בסופו של דבר לארה"ב. היא נישאה למתרגם יהודי שעבד בצבא האמריקני ביפן לאחר המלחמה; חתונתם התקיימה בבית הכנסת עמנו-אל בניו יורק. לבני הזוג נולדו שני ילדים: ניקול וג'פרי.
בהספד שפורסם בניו יורק טיימס אחרי מותה של גורדון, נכתב שנשים יפניות לא ידעו על התפקיד שמילאה בניסוח החוקה היפנית עד לאמצע שנות ה-80, כשגורדון החלה לדבר בפומבי על חוויותיה. היא פרסמה אוטוביוגרפיה ביפנית בשנת 1995, וזמן קצר לאחר מכן היא הפכה לסלבריטי ביפן. בשנת 1998, קיבלה גורדון מממשלת יפן את עיטור 'מסדר האוצר הקדוש', בטקס מרשים שכלל מצעד לכבודה.
גוטספלד רואה נרטיב יהודי מאד בסיפורה של גורדון. משפחתה של גורדון הייתה אמנם חילונית, אך לדבריו, הבחירות של בני המשפחה היו מושפעות מאד מערכים יהודים. פועלה של גורדון מראה שהיא הייתה "מחויבת בבירור לעקרונות יהודיים של תיקון עולם ופתיחת לב האדם לזרים", הוא אמר.
גוטספלד מודה שהוא אולי ״משוחד״, אבל מתעקש שסיפורה של גורדון הוא סיפור נהדר לילדים, מכיוון שהוא "מאד מעורר השראה״ בכך שהוא מדגים איך כוונות טובות של אדם אחד, יכולות לשנות את העולם לטובה לאנשים רבים.
